"הלוואי שעזה תטבע בים" • סיפורה של הרצועה - פרק ב'

למרות הרגיעה היחסית והשקט המדומה ששרר בעזה בראשית שנות השמונים, בעיקר בזכות אישורי העבודה והשיפור היחסי במצבם הכלכלי של תושבי הרצועה, מתחת לפני השטח תחושות הקיפוח, המצור וההשפלה נתנו את אותותיהן, לאורך הזמן היו מספר אירועים ביטחוניים קשים שהגבירו את העוינות - שממילא כבר הייתה קיימת - בין הציבור הישראלי לפלסטינים.

לקראת סוף שנת 1987 התגברו אירועים אלו, בחודש אוגוסט נרצח קצין מילואים ישראלי וסוכל פיגוע התאבדות בירושלים, בחודש ספטמבר נרצח חייל והיו שלושה אירועי דקירה, בתחילת אוקטובר כוח של צה"ל חיסל שבעה מחבלים חברי הג'יהאד האיסלאמי, כמה ימים לאחר מכן מתנחל ישראלי ירה למוות בילדה פלסטינית, ובתחילת דצמבר שלמה סקל, סוחר רהיטים ישראלי, נרצח בשוק של עזה,

ברשומות צה"ל מחודשים אלו ניכר שהייתה הכפלה בכמות האירועים הביטחוניים ביהודה ושומרון וחבל עזה, כוח של צה"ל שניסה להיכנס למחנה הפליטים "בלאטה" שברצועה נתקל בהתנגדות - אמנם לא אלימה, אך כזו שגרמה לחיילים לחזור כלעומת שבאו, במצב עניינים זה נראה היה שחסר רק את הגפרור שיצית את האש, והגפרור הזה נמצא...

ב-8 לדצמבר 1987 הרצל בוכובזה, נהג משאית מאשדוד, התנגש בעוצמה בשתי מוניות שנשאו עימם שמונה פועלים פלסטינים בחזרתם מהעבודה בישראל לבתיהם ברצועה, ארבעה מיושבי אחת המכוניות נהרגו במקום, הנהג עצמו הבחין בהתגודדויות שנוצרו סביבו, הצליח להימלט מהמקום בעור שיניו ונאסף על ידי מכונית ישראלית שעברה במקרה במקום, ברצועה החלו לרוץ שמועות שבוכובזה היה קרוב משפחתו של שלמה סקל ובעצם הוא בא לנקום את מותו, זה היה הגפרור שהצית את האש...

בהלוויה ההמונית שנערכה למחרת, ב-9 בדצמבר, במחנה הפליטים ג'באלייה - החלו המהומות, אחד המפקדים של צה"ל שהיה בשטח עוד בערב פרוץ המהומות, מעיד שהייתה הבנה בדרג הנמוך בצבא שיהיו בהלוויה הפרות סדר והועברו התרעות לגורמים הבכירים - שמשום מה לא האמינו שהעניינים ייצאו מכלל שליטה, לשם השוואה, עד לפרוץ האירועים היו בכל רחבי הרצועה שני גדודים של צה"ל בלבד, מה שמוכיח שאיש לא שיער לרגע שיפרצו אירועים בסדר גודל שכזה.

לאחר ההלוויה החלו הצעירים ביידוי אבנים לעבר הכוחות שבאו לשמור על הסדר באזור, החיילים שלא התכוננו לכך הגיבו באופן קטלני, מה שהוביל למותו של ההרוג הראשון של האינתיפאדה, חתאם אל-סיסי, התגובה הזו רק ליבתה את האש שהתפשטה במהירות לכל רחבי הרצועה, ומשם גם ליהודה ושומרון ואפילו לירושלים.

אש"ף משתלט על המהומות
עד היום חלוקים הפרשנים לגבי התגובה הישראלית לאירועים אלו, האם היא ליבתה את האש או שהייתה 'במקום'. השר לשעבר יצחק מרדכי, שהיה אז אלוף פיקו הדרום, טוען שהתגובות היו מדודות ושקולות ואי אפשר לתלות את פרוץ המהומות באירוע של יום אחד בלבד, לראייה הוא מציין שלאחר זמן מינו אותו ראש הממשלה יצחק שמיר ושר הביטחון יצחק רבין לאלוף פיקוד המרכז, בכדי שיישם באזור את אותן דרכי התמודדות שיושמו ברצועת עזה. מאידך נשמעה ביקורת רבה על שר הביטחון דאז יצחק רבין שיצא לביקור לא נחוץ במיוחד של שבועיים ימים לארה"ב - בדיוק לאחר פרוץ המהומות, מה שהוכיח באמת את הזלזול וחוסר ההבנה של הצמרת הישראלית לנעשה בשטחים.

חודש לאחר מיכן כבר הבינו בכירי המערכת את גודל ה'ברוך', אבל זה היה כנראה מאוחר מידי... צה"ל הזרים לשטחים כוחות גדולים וההוראה של רבין לכוחות הייתה "לשבור ידיים ורגליים..." ישראל הכריזה עוצר כללי בשטחים, מאסרים המוניים, אטימת והריסת בתים והכבדת עולו של הממשל הצבאי, הפלסטינים מצידם הגיבו בשביתות מסחר המוניות ובמרד מיסים קולקטיבי שנשבר בכוח על ידי ישראל.

כך התנהלו להם שש שנים - עד לחתימת הסכם אוסלו, אז דעכו לאיטן המהומות והמפגעים החלו בכיוון שונה...

אם בתחילת המהומות היה נראה שהן אינן מאורגנות לחלוטין והן היו בעיקר כמו התפרצות של הר געש רדום, הרי שאט אט הוקמו וועדות עממיות מקומיות בכל כפר ומחנה פליטים, שלקחו פיקוד והקימו בסופו של דבר את "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" שהפיצה כרוזים וכיוונה את הפעילות.

אם ההנהגה הישראלית נתפסה כלא מוכנה לקראת אירועים אלו, הרי שההנהגה הפלסטינית הייתה בהלם מוחלט... אש"ף וערפאת בראשו ממקום מושבם בתוניס לא היו מודעים באמת למתחולל בשטחים הכבושים, וההבטחה של ערפאת להמונים כי הוא ישמיד את המדינה הציונית נתפסה בציבור כבדיחה עלובה, הפלסטינים חשו - ובמידה רבה של צדק - כי הם נזנחים הן על ידי המדינות הערביות והן ובעיקר על ידי הנהגת אש"ף שהפסיקה לתמוך בהם כלכלית ומוראלית.

דווקא בשל כך ניסיונו של ערפאת להצהיר כי הוא אירגן את האלימות נתקל בציבור הפלסטיני בבוז ובהתעלמות, אש"ף הרגיש לראשונה כי הוא מאבד את השטח, אך הפחד של ראשי המאבק והפעילים המקומיים מחשיפתם על ידי השב"כ הישראלי גרם להם להישאר חסויים ברוב המקרים, מה שהשאיר חלל גדול כלפי חוץ, אל תוך הוואקום הזה נכנס אש"ף, שבסופו של דבר רוב הפעילים המקומיים היו חברים בו ופחדו להתעמת מולו.

בעקבות הפטרונות שנטל אש"ף, החליט מי שהחליט במערכת המדינית והצבאית של ישראל שיש לפתח אלטרנטיבה לשלטונו הבלעדי של ערפאת ואנשיו בשטח, למרבה האבסורד, האלטרנטיבה נמצאה בדמות הארגון החדש שהוקם זה עתה בשטחים - הלא הוא ארגון החמאס...

"הלוואי שעזה תטבע בים"
ב-15 לדצמבר 1987, שבוע לאחר פרוץ המהומות, בדירתו שבמחנה הפליטים שאטי שבמרכז רצועת עזה זימן השייח' אחמד יאסין - מי שהיה יו"ר הסניף העזתי של ארגון "האחים המוסלמים" וממשוחררי עיסקת אחמד ג'יבריל כשנתיים קודם לכן - את מקורביו ומכריו, רובם כמותו "בוגרי" הכלא הישראלי ובהם: סלאח שחאדה, איברהים אל-יאזורי, עיסא ח'ליל אל-נשאר, מוחמד חסן ח'ליל, עבד אל-עזיז א-רנתיסי ועבד אל-פתאח דוחאן, לפגישה מכרעת, שבסופה הוחלט על הקמתו של ארגון טרור חדש שיילחם בכיבוש הישראלי ולא ייכנע למרותו של אש"ף ויאסר ערפאת, ולכן גם לא יקבל שום דרך של מו"מ עם ההנהגה הישראלית. מטרתו המוצהרת של הארגון הייתה כיבוש מדינת ישראל ובעצם השלכת היהודים לים או למדינה אחרת שתחפוץ בהם...

בכדי לקנות את לב ההמונים, כמו ארגון "האחים המוסלמים" במצרים שהחמאס נוצר בתבניתו ובדמותו, נוצרה פריסת תשתית נרחבת של ארגוני צדקה וסיוע להמונים הרעבים, וכן פתיחתם של בתי ספר ומוסדות חינוך, בדרך זו סברו יאסין ואנשיו לזכות באהדת ההמונים ולהתחרות בערפאת ואנשיו בקרב על הבכורה. אם בתחילה עוד הצניעו אנשי הארגון את האיבה לארגונים האחרים שהיו בחסותו של ארגון הגג הגדול של הפלסטינים – אש"ף, ובאמנת החמאס אף נכתב על הפתח' שהינו חבר ואח לנשק... הרי שבעצרות הארגון כבר נשרפו תמונותיו של ערפאת ודגלי הפתח' לצד תמונות מנהיגי ישראל...

אולי בשל כך היו מי שסברו בצמרת המדינית והצבאית בישראל שניתן יהיה למשוך את ארגון החמאס לצד תמיכה מסוימת בישראל... על ידי הזרמת כספים וביסוס מערך הצדקה של הארגון, ובעיקר להשתמש ביאסין ואנשיו בכדי להחליש את כוחו של ערפאת, שבעקבות אירועי האינתיפאדה כוחו בזירה הבינלאומית גבר עד שאפילו הורשה לנאום באופן חריג כנציג הפלסטינים בעולם בפני מליאת מועצת הביטחון, שכונסה ב-12 לינואר 89 לדיון על מצב השטחים.

היום עובדות אלו נראות מטורפות, שישראל תקים בעצמה את האויב הכי גדול שלה ותעזור לו להתבסס... דברים כגון אלו קרו כבר בעבר, כאשר העדה השיעית בלבנון, שמטבעה כמיעוט בעולם האיסלאמי וכמחזיקת דעות מתונות יחסית לרוב הסוני-מוסלמי בעולם הערבי הייתה יכולה להיות בנקל ידידת ישראל ומשענת מסוימת בתוהו ובהו המדיני-פוליטי בלבנון, אך גורמים ומהלכים שנעשו בישראל - שלא כאן המקום להרחיב בהם - הפכו את השיעים בלבנון ופטרוניהם מאיראן לגדולי אויבי ישראל...

כך גם קרה עם החמאס, כמובן שלצופה מהצד זה נראה ברור, כי הרי האג'נדה של החמאס עוד מיום היווסדו הייתה ברורה, אבל כנראה שלקובעי המדיניות דאז בגודל המצוקה והפיגועים שהביאו על הציבור אנשיו של ערפאת - היה נראה שאפשר להישען על טרוריסטים ארורים כאחמד יאסין וחאלד משעל, עד שהללו התגלו כמשענת קנה רצוץ...

החמאס לא רק שנטל חלק פעיל באירועים האלימים בשש שנות האינתיפאדה הראשונה, אלא היה גם המארגן והמממן, אנשיו התעלו עד מהרה על אנשי הפתח' זורקי האבנים ובקבוקי התבערה, והם הובילו לפיגועים קשים ואלימים שכמותם לא הכיר הציבור הישראלי.

המצב בשטחים ובעיקר בעזה הפך מסובך מיום ליום, עזה נהפכה לחבית חומר נפץ ונראה היה לכל הצדדים בסכסוך המתמשך והולך שלעזה אין פיתרון, היטיב להגדיר זאת יצחק רבין שנבחר לתפקידו מחדש לראשות הממשלה ב-1992 "הלוואי ורצועת עזה תטבע בים..."

הנס הזה עוד לא קרה וגל צונאמי עדיין לא הגיע ושטף את הרצועה... גם מצרים לא הסכימה לקחת על עצמה בשום אופן את האחריות לחבל ארץ יפהפה מחד וארור מאידך... ובהסכמי השלום מול ישראל לא נאות סאדאת לטפל בבעייתם של התושבים הפלסטיניים ברצועה.

כל הדרכים הובילו לכך שכל פתרון או מהלך מדיני חדש חייב שיכלול איתו את רצועת עזה, ואת ניתוק התלות של תושבי הרצועה ממדינת ישראל, הפתרון הבא בתור שנמצא לאחר שש שנות אינתיפאדה קשה היה בדמות הסכמי אוסלו וההסכם שכונה אז "עזה ויריחו תחילה", על כל זה ועל התוצאות של מהלכים אלו עד להחלטה על ביצוע ההינתקות עשר שנים לאחר מכן - בכתבה הבאה אי"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!