כי קרוב אליך: כאב, דאגה ותפילה ב'צוק איתן'

נער הייתי וגם זקנתי. אמנם צעיר אנוכי לימים, אבל כאן בארץ-ישראל; במדינת ישראל, עברנו מספיק והרבה בכדי להיקרא 'זקנתי'; אני זוכר את מלחמת יום הכיפורים, ומכאן ועד היום עברנו הרבה, וכן, גם מלחמת המפרץ, כאשר הייתי אבא צעיר לימים, והתאומות שלי היו עדיין ב"בית החלמה" בטלזסטון, גם אז היה מאוד קשה ומפחיד, להיטלטל לחדר האטום ובממ"ט. אבל מה אומר, לא הרגשתי מקרוב מה זה מלחמה, מה זה חיילים במלחמה, מה זה אבא ואמא שבנם נמצא שם.

החרדה, הציפיה, נידודי הלילה, סיוטי הבוקר, הפחד והבהלה, הסקרנות והרדיפה אחרי בדל חדשות מן החזית. כן, תמיד הייתי משתתף במשמרות יום ולילה בשטיבל הגדול ב"מאה שערים", גם בתלמוד-תורה ובישיבה, בבית כנסת ובקהילה עשו הרבה בעיתות מלחמה להתפלל ולהתחזק למען אחים ורעים הנמצאים בצרה ובצוקה ה"י. בכל המבצעים ירדתי לשטח, והייתי חלק ממערך החירום במד"א והצלה.

משהו השתנה עכשיו ב"צוק איתן". זה התחיל בכך שתלמיד הישיבה שנחטף הנער נפתלי פרנקל הי"ד הוא קרוב משפחה, גם מצד אבי, כאשר הסבתא רבה שלי חנה פפנהיים-גולדשמיד, אשר עדיין אני חש כבוד והתרגשות להיזכר מרכין ראשי בפני "המלאכית בלבן" העומדת ומברכנו – אחד מני מאות צאצאיה – בדמעות שליש ממש בערב יום-הכיפורים, היא הייתה אחות לסבתא-רבה של נפתלי ע"ה. וגם מצד אמי, היה לנו סבא רבה משותף, ואנו מתייחסים לגאון החסידות המנומקת בעל "בני יששכר" מדינוב ע"ה.

אנחנו שומעים שמגייסים אלפי חיילים בצו שמונה, נו! עוד כותרת בחדשות, מה זה אומר לי, ומה אני מתרגש ממנו... לא הפעם. ישבתי בישיבת תכנון במחלקה החרדית ב'גשר', ואנחנו בונים טיוטה ומשנים, ודנים על דא ועל הא. פתאום זה שיושב לידי, אלעד מלכה, נותן מבט על הטלפון ומתחיל להזיע: החברים מספרים שמתקשרים מהחטיבה לפי סדר הא-ב, ועוד מעט מגיע תורו, והוא מגוייס בצו 8, הוא מספר לנו ומילותיו מגומגמות, ואז הצלצול הגיע, והוא מקבל את הטלפון שהוא כל-כך חרד ממנו: עליך להתגייס ללא שיהוי... אין מלים לתאר את החוויה, האיש הפך חיוור כסיד, ואומר לנו: איך אני אומר את זה לאשתי, אימא צעירה עם שני ילדים קטנים בבית?... לא יכולתי יותר, שמעתי את הטלפון שלו עם רעייתו, וזה שבר אותי, פרשתי לחדרי והתייפחתי בבכי – לראשונה הבנתי וראיתי מקרוב מה זה גיוס צו 8...

בשנים האחרונות נקשרתי רגשית לאיש ה'גשר', בעל מאור פנים, איש האמוני ירא וחכם מוה"ר אילן גאל-דור הי"ו, וכמה שמחתי בבשורת המזל-טוב לרגל אירוסי בנו הגדול אסף נ"י לפני כחודש עם עלמה יקרה יראת אלוקים רעות תחי', בתו של מר אבנר פוקסמן ע"ה, מראשוני הפרסומאים המקצוענים לציבור החרדי, הזכור לטוב כמי שהגה, המציא ויצר עשרות קמפיינים ומותגים שחיים עד היום בקרב הציבור החרדי. אסף דחה את החתונה עד שיגמור את קורס הקצונה ומשרת בעומק עזה ביחידת דובדבן, ואני רואה את אביו אילן - עיניו אדומות מחוסר שינה, כל רגע ושניה הוא רוכן לעבר הטלפון, מחכה לד"ש מבנו, מחכה רק לבשורות טובות, בכל הזדמנות הוא מפליג עם כל המשפחה לחמם את לב בנו בארוחות חמות, בחיזוק ובחיבה.

אני מלווה את החרדה של משפחת בלוך היקרה, אשר עושים זו שבת שלישית לבד בביתם, כאשר האבא רופא קרבי, ד"ר אהרלע בלוך הי"ו, הכה אהוב ונלבב, רופא בכיר בהדסה עין-כרם, לוחם על חייהם של החיילים בפלוגת מגל"ן, אשר עשרות מהם נפצעו השבוע, ויש גם הרוגים רח"ל. עם כל זה מתמודד הרופא הרחום הד"ר הר"ר אהרלע, ונשמות רעייתו וצאצאיו יוצאות מחרדה ודאגה ובתפילה לשלומו. כך גם רופא הילדים בעירנו ד"ר ברקלי, רופא המחוז של קופ"ח מאוחדת, שעבדתי לצדו בשירות לקוחות, גם בנו היקר לוחם במגל"ן. כך גם בעלה של עו"ד רנה הולנדר, מומחה הנדסה במקצועו - שגוייס להתמודד עם מנהרות המוות והאימה ה"י.

השבוע גם השתתפתי בהלוויתו של יקירי רב חביבי הבחור היקר ברקאי ישי שור הי"ד, אשר עשה אתי הרבה משמרות על האמבולנס במד"א ירושלים. בחור רציני, תורני שתמיד חיפש את קרבתי, רצה לשמוע ולספר, על הישיבה, על תלמודו, על עזרה לזולת, על עזרה רפואית. למד בישיבה ואהב תורה, חיבבתי אותו, ולא האמנתי לבשורה הקשה, אף יצאתי ללוותו למקום מנוחתו.

על דברי הכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאוד" מסביר הרש"ר הירש, שעל פי אמות המידה שאתה מכיר ומקיף נושא או סוגיה, כמה שאתה קרוב אליו יותר פיזית ומנטלית, כך זה מחייב אותך, וכך זה מאתגר אותך יותר – הכל תלוי בנו, במחשבותינו, בהכרתנו ובמעשינו. הרש"ר הירש מבהיר לנו כי התכונות המוסריות של עם ישראל לדורותיו הוא שהוא לומד ומתפתח, מתקדם ומתחדש מתוך ספר התורה העמוק והנצחי. התורה היא תורת חיים, עלינו להיות זקופי קומה, בעלי דמוי עצמי חיובי איתן ונמרץ. כאשר אדם מאמין בעצמו – ביכולתו, מאמין בתורתו בעמו ובייעודו, מאמין בצדקת דרכו, הוא יהיה חזק ואמיץ יותר ויותר. הכל נתון בידינו, בהתנהגותנו, בלימודנו ובדיבורנו.

מלחמה זה דבר קשה, העורף אף הוא מתחלק לחלקים ולגזרים, כולנו במתח ובפחד, אבל עד שאתה לא מרגיש אותו מקרוב אתה לא באמת מבין מה זה, ואז אתה מסתכל על הדברים אחרת לגמרי. אין לי אלא לסיים בתפילה 'אחינו כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם, ויוציאם מצרה לרוחה, ומאפלה לאורה, ומשעבוד לגאלה, השתא בעגלא ובזמן קריב, ונאמר אמן'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!