הקו שצריך להפריד בין החזנות לפיוט • חלק ג'

בעולם התרבות הספרדי קיים עירוב תחומים פסול בין החזנות לפיוט. כל מיטיב נגן בגרונו, רואה את עצמו זה שאחראי על הנגינה כולה: אם זה בבית הכנסת אז הוא החזן, ואם זה בבר מצווה או חתונה אז הוא הפייטן. ברוב המקרים הוא מלהטט על שתי המלאכות, החזנות והפיוט.

גדולי המוזיקאים צווחים וצווחו על זה מאז ומעולם – לא לערב, אלה הן שתי מלאכות שונות, לכל אחת כללים משלה. לצערנו, לא עלתה בידם.

בפרקים הקודמים הצגנו ברמה הכללית את האפליה הממסדית כלפי עולם התרבות של שירת וחזנות ספרד, ואת היחס המחבק לו זוכה תרבות שירת וחזנות אשכנז. כתבנו על הבדלים בין החזנות הספרדית לזאת האשכנזית, ועל המקום קלאסי שהיה לסגנון הספרדי, שהתרחק עם הזמן לטובת סגנונות השירה המצריים והטורקיים, מה שהפך אותה נחשבת בפי אחדים ל"מוזיקה", ובפי אחרים ל"אוסף של רעשים".

בפרק הזה אני רוצה להדגיש הבדל נוסף בין הסגנון הספרדי לאשכנזי, ולנסות להסביר על פיו את המצב בשטח. הנושא הזה כאמור הוא הגבולות המטושטשים בין עולם הפיוטים והשירה, לבין עולם החזנות, ובין פייטן לחזן.

המקור של לילה מראד, ריאחי עשה קאבר
כשעוסקים בשירה ופיוט, המטרה היא להיות מכוונים לאווירה המלודית של השיר - מבנה הקצב שלו, לא ניתן לחרוג מהקצב- לא לטובת סלסול ואפילו לא לטובת הוספת נופך על הלחן עצמו. הקצב בדרך כלל מכתיב גם את המשתמע מהמנגינה עצמה, ואפילו מהמילים עצמם, כשהולכים אל המקורות - הטקסטים בערבית עם הלחן שהולחן עליהם, ניתן לראות זאת מוחשית.

כך ישבו מוזיקאים כמו עבד אלווהב או פריד אל אטרש והלחינו טקסטים למילים, ובאו כותבים בעברית - כמו יצחק סונה, קובי מזרחי, מנחם מוסטקי, אבי אוחיון ועוד, וכתבו על הלחן מילים שמתאימות לקצב השיר ולמשקל המילים בערבית.

אחד האלופים בזה היה המשורר ר' אשר מזרחי ז"ל בעל הספר מעדני מלך. לאחרונה התעמקתי באחד משיריו שנקרא "יה מהרה קץ נא שים", שנכתב ללחן שבמקור שרה אותו לילה מראד "יאמא ארק' אלנסים" (במקאם ביאת).

בהשוואה למקור, ובהאזנה ל"קאבר" שעשה לו אשר מזרחי (ביצע לראשונה דוד ריאחי), חשים את ההתאמה של הטקסט לאווירה האופיינית של הלחן, וזאת למרות שישנם מוזיקאים שביקרו את הטקסט הזה על אי התאמה במשקל וההדגשים, ואפילו האווירה – אלא שכותב אמור בסופו של דבר להתאים את משקל המילים למקור, או לייצר אלטרנטיבה משלו.

אין ברירה, ההתאמה וההלימה בין המקור לנוסח העברי תמיד תהיה לא מושלמת. ומאמנים בני זמננו אכן נדרש להשקיע מאמץ יתר בלחנים מקוריים, גם בגלל הקושי בהתאמה, וגם כי האוזן כמהה לחידושים.

בחזנות לעומת זאת, הסיפור שונה לחלוטין, החזן משתמש בכל הידע שיש לו במוזיקה, במקאמים, בסגנונות זמר ופיוט - הכל מוקדש לטובת הגשת התפילה, ביטוי של הרגש שבה, הפיכתה מטקסט לקול תחינה ובקשה הודאה ושבח, פחות מחויבות לקצב, פחות מחויבות להיצמדות עקבית ללחנים שעולים תוך כדי ההגשה.

איני מתיימר כעת ללמד חזנות, זהו הבדל פשוט וברור בין המסגרת המקצועית של החזן בשונה מזו של הפייטן, וכמובן שמעבר להגדרות, הניסיון המעשי על התיבה הוא הלימוד הכי חשוב ומוכח בתחום הזה.

החזן אמור לייצר בתוך בית הכנסת הקשבה רצופה שלא תעצור את המתפללים אלא תסחף אותם אחריו. הוא יכול להשתמש בקטעי לחנים, בשברי מאוולים מוגדרים, העיקר שזה יהיה מכובד, עשיר ולא מכביד, מסודר אך מגוון ויצירתי.

חזנות ופייטנות - הילכו שתיים יחדיו?
והעירוב בין שני התחומים – מזיק לשניהם.

ראשית במישור הכללי, יש כאן נזק רב לא פחות. ברגע שההגדרות משתבשות - ההערכה מצד הקהל מתמוססת, ברגע שאתה הכל, אז אתה קצת פחות. וממילא זה בא לידי ביטוי בשכר המשולם לחזן הנקבע לפי הפרמטרים של פייטן.

אם פייטן הוא חזן - אז כל אחד ששר בלי לזייף יכול לכהן כחזן, ובלי עין הרע לא חסר כאלה, אז למה צריך חזן מיוחד מהטופ שבטופ? ואם חזן הוא גם פייטן אז יש לנו בבית כנסת חזן טוב, הוא זה שישיר לנו גם בבר מצווה ובחתונה ובכל אירוע אחר. זאת פגיעה רוחבית קשה בעסק החזנות והפיוט הפוגעת בסדר ובהיררכיה.

ובנוסף גם במישור המקצועי. גם בפיוט וגם בחזנות, בדרך כלל שיר המתנגן בצורה חזנית נמרח ולא מסודר, ומאבד את כל יופיו והמבנה האמנותי שלו. ולהיפך - תפילה הנאמרת מפי החזן בסגנון של פיוט, מתנתקת עניינית מהקהל, שהרי רק את קטעים ספציפיים בתפילה ניתן לפייט, מה שהופך את כל הטקסט שבין לבין לעקר-טעם, וחסר גוון.

כמובן שבסגנון התרבות האשכנזית העסק שונה לחלוטין. מי שחזן – חזן, בעל תפילה. ומי שזמר – זמר, בעל מנגן. החזנים האשכנזים שימרו את המשבצת האמנותית שלהם עד הפיכתה למדף יוקרתי ומכובד בסדר העדיפויות של כל ציבור – זה ניכר בפערי המחירים, זה ניכר בסגנון ההתנהלות, זה ניכר בסגנון הלבוש שאגב ננטש בזמן האחרון על ידי החזנים הספרדיים וחבל.

הכוח להפריד ולהבדיל מעיד על רמת המקצועיות הגבוהה. אדם שמכיר באי יכולותיו איננו מצמצם או מחליש את כוחו, להיפך, כעת הוא יתמקד יותר בכישוריו וינצל את יכולותיו בריכוז רב יותר. המשטר והמשמעת בתחום הזה צריכים להיכנס להילוך גבוה – זהו אחד הדברים החשובים שיתרמו לשיקום ולשיפור התודעה הציבורית, וממילא היחס (המידתי והכספי) לנושאים האלו.

תפילה אני נושא על החזנים והפייטנים: אלוקי, תן להם את השלווה לקבל את הדברים שאינם יכולים לעשות, את האומץ לעשות את הדברים שהם מסוגלים לעשות, ואת החכמה להבדיל ביניהם.

את התפילה הזאת, אגב, ניתן לחזן כמובן, אך גם לפייט.

קישורים:
הסגנון הספרדי הקלאסי שכמעט איננו • חלק ב'
החזנות הספרדית מול אחותה האשכנזית • פרק א'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!