אל תנפצו את הסוד: אקטואליה בראי 'תורת הצמצום' של האר"י

נתבקשתי לרשום כמה מילים על האר"י ועל תורתו לרגל יום פטירתו, ונתפסתי לא מוכן בעליל: אינני מהיהודים החיים את חייהם הרוחניים במרחבים אלו, אני די זר בעולמו של האר"י, בעולמה של תורת הקבלה שלו ושל תלמידיו. להיפך, תהא זו גניבת דעת אם לא אגלה מראש שאינני מחסידיה של תורה זו והמסתעף ממנה, אינני מאוהדיה - בלשון המעטה, ועולמי הרוחני מתרחש באופק אחר לחלוטין.

יהא זה אירוני, אם כן, שדווקא אני אכתוב דבר מה לכבודה של תורתו. אלא שבמובן מסוים דווקא האירוניה הזאת מעניינת יותר. תורה רצינית מסוגלת פעמים רבות לבוא לידי ביטוי נוקב יותר דווקא באמצעות מבט חיצוני לה.

תורת הצמצום
כאשר מבקשים להעיף מבט חטוף על תורתו של האר"י, פוגשים מיד בתורת 'הצמצום' שהוא הגה והנחיל. תורת הצמצום מדברת על טיב היחסים בין העולם לקב"ה. על פי האר"י, העולם נברא מפעולה מוקדמת של צמצום האלוהות. כך מנסח זאת תלמידו המובהק של האר"י, ר' חיים ויטאל, בספרו עץ החיים: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא...והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש...".

מה שמעסיק את שורשי המחשבה הזאת היא התהיה עתיקת היומין: איך יתכן לחשוב על אינסופיותו של האל, נצחיותו ושלמותו, ובד בבד לחשוב על עולמנו האנושי המבותר, הבלתי מושלם, החלקי והמזערי? איך ניתן לחיות בעולם המגלה בפנינו פנים כה מנוגדות; פנים של שלמות הרמונית קוסמית מחד גיסא, ופנים אנושיות, מצולקות וחלקיות מאידך גיסא? התהיה הזו מקיפה את כל התהומות והמרחבים של כל מחשבה אפשרית. זאת מחשבה החושבת על הפער בין האידיאלי לריאלי, בין האמת לבין המציאות.

ההסבר שמבקש האר"י להעניק לכך בתורת הצמצום שלו, הוא כזה: בכדי לברוא את העולם, הקב"ה היה מוכרח 'לצמצם' את עצמו, 'לוותר' כביכול על עצמו בכדי להותיר 'מקום' לעולם, להותיר חלל בלתי אלוהי שבו יוכל העולם להופיע. חלל זה נקרא בפי האר"י 'החלל הפנוי', 'טהירו', חלל המסולק מנוכחותו של הקב"ה. במילים אחרות: העולם יכול להיות, להתהוות, רק במקום שבו האל מסולק לצדדים.

תורה זו של האר"י זכתה למגוון עצום של פרשנויות. אבקש גם אני לקחת זאת למקום משלי: האדם אינו יכול לחיות מתוך מקום אלוהי. להיות אדם הרי זה קודם כל לוותר על אידיאל השלמות האלוהית המבקש להתנחל בתוכו. רק הקב"ה הוא מושלם, בשל כך, טיב היחסים בינו לבין האדם מתרחשים דווקא על ציר זה: האדם, כיצור בלתי מושלם, כיצור חלקי, מזערי, קטנטן, לנוכח אינסופיותו הגאיונית של האל. בכדי לחיות, בכדי להיות, בכדי להתקדם, מן ההכרח 'לוותר' על השלמות האלוהית שאליה תאב האדם. רק הוויתור הזה מסוגל להניע את האדם למקום גבוה יותר.

אולם איך האדם יכול להתקדם אם מושג השלמות אינו יכול לדור עמו בכפיפה אחת? גם כאן אזקק למושג נוסף בתאוריית הצמצום של האר"י: ה'רשימו'. אמנם, החלל שבו נברא העולם הוא חלל 'ריק' מאלוהות, אבל יש בו עדיין שברי 'רשמים' של האלוהות, הבזקים, עקבות. על האדם אפוא להיצמד לעקבות אלו, להתחקות אחריהן. כך מנסחת זאת התורה: 'וראית את אחוריי ופני לא ייראו'. ניתן לראות רק את עקבותיו של האל, לא ניתן לעמוד על מהותו.

מדרש ידוע מסכם את הרעיון הזה כך: הקב"ה הוא האמת עצמה, אולם העולם 'כולו שקרים', אין בו שלמות. אך אפוא בוראים את העולם? איך 'נותנים מקום' לעולם? התשובה שמעניק לכך המדרש היא פסוק מספר תהילים: "ותשלך אמת ארצה". על האמת להיות מושלכת על הקרקע ולהתנפץ לרסיסים, על הקב"ה 'לוותר על עצמו', רק כך מסוגל העולם לפרוח וללבלב. באיזו צורה הוא יכול לפרוח אם כבר אין אמת? גם לכך התשובה מוכנה: "אמת מארץ תצמח". רסיסי האמת שהשתברו על קרקע המציאות, אותם רסיסים המהווים את עקבות האל, את שברי הרישומים שלו, צומחים ונאספים בחזרה אחד לאחד.

אסכם את הרעיון כך: בכדי שהאדם יוכל להתקדם עליו להפנים את היותו אדם, עליו להתפטר מהרצון והשאיפה שלו להיות שלם, להקיף הכל, לגמוע הכל, לכלול הכל. עליו להתייחס אל העולם כאדם, לא כאל. פעולה זו היא היא הפעולה הרוחנית של האדם: איסוף עקבותיו של הקב"ה המרוחות על החול. "מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון". האמת הפונה אל האדם תמיד פונה בהבזקים, היא תמיד מוגשת כרסיסים וכשברים. האפשרות לעבוד את ה' ולהיות אדם טוב תלויה אפוא בפעולת הענווה הזאת.

תורת 'הסוד'
אני יודע היטב שבפרשנות זו לדברי האר"י אני סוטה מעט מהמסורת החיה מדבריו, אף מחללה, לדעת אי אלו יהודים. אולם כאן ברצוני להעלות עניין עקרוני נוסף. תורתו של האר"י בפרט ותורת הקבלה בכלל קרויות בפי רבים 'תורת הסוד'. מה הוא סוד? סוד הוא דבר הנותר כמוס, בלתי ידוע, נסתר ולוט בערפל. הטרגדיה הגדולה ביותר שיכולה לקרות לסוד היא הדיבור, הגילוי, החשיפה. כאשר מדברים על הסוד, שוב אין סוד. כאשר הסוד נעשה נחלת הכלל הוא מאבד את כל אופיו ואת כל משמעותו.

הסוד מבקש לאמץ לעצמו הוויה שאיננה ניתנת לפענוח. הסודיוּת של ההוויה באה לידי ביטוי בהפנמה שבסופו של דבר, שום דבר אינו 'פשוט', גלוי, חשוף, שום דבר אינו מופיע כסתמי וכטריוויאלי. המציאות צופנת סוד, צופנת מסתורין.

בעולם של סוד מתחדדת האחריות של אדם. כאשר האדם לא מתייחס אל המציאות בסתמיות, פוטר אותה באופן בנאלי, אלא הוא רואה בה עקבות למשהו גדול יותר, אזי הוא מכבד את המציאות הזו, הוא נעשה זהיר כלפיה, הוא מכבד את הסודיות הצפונה מאחורי הרשמים, מאחורי העקבות. אחריות זו באה לידי ביטוי בהכרה שיש מטען מאחורי 'הדברים'. סודיות זו קשורה בקשר ללא התר עם התביעה המוסרית המופנית אל האדם. לא ניתן לנתק בין העולם לבין הסוד שבפניו העירומות של האחר, של העני, היתום או האלמנה. הסוד התובע את המוסר.

אופי זה של הסודיות, של ההסתרה, בא לידי ביטוי למשל ב'נפש החיים' של ר' חיים מוולאז'ין. כאשר ר' חיים מדבר על מעשיו של האדם, הוא מדבר על מעשים מכוננים, מעשים שיש בהם ומאחוריהם עולם מלא: "ומה רבו מעשיו ומאוד גדלו ורמו, שכל אחת, עולה לפי שורשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים, בעולמות וצחצחות האורות העליונים".

כך רמח"ל, בספרו הגדול 'מסילת ישרים', [אותו הספר שבו הוא פתח ופער את הצוהר המוסרי, 'תורת הסוד' האמיתית שלו, ביחס לספריו האחרים העסוקים בהנכחה וחשיפה קבלית], מבקש לכרוך את הגילוי של הטוב והרע, עבודת ה', בזהירות ובאחריות של האדם, ביציאה מן האינרציה הספונטנית של היצר ובשקילה מדודה של המעשים באופן מיושב, שקילה המכבדת את הסודיות האמיתית של ההוויה, הסודיות המביטה מבעד לעיני הזולת.

אל תנפצו את הסוד
כאשר הסוד מנותץ, מנופץ עד לזרא, כאשר מדברים עליו, מנכיחים אותו, הופכים אותו ל'דברים', ל'אובייקטים', הוא הופך להיות טראגי. הסודיות הופכת למרחב צפוף לעייפה של שברי קודים, סמלים ושביבי רעיונות. בכך משיג הסוד את התוצאה ההפוכה מזו שהוא ביקש: הכל הופך להיות ממוּפֶּה במפה המטפיזית הגדולה שבה לכל תופעה גשמית, ממשית, יש שם ומקום בעולם הסודי, המטאפיזי, הסמלי, ב'תורת הנסתר'.

העירוב חסר ההבחנה בין רעיונות מופשטים למצבים ממשיים וקונקרטיים; הדיבור על בני אדם כעל ספֵרות סמליות בחלל מטאפיזי; מצבים היסטוריים קונקרטיים ההופכים לתיאולוגיה היסטורית 'רשומה'; ישמעאל התנכ"י המופשט והרעיוני החובר עם ישמעאל הקונקרטי, כאן ועכשיו, כאשר יחד הופכים למתווה, למיקום מסוים במטרה האידיאלית הממוקדת; כאשר רעיונות סמליים על העולם והתפתחותו, נבואות על גלויות ועל מצבים, הופכים להיות ממשיים, מופנים באצבע; כאשר האדם שלצדי הופך להיות 'בחינת עמלק' וזה שאינו מתיישר כל כך בתודעתי נעשה 'זרע ערב רב'; וכאשר משיח בן דוד הרעיוני מפשיט את עורו ומתלבש באופן ממשי כבחלום בלהות בידיו הפראיות של רוצח צעיר.

הסוד נופץ. חולל. הכל ברור. הכל קריא. הכל ממופה. הכל שייך באופן ברור ומוחלט לתהליך ההיסטורי אלוהי של העולם וההיסטוריה. במרחב זה, אחריותו של האדם, עמידתו המוסרית בפני המסתורין של האחר, נמוגה ומתאדה. אין עוד אחריות, אין עוד זהירות. בני אדם הופכים להיות אובייקטים ממוספרים, המציאות צופנת הסוד הופכת להיות ערב רב של סמלים.

כאן טמונה הסכנה הגדולה שב'תורת סוד'. בכל סוד טמונה סכנת החילול. כשאנו רואים שני בני אדם מסתודדים - אנו מתאווים להציץ, לשמוע מה נאמר. ברגע ששמענו, הסוד חולל. תורת הקבלה עומדת בקו התפר שבין אמונה גדולה לעבודה זרה ועבודת אלילים. חוט השערה מפריד ביניהם. עדינות נפש עילאית דרושה מאדם המתחכך בתורה זו בלא להפר את הסודיות המסתורית שלה.

דווקא כיהודי הרחוק מעולם הקבלה ומתורתו של האר"י ביקשתי לדברר רשמים אלו. את 'תורת הצמצום' של האר"י ניתן להבין כעקבות המסתוריות של האלוהות, צופנות הסוד, המפוזרות במרחבי המציאות. אולם בנקל ניתן לראותה כ'כרטיס כניסה' אל ההיכרות עם המטאפיזי, עם 'העולמות העליונים'.

אנו היהודים אומרים: 'המבדיל בין קודש לחול'. ההבדלה חשובה. היטמעות בחיק 'העולמות העליונים' היא ביטול מוחלט של העולמות 'התחתונים' שבה מתרחשת הזירה המוסרית שלנו, האחריות שלנו כבני אדם. אם לדלות מסר רוחני נצחי מהאר"י יהיה זה המסר ההפוך: 'העולמות התחתונים', -אנו, העולם, בני האדם, חייבים לשמור על 'העולמות העליונים' בהיחבא, בסוד, במסתור. אחרת, הם יתפרקו ויתנפצו בפנינו. אם נבקש להבין את הצמצום כביטול הסוד, נבטל את הצמצום עצמו. כאן עומדת בפנינו התביעה המוסרית הגדולה ביותר, לא להתפתות לחטאו של אדם הראשון שביקש 'להיות כאלוהים יודע טוב ורע'.

עלינו להיות בני אדם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!