חולים רבים שיכלו לצאת מבתיה"ח על רגליהם, מגיעים למקררים בחדרי המתים

"מקדם ההדבקה הגיע ל1", צוהלות הכותרות שבימים אלו עברו לעסוק בנושא הבוער יותר, מחירי המזון, בעוד הידיעות המשעממות על הקורונה נדחקות לשוליים. "אחרי השיא שנשבר – התחלואה יורדת", מביעים סיפוק במשרד הבריאות, שם מציינים כי "בניגוד לתחזיות ולאיומים – מערכת הבריאות החזיקה מעמד ולא קרסה".

האמנם? אכן, מערכת הבריאות לא קרסה, ותרחיש האימים, לפיו אנו עשויים להגיע לנקודת ה'אי ספיקה' לאחר שנחצה את קו 900 החולים קשה, אכן לא התרחש בחסדי שמים. אך כל מי שמצוי מעט במתרחש בתוך בתי החולים, מבין שגם אם מערכת הבריאות לא קרסה אבל מישהו אחר קרס ומזמן.

הצוותות בבתי החולים, ואין זה משנה באיזה בית חולים ובאיזו מחלקה, כבר קרסו ממזמן. תארו לעצמכם אחות במחלקת טיפול נמרץ ילדים – אין כל קשר לקורונה – אך היא מתפקדת בחסר מזה שלושה שבועות. שליש מהצוות יצא לבידוד, וזה כאשר המחלקה עמוסה בילדים שהגיעו עם מחלות ויראליות, שפעת או RSV, וכמובן גם קורונה.

היא מתרוצצת ממיטה למיטה, רצה מחולה לחולה וכמעט ונופלת מהרגליים. האם במצב כזה אפשר יהיה לבוא אליה בטענות אם תבצע טעות קטנה, תחליף תכולה של שקית עירוי או תיתן זריקה לא נכונה, דבר שעשוי לסכן חיים?

זו תמונת המצב היום בכל בתי החולים, בכל המחלקות, שאמנם מתפקדות תודה לקל, אך אוי לאותו תפקוד. חדרי המיון עולים על גדותיהם, כשהחולים זורמים בקצב הולך וגובר. בחדר המיון אצלינו נראים מראות שלא מוכרים מהעבר. אם עד כה הצליחו לשמור על עקרון הברזל שלפיו 'כאן לא ישכבו חולים במסדרונות', הרי שבימים האחרונים הפכו המחיצות הניידות למצרך הזמין ביותר.

הן מקיפות את המיטות שמונחות על כל מרצפת פנויה, בעוד תור של אלונקות משתרך בכניסה, וזה לאחר שבעקבות העומס מועברת ההנחיה למד"א שלא לשלוח חולים לחדר המיון אלא להפנות לבתי החולים האחרים, בהנחה שבהם המצב טוב יותר.

שלא לדבר על כך שניתוחים רבים נדחים, כי פה מתברר שחסר מרדים שיצא לבידוד, ושם הרופא מוזעק לטיפול דחוף אחר, תופעה מוכרת בשל מצבת כוח האדם המצומצמת. וזה מה שקורה יום יום, מזה שלושה שבועות, מאז החל הגל החמישי לבוא לידי ביטוי, כשיש להניח שבשבועות הקרובים נוסיף ונתמודד עם החולים הרבים שמצבם עשוי להחמיר.

אז נכון, מערכת הבריאות ב"ה לא קרסה, אך אם לזאת לא יקרא קריסה, מהי קריסה?

במצב הזה ישנם חולים רבים שפשוט אינם מקבלים טיפול. חולים שבשגרה היו זוכים לאבחון מדוייק יותר, לטיפול מהיר יותר, לצילום שמתבצע תוך זמן קצר מרגע הקליטה, סובלים היום מהזנחה. נכון, בניגוד למצב שהכרנו בארה"ב בראשית המגיפה בישראל החולים ב"ה נקלטים בחדרי המיון ואפילו זוכים לטיפול, הם אינם נשארים על הדשא בחוץ או מתים מרעב, אך מבחינתו של חולה שנאלץ לשכב 14 שעות במיון לא מדובר באי נוחות גרידא. ההזנחה הזו עשויה לגרום לו להידרדרות ואפילו למוות.

במצב הזה אין פלא שהחולים מתוסכלים, בני המשפחה שלהם זועמים, והזעם מופנה לעבר הרופאים והאחיות שגם כך נדרשים לנצל את שארית הסבלנות שעוד נותרה להם, אך הם מוצאים את עצמם מתמודדים מול טענות של בני משפחה שלא מסוגלים להבין מדוע החולה לא עולה למחלקה, ואיך יתכן שכבר עברו שעתיים ורופא לא ניגש. והתיסכול המצטבר הזה ממש לא תורם לשיפור מצב הרוח שגם כך מצוי בשפל.

ואכן, במצב הזה פלא שהעומס שמוכר במחלקות לא פוסח על חדרי המתים, שמתמודדים בימים האחרונים עם עומסים בלתי מוכרים? כי זה בדיוק מה שקורה: חולים רבים שבעבר יכלו ליהנות מטיפול מהיר, מדוייק ומקצועי, זוכים היום אמנם לטיפול, אך לא פעם הוא מגיע מאוחר מידי, מאיש צוות שהוא – אחרי הכל בן אדם ומה לעשות שהוא – עייף מידי, ובעיקר, הוא עשוי גם להיות פה ושם חסר סבלנות.

לא ברור מה חשב לעצמו אותו סהרורי שנקלע בטעות לכיסא ראש הממשלה, מי שהבטיח לחסל את המגיפה תוך ארבעה שבועות וכעת החליט להביא להדבקה המונית ובכך להפוך אזרחי ישראל לשפני ניסיון ללא כל בקרה. אך גם אם הגל הנוכחי יסתיים בע"ה בקרוב מבלי שמערכת הבריאות תקרוס ובלי שתיווצר קטסטרופה, אין ספק שכבר שילמנו וגם נשלם מחיר יקר.

חיים רבים יכלו להינצל ומקרי מוות רבים יכולים היו להימנע, אילו רק העומסים הללו היו נמנעים. חבל, שחולים רבים שיכלו לצאת מבתי החולים כשהם צועדים על רגליהם, מגיעים היום למקררים בחדרי המתים שאף הם עולים על גדותיהם רק משום שערך החיים הפך פתאום, בלי שהרגשנו, לחשוב פחות.

הכותב הוא ישראל הרשקוביץ, מנהל הסברה ופרסום למגזר החרדי בביה"ח הציבורי 'אסותא אשדוד'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!