אבא, סליחה, אל תכעס עליי, זה מה שאני מרגיש

היה זה לפני כשנה, נפגשתי עם אבא לבחור בישיבה קטנה וכך הוא סיפר לי: "אני חי ברוך השם חיים טובים ומאושרים. יש לי אישה טובה, אני מרוויח די בכבוד לפרנסת משפחתי ויש לי שישה ילדים טובים - אחד אחד. אני כבר חיתנתי שלושה ילדים, שני בנים ובת.

רק משהו קורה לי עם הבן הרביעי, הוא ילד זהב, ילד טוב. הוא לומד באחת הישיבות הקטנות הטובות והוא כרגע בשיעור ג'.

במשך שנות לימודי בניי הגדולים בישיבות, קיבלתי ברוך השם רק דרישות שלום טובות וחיוביות, רק איתו משום מה התחילו מעט בעיות.

יש לי פתיחות מאוד גדולה עם ילדיי. ישבתי עם ילדי במוצאי שבת האחרון לפני שהוא חזר לישיבה ללמוד, ודיברנו.

ראיתי שמשהו מפריע לו שאלתי אותו: 'מה מפריע לך בן יקר שלי? מה שמפריע לך תגיד אני אשתדל לעזור ככל יכולתי, לא אשפוט אותך!'

וכך הוא סיפר לי: 'אבא, אני מאוד אוהב אותך ולא רוצה לצער אותך. אתה באמת אבא טוב, אבל משום מה קשה לי מאוד בישיבה.

לא רע לי שם, אבל קשה לי ללמוד כל כך הרבה שעות, ואני גם מרגיש קצת עצוב בתקופה האחרונה.

אני אוהב ללמוד, להתפלל אבל קשה לי עם כל הלחץ הזה. דיברתי עם המשגיח והוא אמר לי: כנראה הישיבה הזו לא מתאימה לך, אתה צריך ללכת לישיבה שבה חצי יום עובדים וחצי יום לומדים. ואני כל כך נפגעתי ממנו.

אני לא בחור נושר או משהו כזה, אני רק מרגיש קצת לחץ שאני כל היום בישיבה ואני צריך קצת להשתחרר נפשית.

אבא, סליחה, אמר לי הבן שלי. אל תכעס עליי, אני אומר לך פשוט את האמת, את מה שאני מרגיש'.

חיבקתי את ילדי ואמרתי לו שאני כל כך שמח שאתה פתוח איתי וסיפרת לי את הדברים. זה בסדר גמור איך שאתה מרגיש ואני אחשוב איך לעזור לך בצורה הכי טובה.

האמת, שהייתה לי דקירה בלב, למה הוא לא יכול להיות כמו כולם? ללמוד, להתפלל נורמלי בלי שום בעיות, רצונות ו...!

אבל אני מבין שלא את הכול אני מבין ואני לא רוצה לעשות טעויות, ולכן אני אצלך".

הייתה לי שיחה ארוכה עם אותו אבא. אמרתי לו: "יש לך בן נורמלי לחלוטין, ילד טוב, רק משהו אחד חסר לו, וזה לדאוג לנפש שלו. אתה לא צריך לדאוג רק לנשמה שלו. גם לנפש יש מקום פה בעולם הזה".

הסברתי לו שכמו שלנשמה יש צרכים שהיא צריכה לקבל: ללמוד תורה, להתפלל, להיות מחוברת לאלוקים.

כותב השורות, מרדכי רוט.

גם הנפש שלו צריכה לקבל את הצרכים שלה וזה קצת שחרור: התעמלות, מוזיקה, ציור, שחייה. או כל תחביב אחר שהוא אוהב.

אבל נפשו צריכה לקבל מענה.

הוא אמר לי: "אתה רואה, המשגיח שלו צודק, הוא צריך ללכת לישיבה טיפולית. יש לו בעיה, הוא לא יכול להיות נורמלי כמו כולם. הוא לא יכול ללכת בתלם".

כשאני שמעתי את זה נפשי כל כך הייתה כאובה. הסברתי לו: בנך הוא הנורמלי, המשגיח שלו לא מבין שבחור הוא לא רובוט ולא מכונה.

הדבר הנורמלי הוא שכל בחור צריך לעשות משהו בשביל נפשו כגון: התעמלות, מוזיקה. לפחות פעם פעמיים בשבוע. כמובן הכול במסגרת הישיבה ושמירה על טהרת הקודש.

סיפרתי לו על כמה וכמה בחורים שאני מכיר, טובים ורגילים, שנפשם צריכה את מעט השחרור הזה.

אני בטוח בזה, שלקחת בחור בגיל 13 שצריך לקום השכם בבוקר על מנת להיות בתפילת שחרית בישיבה וללמוד כמעט ברצף יום אחרי יום עד עשר בלילה עם לחץ ישיבתי שילמד, עם מבחנים וכו'. בלי מעט לדאוג לנפש של הבחור, זה פשע! וגם אם תגיד שיש בחורים שיכולים ללמוד מהבוקר עד הערב כך ברצף, לא יקרה כלום לנשמה שלהם אם הם יעשו פעמיים בשבוע התעמלות, מוזיקה וכד'.

תאמין לי שהם ילמדו הרבה יותר טוב!

אבל לצערי לאף ישיבה חרדית אין את האומץ לעשות את זה כי אז זה יקראו לה: "ישיבה טיפולית". בגלל זה אף אחד לא מעז לעשות את זה.

בדורנו אנו זה חובה ומצווה לעשות כך לבחורים, ואף צריך לפתח אותם מבחינה רגשית לדבר על רגשות, על נפש וכד'.

אפילו להביא אנשים שידברו על כיצד לאכול בריא, על איך לסחוב נכון על החיים נפשית. איך להתמודד עם העולם שבחוץ. אי אפשר רק לסגור ולסגור ולהגיד נסתדר, נתחפר מתחת לשמיכה החורפית ולהגיד יהיה בסדר. זה לא כמו פעם העולם השתנה.

ישבתי בשבועות האחרונים עם אדמו"רים, רבנים ומשפיעים וצעקתי את הצעקה הזו כולם אמרו לי שהם מסכימים איתי אבל לצערי אין את האומץ לעשות שינוי.

הנפש שלנו בנויה למרחבים. התורה הקדושה עושה לנפש טוב, אבל היא צריכה לנשום גם אוויר, לדבר עם אנשים, לשמור על קשר עם המשפחה, לעשות כושר (חשוב!), לטייל ולהתעניין בעוד נושאים. לכל אחד יש את האיזון שלו, אבל חייבים איזון כלשהו. זה לא ביטול תורה, אלא קיום התורה במרחבי חיים אחרים. יש כאלה שמספיק להם מעט מאוד מזה.

בחורים צריכים קומזיצים, שחייה, התעמלות. לעשות שיח רגשי על ההתמודדות שלהם.

אני אתן דוגמה קטנה: בחור בגיל ההתבגרות עובר הרבה שינויים נפשיים והורמונליים. האם יש שיח בריא על זה? הסבר על זה? לא רק הפחדות על גיהנום וכו'.

לפני מספר שבועות טיפלתי באיזה מקרה שמשגיח בישיבה העיף בחור בגלל שתפסו אותו נוסע בפארק הלאומי באופניים אחרי עשר בלילה.

דיברתי עם המשגיח, הסכמתי איתו שאם הישיבה קובעת שאסור לצאת מהפנימייה אחרי שעה מסוימת הבחור צריך לשמור על הכללים.

אבל מה כבר הבחור הזה רצה? קצת שחרור לנפשו, מה הוא כבר רצה!

הישיבות היום מצילות את הנוער זוהי החממה הכי טובה שיש היום לנוער שלנו מפני העולם הגועש שיש בחוץ, אבל נפש נשארת נפש שזה אומר שאם לא תיתן את הצרכים לנפש של הבחור הוא ילך ויחפש את זה בסוף בדרכים אסורות, או שהוא לא יחפש אבל נפשו תהיה לא בריאה ולא תקינה.

וכמובן אתה דואג לנפש בשביל שהנשמה תהיה בריאה ותעבוד את אלוקים, הנפש צריכה להיות בריאה כשהנפש לא בריאה אז גם הנשמה חולה. וזה גם ההפך כמובן, צריך לאזן ביניהם.

הגטו החרדי זה הדבר הכי בריא והכי טוב שיש אבל אם לא נדאג בתוך הגטו שלנו לפחות לבחורים הקדושים שלנו אז הם יפרצו מהגטו החוצה, היום לפרוץ החוצה מהגטו זה הדבר הכי קל שיכול להיות. ויותר נכון לא צריך לפרוץ החוצה, אתה יכול להיות בתוך הגטו ועם מכשיר קטן להיות במקומות הכי גרועים.

זה דברים שצריך לדבר על זה וחייבים לעשות בזה שינוי כי הקדמה ממהרת לפרוץ. כמו שפעם זה היה יותר לגיטימי לתת "מכה קטנה" לילד, כמובן שלא כולם עשו את זה, אבל זה היה לגיטימי היום כמעט באף חיידר חרדי לא מרביצים, כי למדו שאי אפשר להמשיך ככה וזה הרבה יותר בריא לנפש.

אז חבל שעוד עשרים שנה רק אז יבינו שנפש של בחור צריכה את הצרכים שלה. וחבל שעד אז הרבה מאוד נשמות וגם נפשות יסבלו!

שבוע טוב ומבורך, שבוע של בשורות טובות, וסיפוק אמיתי ונכון של הנפש והנשמה.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!