השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק ב

בכל יום חמישי יופיעו כאן סיפורים בהמשכים מאת הסופרת רבקה גלאי, מחברת הספרים אם אסק שמים, חלומות צפת, ששה מליון ועוד אחד, אשר סחפה הרוח, כי להם המחר, גשר לקשר, והשקמה השניה מימין.

הסיפור 'השער ליד המסילה', המופיע בחמישה המשכים, הוא מתוך הספר העומד לצאת לאור: 'פתאום, באמצע הקיץ'.

הפרק הקודם:
• השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק א

1.

אמו המתינה לו ליד הדלת. כשראתה אותו, נשמה לרווחה.

"העיקר שאתה בריא ושלם", פסקה מתוך אינטואיציה של אמהות מסורות. מופתע, חשב כי בעצם אין זו הפעם הראשונה שחושיה האימהיים מנחים את מהלכיה.

רמי חייך. "האם כבר אמרתי לך פעם שאת האימא הכי מסורה בעולם?" הוא דיבר בקול רם מאוד, כדי שדבריו ייקלטו באוזניה.

"בטוח", ענתה לו חנה בקריצה מתחכמת. "אם היית בא לכאן לעתים תכופות יותר הייתי יכולה להפגין כלפיך הרבה יותר מסירות. נו, טוב, אין לי תלונות. אני בטוחה שאתה באמת משתדל".

חנה הוציאה מן המקרר כמה צלחות, אותן הכינה מבעוד מועד, והניחה על השולחן. המאכלים שהוא אהב. רמי ידע שאמו השקיעה עמל ומחשבה בהכנת המזון. אי-אפשר לומר שהמחווה לא ריגשה אותו, למרות ארבעים שנותיו. הוא נשק לה על הלחי הצמוקה ונקיפת מצפון עברה בו כברק. הוא אינו דואג לה מספיק. עליו לבוא לעתים תכופות יותר, הלקה את עצמו. הוא נזכר במגדנות שהביא עמו בתיק למענה.

רמי התיישב ליד השולחן וידיו עמלו לפתוח את הרוכסן העיקש של התיק השחור. אמו הניחה קנקן תה חם וכוסות. בדיוק כפי שאהב. הוא חייך אליה. עיניה נמלאו ברק. כמה ציפתה לימי הביקור שלו. הייתה מסמנת את הימים על לוח השנה, המוצמד אל דלת המקרר.

הרוכסן סרב להיכנע לאצבעותיו של רמי. מפליא, התיק הזה רק בן חודש ימים. כמעט חדש. עד כה לא שם לב לאיזו בעיה בפתיחת התיק. "אוף, זה לא התיק שלי", זרק בעצבנות.

"של מי עוד הוא יכול להיות?" הגיבה חנה אמו בשאלה רטורית.

"לא יודע. הכול השתבש היום".

"רוצה לשתף אותי?" הציעה לו חנה בעדינות. הוא התלבט והעדיף לשתוק.

סוף-סוף, נפתח הרוכסן לאחר שהראש המתכתי של הרוכסן נתלש ונשאר בידו. ידיו גששו בתוך התיק, מקוות למצוא שם את הדברים המוכרים שהניח בתוכו אך הבוקר. המגע היה זר ומנוכר. היו בתיק בעיקר המון דפים. הוא שלף את תכולת התיק והציג אותו לראווה על השולחן. דפים מאוגדים יחד וספר תהילים.

"צדקת, זה באמת לא התיק שלך", קבעה אמא. שום פרט לא נעלם מעיניה הבוחנות.

רמי נתנזון נטל לידיו את הקובץ המהודק בסיכת מתכת. הוא לא שיתף את אמו בהרגשה הקשה שיתכן כי בעל התיק יובא עוד הערב לקבורה. הדפים נראו לו לפתע כמין צוואה מיותמת שיש להתייחס אליה בכבוד הראוי.

2.

הכותרת הודיעה באותיות של מחשב על הנושא: "המגמה החינוכית של עשר המכות". אף פעם לא עלה בדעתו שאפשר לדבר באופן הזה על עשר המכות (שזכר מימי הגננת חדווה). כמו מהופנטות, חלפו עיניו על פני המילים:

"ידוע לכולנו קיצורן של עשר המכות בדברי רבי יהודה, שהיה מעמיד בהן סימנים – דצ"ך, עד"ש, באח"ב. נעמוד על סימני ההיכר בכל קבוצה וקבוצה... ישנו סדר של התראה בצורה של 'השכם בבוקר' בראש כל מכה משלוש הקבוצות. ואילו במכה שנייה של שלוש הקבוצות, מופיעה התראה בצורה של 'בא אל פרעה'. ובמכה השלישית של שלוש הקבוצות, אינה מוזכרת כלל התראה.

"ועוד סימן היכר בולט - בראש כל שלוש הקבוצות ההן מודגשת המטרה: 'בעבור תדע'... פרעה גילם באישיותו את הכפירה הכללית, אשר הייתה מורכבת משלוש דרגות: כפירה במציאות ה', כפירה בהשגחה וכפירה ביכולתו של ה' לשנות את הטבע. קבוצה ראשונה של מכות באה לערער את כפירתו במציאות ה'. ואכן החרטומים הודו: 'אצבע אלוקים הוא'. קבוצה שנייה באה להוכיח את השגחתו. לכן מופלים בני ישראל לטובה משאר הברואים וניכרת בכך השגחתו המיוחדת של ה'. קבוצה שלישית של מכות באה להוכיח את יכולתו לשנות סדרי טבע ולהפגין גבורה, כוח ופעולות מרתיעות: 'אין כמוני בכל הארץ'..."

המשפטים היו זרים לגמרי לרמי נתנזון, הוא לא יכול היה להשתבח בידע רב בתנ"ך. המורה ברקאי, שלימד אותו תנ"ך בבית הספר העממי בנתניה, התהדר בשני כובעים. לבד מהיותו מורה לתנ"ך, הוא היה ממונה גם על שיעורי הספורט. הוא היה צעיר, קל דעת. לא אחת המיר את שעורי התנ"ך בשיעורי ספורט. הוא נהג לומר לתלמידיו: "אם תצטיינו בתנ"ך, תהיו לכל היותר מורים לתנ"ך. אבל אם תהיו ספורטאים מצטיינים, מי יודע, אולי תוכלו להביא כבוד ומדליות למדינת ישראל".

מעניין אם המורה ברקאי הפך לספורטאי שמנחיל כבוד למדינה, הרהר רמי.

מכל מקום, המשפטים שקרא זה עתה, היו חדשים לו לגמרי. עם זאת, חש רמי כאילו הם חלק ממשהו שקינן עמוק בפנימיותו ועכשיו, לפתע, צף ועלה. עיניו קלטו כותרות נוספות: "מאבק מתמיד בין חומר לרוח", "לא בחייל ולא בכוח". הייתה עוצמה שקטה במילים האלו. רגש, שלא פיעם בו מעולם, אפף אותו. ההרצאה הזו, המודפסת על דפי מחשב, פגעה בו בזמן הכי קריטי. כאשר הוא מתחבט ונאנק תחת השגרה, המוטלת כרחיים על צווארו.

עיניו של רמי התרוצצו, הלוך ושוב, על פני המילים, שואבות מהן כוח, שאין לו הגדרה ושם. ולמרות שלא השיג במוחו את עומק הרעיונות, הרגיש איך המחוגים הכובלים אותו ברווח הצר שביניהם זזים אט-אט הצדה ומפנים לו מרחב נשימה. הוא שאף מתוך חרות מחשבה מלוא לוגמיו אוויר, שהיה רווי ניחוח מאכליה של אימא.

"הכול בסדר, רמי?" שאלה חנה בזהירות, משתדלת לא להעיק בנוכחותה.

הוא לא ענה.

השאלה ששאלה אמו, ריחפה מעליו ולא חדרה לתודעתו. ראשו היה תקוע בדפים. הוא הפך שוב ושוב במשפטים הקסומים, חווה את הטעם, כמו ילד הנהנה מממתק אהוב. כשהרים את עיניו, פגש בעיניה השואלות של אמו.

3.

"עיינתי כאן בהרצאה שהכין מישהו. מישהו אשר לא יוכל למסור אותה, כנראה, לעולם", אמר לבסוף בקול מהוסס.

"אל תהיה כל-כך דרמטי, רמי. בוא נחפש בין החפצים ובתיק כתובת או מספר טלפון ונאתר את האיש. סביר להניח שהתיק שלך אצלו", הציעה חנה בהיגיון.

הוא לא סתר את דבריה, מעדיף שלא לספר לה על הפיגוע. חנה נטלה את התיק והציצה אל תוכו. היה רוכסן פנימי שסגר על תא לא גדול. ידיה נברו בתוך התא. כל מה שמצאה היה אלבום קטן של תמונות. היא לא מצאה כתובת או מספר טלפון. "בן אדם אנונימי", הפטירה בשקט כדוברת לעצמה.

"אמא", פלט רמי בהפתעה בעודו בוחן את התמונות באלבום. "בכלל לא אנונימי. איזה עולם קטן. אני מכיר אותו".

"אתה בטוח? מכל האנשים בתחנת הרכבת לקחת במשיכה תיק שלא שלך ואתה עוד טוען שאתה מכיר אותו. קשה לי להאמין בצרוף מקרים כזה", הניעה חנה בראשה.

"אמא, את זוכרת את המורה שלי לספורט, ברקאי?"

"נו, טוב, שאני לא אזכור. בכל אסיפת הורים, באופן קבוע, הוא היה מייעץ לי לרשום אותך לחוג סייף. אני חושבת שהוא המליץ על כך לכל הורה אתו נפגש. יתכן שהוא ניהל את חוגי הסייף, לך תדע. אבל אל תשאל אותי איך הוא היה נראה חיצונית, כי את זה כבר הספקתי לשכוח".

אם את רוצה להיזכר במראה שלו, יש לך כאן תמונות. תהיה לך הפתעה. מזל שהשאיר תמונות מן המראה שלו בעבר, אחרת גם אני לא הייתי יודע שזה ברקאי. את יודעת, דווקא חיבבתי את המורה הזה. עכשיו שאני חושב באילו נסיבות הגיעו אלי חפציו, אני קצת חרד לגורלו".

"יש משהו שאתה מסתיר ממני כבר חצי שעה ואל תגיד לי שלא".

"בסדר. את תמיד מצליחה להוציא ממני גם מה שלא רציתי לספר... היה פיגוע בתחנת הרכבת".

"פיגוע..." חזרה כהד על המילים ולא הוסיפה דבר. פיגוע... והבן היחיד שלה היה כמטחווי קשת מן המקום. היא התקשתה לטוות הלאה את מחשבותיה. קשה לה לדמיין את החיים בלעדיו. בימים בהם היא יושבת בודדה, היא לפחות מתנחמת בכך שיש לה את רמי ובעוד כמה ימים הוא יגיע. מה היה קורה... לא. עצרי, חנה! אל תחשבי. הנה רמי כאן לפנייך, שלם, דואג ואוהב. הנזק היחיד הוא אובדן התיק שלו והחטיפים שכנראה רצה לשמח בהם אותך, חשבה.

"היו נפגעים?" השחילה בשקט-בשקט.

"היו". גם עכשיו הוסיף להסתיר ממנה את דבר המרדף שלו אחרי המפגע, כדי שלא תנזוף בו על קלות הדעת והכנסת ראשו ללוע הארי.

"יש לך מזל להימצא במרחק נגיעה מסכנות", חייכה חיוך מריר ורמי ידע כי היא מתכוונת למלחמת לבנון השנייה, שבה ניצל כמעט בטעות ממוות בטוח.

"מדוע את דואגת? הריני לפנייך, חי ונושם וסוחב אתי אפילו מזכרת מן התופת". הוא הניף ידו בקשת רחבה, מצביע על התיק שלא היה שלו, על האלבום על דפי ההרצאה ועל ספר תהילים. "הייתי נותן הרבה כדי לדעת מה עלה בגורלו של המורה ברקאי. הנה, קחי ודפדפי באלבום ותוכלי להבין שהפיגוע לא היה הטראומה היחידה בחייו, אם ניתן לכנות שינוי דעות בשם טראומה".

4.

הוא הגיש לה את האלבום. היא נראתה מהורהרת לפתע. "סתם, דרך אגב, אתה יודע כי שמה של אמי לפני נישואיה היה ברקאי?" ראתה חנה צורך לשתף אותו.

"מעניין. לא ידעתי".

"לא יכולת לדעת. לא נשאר מישהו שישא את השם הזה. בעצם, התמונה שתלויה במטבח, של סבא רבא מנחם, היא תמונתו של הרב מנחם ברקאי. אנחנו תמיד הסתפקנו בשם סבא מנחם ולכן לא יכולת לדעת. סבא מנחם היה רב קהילה ואב בית הדין הגדול של כל האזור. לדאבוני, לא נשאר לו שם וזכר. אמנם, היה לאמי אח אחד בשם וולף ברקאי. אבל, גם הוא לא השאיר אחריו שום זכר".

האלבום היה אחוז בשתי ידיה של חנה. נראה היה כי היא שכחה ממנו. היא נסחפה אחר זיכרונותיה. "אני בכלל לא הכרתי את דודי וולף. גם הקשר שלו עם אמי היה רופף. אמי עלתה לארץ בשנות העשרים ואחיה וולף נשאר בוינה עם סבא מנחם. הרבה נחת לא היה לסבא רבא שלך ממנו, למרות שצריך לציין, שגם אמי סטתה מן החינוך שקבלה ממנו. אבל וולף עבר קוו אדום. תאר לך, היה שלב שעלה בדעתו של וולף להתנצר. הוא היה איש עסקים מוצלח, שנדד בין בירות אירופה לצורך עסקיו.

"רק לאחר הפצרות רבות מצד אביו, נאות וולף לוותר על התענוג של החלפת דת. אמי סיפרה לי שאביה היה יושב שעות על גבי שעות ושופך תחינתו מתוך סידור ולעיתים גם בעל פה, מבקש לזכות לראות ולו קורטוב של נחת. השואה הנוראה נחתה על ראש היהודים וקטעה את חייו ואת תפילותיו, כמו שקטעה כל דבר יקר. למזלו של וולף, הוא הפליג לארצות הברית לרגל עסקיו הענפים, דקה אחת טרם נעילת השערים. לו היה נשאר באירופה, גם המרת הדת לא הייתה מועילה לו כדי להינצל מהתופת.

"וולף נשאר באמריקה לצמיתות, משום שלא היה יכול, כמובן, לשוב לאדמת אירופה. וולף היה שולח, לעתים רחוקות מאוד, מכתב לאמי. אפשר לומר שהקשר ביניהם לא נשמר. אחרי כמה שנות מגורים באמריקה, אחיה נספה בתאונת דרכים. השמועה הגיע לאמי בדרך מאוד עקיפה. אפילו שבעה לא ישבה עליו, כי הבשורה הובאה לידיעתה חצי שנה לאחר שנהרג. וכך תמה לה שושלת ברקאי".

חנה דפדפה באלבום. "כן, אני נזכרת במורה שלך. אבל מה הקשר שלו אל האיש המזוקן?"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!