מדיזינגוף ועד הרב לאו: וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת

כמדי ליל תשעה באב, גם השנה הוזמנו תושבי תל-אביב למפגש שכותרתו "הלילה לא לומדים תורה". (איזו כותרת גאונית. והלוא בידוע שבעיר הגדולה מקפידים בקנאות ללמוד תורה בהתמדה בכל לילה אחר מלילות השנה, וממילא יוצא דופן הלילה ההוא, שבו לא לומדים תורה).

זו תוכנית הערב, על-פי ההזמנה: "קריאת מגילת איכה וקבוצות-שיח בנושא הבית השלישי, בהשתתפות האלוף (מיל') עוזי דיין, השופטת דליה דורנר, ד"ר אבשלום קור, הסופרת אבירמה גולן והרב מיכאל מלכיאור, ובסיום דברים מפי הרב הראשי, הרב ישראל-מאיר לאו".

ידידי אלי הלמן השתתף באירוע. לדבריו, רוב הנואמים הטיפו מוסר על שנאת-החינם בינינו, המובילה להמשך החורבן, כשהם נתלים באילן הגדול – ירמיהו הנביא, מחבר מגילת איכה. כל אחד, כמובן, ידע למצוא את האשמים בחוסר אהבת-החינם: כווולם אשמים, חוץ ממני והמגזר אותו אני מייצג.

ואז עלה לבמה המרא-דאתרא, הגרי"מ לאו, ופצח בנאום אמיץ שלא יישכח.

כשמדובר בנואם כה דגול, יהיה זה עוול שלא לצטט את הדברים כלשונם (חבל שאי-אפשר להדפיס את הפאתוס והאינטונציה). "יפה מאד שאנחנו מדברים נגד שנאת חינם, נפלא שאנחנו מנסים לטפח אהבה", פתח הרב לאו. "במיוחד ביום שלאחר שוך הקרבות, נקווה שמשהו מהאהבה, האחדות והאחווה של השבועות האחרונים, יישאר איתנו כל הימים.

"אבל יש פה עוד משהו שאומר הנביא ירמיהו, ואי-אפשר להוציא דברים מהקשרם. אי-אפשר לקבל את הנביא באורח סלקטיבי. מה שנוח לי – כמו אהבה ושנאה – אני מאמץ, ומה שמחייב אותי ומגביל אותי מעט – זה כבר דבר מיושן, אבד עליו הכלח, זה לא נאמר למאה ה-21.

"עכשיו הנביא עומד פה על הבמה ומדבר, אני רק מצטט אותו", אמר הרב לאו והחל קורא מתוך הנביא (ירמיהו יז): "כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". כאן הוסיף הסבר: "לא להסיע ברחבי תל-אביב ביום השבת משאיות עם פירות וירקות, משאיות של 'תנובה', 'עלית', 'אוסם' ו'סנו'". והמשיך בפסוקים הבאים: "וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם... וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מְלָאכָה... וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם... וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה".

"דברים קשים מאד, חדים מאד ועכשוויים מאד.

"שימו לב לאחד מ-13 עיקרי היהדות שניסח הרמב"ם: 'אני מאמין באמונה שלמה שכל דברי הנביאים אמת'. ירמיהו לא מדבר על אהבה ולא על שנאה. זה היה בעיקר בבית שני, למרות שגם בבית ראשון היו מחלוקות. כאן מבקש הנביא: תשמרו שבת.

"מאיר דיזינגוף, האבא של העיר הזאת, איך קרא לשבת? הוא פרסם כרוז בשנת תרצ"ג ובו החלטת מועצת העיר תחת הכותרת 'נגד חילול שבת בפרהסיא'. הוא כותב בהחלטה: 'השבת היא אות הסולידריות הלאומית של עם ישראל בכל הדורות. מי שפוגע בקדושתה – באחדות ישראל הוא פוגע. שמרו על השבת, והיא תשמור על כולנו'. זה, דיזינגוף אמר. לא רבי עקיבא ולא רבי ישמעאל. באותה מודעה, הוא קרא לעיר הזאת 'העיר העברית הטהורה'. לא עיר ללא הפסקה, לא העיר החילונית – אלא העיר העברית הטהורה". עד כאן הנאום.

וכשהרב לאו, 'חביב הקהל' בישראל, אומר את הדברים – אף אחד לא יכול שלא להקשיב, ואפילו למחוא כפיים בעת רדתו מהבמה, גם אם הדברים לא נעימים לאוזן התל-אביבית.

כל אחד מהנוכחים הבין בדיוק למה הוא מתכוון; למאבק המתחולל בעצם ימים אלו על צביונה היהודי של מדינת ישראל בכלל – ותל-אביב בפרט, כאשר יש המנסים לרמוס באכזריות את יום המנוחה הלאומי ולגרום ליהודים לפתוח את עסקיהם ביום הקדוש.

מאוחר יותר קראתי דברי ביקורת שפרסם כתב ב'וואלה'. "זו היתה דרשה דתית, שכל ניסיונה תרגום חיי המעשה לסמלים דתיים, ואין מקומה אל מול קהל חילוני".

לא נותר לי אלא להוסיף: אשריך, הרב לאו, שנתפסת על דברי תורה.

טעם לפגם במסעדות כשרות
ואם בעניין שמירת שבת בפרהסיה הציבורית עסקינן, אבקש להתעכב על נקודה פחות ידועה.

משום מה, יש נטייה לחשוב כי המאבק האחרון נוגע לסופרמרקטים וחנויות נוחות, המוכרים מוצרי מזון במארזים סגורים ואינם נדרשים לתעודת כשרות, וכעת הם עומדים בפני תחרות ומבקשים לפתוח את שעריהם ביום השבת. ואולם, המסעדות הכשרות, ובוודאי הכשרות למהדרין, הן טליתות שכולן תכלת, לפחות בכל הנוגע לשמירת השבת.

לצערנו, לא כך הם פני הדברים.

לקראת צאת השבת האחרונה, צעדתי בדרכי לתפילת ערבית בכותל המערבי. ברגע שבו יצאה השבת, על-פי הזמן המופיע בלוח, עברתי במדרחוב מַמִילַא ושפשפתי עיניים בתדהמה: שעריהם של כמה מבתי-הקפה והמסעדות, כבר נפתחו בידי האחראי היהודי. עובדי המטבח הוכנסו במהירות למטבח כדי להיערך לקראת ערב שנחשב עמוס במיוחד במסעדות ישראל.

גם אם הקפידו האחראים לפתוח את המסעדה בזמן המדויק של צאת השבת – ולא חמש או עשר דקות קודם לכן – אין ספק כי הם נאלצו להתארגן ולנסוע מבתיהם זמן רב קודם צאת השבת: בשעת רעווא דרעווין, אם לא קודם לכן.

הזדעזעתי עוד יותר למראה תעודות הכשרות המתנוססות בגאון בפתחי המסעדות; לחלקן הייתה תעודת כשרות למהדרין מטעם הרבנות המקומית, ושתיים מהן אף התהדרו בתעודות כשרות של בד"צים מפורסמים.

הרבה שאלות כשרותיות יש כאן. אבל לפני הכל, מטרידה אותי שאלת כבוד השבת: איני יודע אם ניתן לשלול תעודת כשרות על סמך חילול שבת של האחראי היהודי בדרך לפתיחת המסעדה, אבל אף אחד מאיתנו לא יאכל בתיאבון סעודת מלווה מלכה במסעדה כשרה 'למהדרין' בידיעה שיהודים נאלצו לחלל עבור סעודה זו את השבת.

ודאי יש כאן טעם לפגם, וביתר שאת בתקופה זו, בה ניטש מאבק על כבוד השבת הנרמס בראש חוצות.
כש'חוק שטרן', הדורש להעניק הכשר למסעדת הפתוחות בשבת עולה לדיון, אנחנו זועקים גיוועלד. אבל בלי לשים לב, יהודים משלנו אוכלים בעשרות מסעדות החשודות באביזרייהו דחילול שבת. רצוי שמסעדה בעלת כשרות לא תורשה לפתוח שעריה אלא בזמן סביר לאחר צאת השבת, כדי שעובדיה לא ייאלצו לחלל שבת.

אם דיזינגוף איננו כאן כדי למחות על כבוד השבת, נעשה זאת אנחנו.

נושאים בנטל - על חשבונם!
תמה תקופת האבל. כמה אירוני שבשעת חצות של עשירי באב, מכריז פיקוד העורף על חזרה לשגרה. אך רק במקום אחד, מסרבים לחזור לשגרה: רבבות תלמידי-ישיבות ממשיכים בסדרי הלימוד של 'זמן קיץ', לפחות עד מוצ"ש הקרוב. הם מוותרים על ארבעה ימי חופשה ומרגוע מתוך הבנה שעמל-התורה של אמצע הזמן הוא-הוא השומר יותר מכל על ישראל.

ביקרתי במוצאי תשעה באב בקמפוס המפואר של ישיבת 'אור ישראל' בפתח תקוה. בכל שנה אחרת, שעה זו מסמלת עזיבה של מאות תלמידים באוטובוסים לביתם, אבל השנה, קמפוס הישיבה מלא מפה לפה.

לפני שעתיים התלמידים עוד צמו, אבל כעת הם כבר יושבים ומאזינים בשקיקה לשיחתו המרתקת של הגאון רבי יצחק לורינץ שליט"א – ה׳מיילך פירר׳ של חוכמת הנפש בציבור התורני – שהגיע במיוחד מירושלים.

מחר, במקום לצאת לקיאקים עם חברים או להצטרף לצימר המשפחתי בצפון, יקומו הבחורים לבוקר כמעט רגיל. התפילה תחל ב-7:45 במקום ב-7:00, אבל שלושת סדרי הלימוד יתקיימו כרגיל. כך, עד לאחר שבת נחמו.

שונאי ישראל אוהבים להסית בחודשים האחרונים נגד לומדי התורה על חוסר שוויון בנטל, לכאורה.
מה יגידו המה על הטענה הפשוטה הבאה: האינטרס הברור של ראשי הישיבות הוא לשלוח את מאות הבחורים לבתיהם בימים אלו. מעבר לרצון הטבעי שלהם להתאוורר ולהתכונן לשנת הלימודים הבאה, העלות היא הון-עתק: שלוש ארוחות, תאורה, מזגנים, מים, חלב, קפה וגז. כך, ארבעה ימים וארבעה לילות. בחשבון מהיר, לישיבה בה לומדים 400 בחורים, העלות היא רבע מיליון ש"ח לפחות. וכידוע – בחסותה האדיבה של ממשלת ישראל – הישיבות לא נהנות מעודף הכנסות.

אבל קברניטי הישיבות בוחרים לוותר על הרצון האישי שלהם ולכלכל את הבחורים יש מאין מתוך מחשבה לאומית על כלל-ישראל; כדי למלא את סל הזכויות של החיילים, של תושבי ניר-עוז, שדרות ובאר-שבע, גם לאחר סיומו הרשמי של 'צוק איתן'.

מישהו אמר שוויון בנטל?

הטור המלא מתפרסם בשבועון 'כל ישראל'. לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!