החיים בצד המוות • המונולוג המרגש של מיכל זיסר

שלב הטיעונים לעונש בפרשת רמדיה נפתח אתמול (ג') בבית המשפט השלום בפתח-תקווה - כ-10 שנים לאחר חשיפת הפרשה. בזה אחר זה עלו על דוכן העדים הורים לילדים שמתו כתוצאה משימוש במוצר שהפיצה רמדיה, ומסרו עדויות מרגשות מול השופטת ליה לבאון.

במהלך הדיון ביקשה הפרקליטות מבית המשפט לגזור עונש מאסר משמעותי על פרדריק בלק, טכנולוג המזון של חברת רמדיה לשעבר, שהורשע בגרימת מותו ברשלנות של הפעוט אבישי זיסר ז"ל, שנפטר כתוצאה מאכילת מזון התינוקות ששיווקה רמדיה בישראל.

מיכל זיסר, אמו של אבישי ז"ל, תושבת בני-ברק, סיפרה במשך דקות ארוכות את הסיפור שמלווה אותה כמעט 10 שנים.

'בחדרי חרדים' מגיש את המונולוג המלא והמרגש:

,

מי ערב לנו שדברים כאלה לא קורים כאן ועכשיו?,

שלשום, בזמן סעודת פורים, הציעה לי בתי הבכורה בילוי עתיר שמש בפארק הלאומי ברמת גן. מיד נעניתי בהסכמה, אך לפתע נזכרתי כי עלי להכין את דברי לבוקר זה, לבית המשפט.

כמובן שלא הרגשתי שום דילמה. מזה כעשר שנים אני חיה את החיים בצד המוות של אבישי בני, מזגזגת במהירות בין רגשות שמחה לדמעות עצב, בין אושר שחודר ללב לבין תחושת מועקה וחוסר פיסי המתגנבים לבטן, ללא כל התראה מוקדמת.

בימים שלאחר השבעה, פניתי לעזרה מקצועית. ידוע לי כי תהליך של אבל צריך לעבור, ובלעדי עיבוד של הרגשות, קשה מאד להמשיך הלאה. אך לא זה היה העניין. הרגשתי כאב בטן עצום, לא מהצום של שבעת ימי האבל, צום שלא החלטתי עליו מראש, פשוט לא יכולתי להכניס לפי דבר מעוצמת המחשבה על כך שאני ממשיכה בחיים ואילו הקטנצ'יק שלי לא יאכל לעולם, אלא כאב של מועקה איומה, של חור פיסי ממש שנפער בבטן, שאינו נותן לי מנוח.

התברר לי כי חור שכזה מופיע, בספרות המקצועית, ככאב המורגש כאילו נלקח ממני חלק בלתי נפרד מגופי. כאילו?? כך בדיוק היה הדבר.

הייתי כחודשיים אחרי הלידה, שבויה בתוך רגשות אושר לצד שינויים הורמונאליים. עייפה פיסית ונפשית מעצם ההתרחשויות שעברתי. עברתי תקופות קשות בחיי, אך מציאות הזיה שכזאת. מי היה מאמין?

ברצוני לחזור אחורה, לאותו שבוע קשה בחיי, בו שהיתי בבית החולים 'שניידר'.

באותו השבוע, לא נשאר וריד בגופו הזעיר של אבישי שלא נדקר, החל מבדיקות דם חוזרות ונשנות, דרך ניקור מותני במטרה לבדוק האם מדובר בדלקת קרום המוח, בדיקה מסוימת מהבטן ועד ללקיחת ביופסיה מרגלו של אבישי - הוצאת גוש בשר מהשוק, פשוטו כמשמעו, כדי לבדוק האם מדובר במחלה מטאבולית. וכן, שכחתי להוסיף, נסעתי אני לבית החולים שערי צדק עם חלק זה...

האמת, מה זה חשוב? וסליחה מראש על הציניות. זה היה השימוש היחיד ברגלו של תינוקי הקטנטן.

ביום ראשון אחר הצהריים, שלושה ימים לאחר האשפוז, בזמן ביקור הרופאים במחלקה, האכלתי את אבישי באותו תחליף חלב רצחני שהבאתי מהבית. הוא אכל והקיא, אכל והקיא. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאפשר לשפוך מיד את הרמדיה על הרצפה, ממילא היא תגיע לשם...

נאמר לי כי כנראה אין טעם להחזיקו ימים נוספים בבית החולים, מאחר שמדובר כנראה בוירוס, וחבל שידבק בחוליים אחרים.

לפתע פתאום, בזרועותיי ממש, בעוד אני מנסה להאכיל אותו, וללא הצלחה כי כבר היה אפאטי, בתחליף החלב הרצחני (אותו לקחתי לבית החולים מכיוון שכל כך האמנתי באיכותו), החל אבישי להיאנח ולגנוח, פניו הפכו צהובים ועיניו התגלגלו. המראה היה מחריד.

רצתי מיד כשהוא בזרועותיי לעבר הרופאים שהיו בחדר הסמוך והתחננתי אליהם - הצילו אותו!!!

מייד החל מרוץ מטורף, כאשר אבישי נלקח מידיי והושכב בחדר סמוך לטיפול מציל חיים.

בלהט המהומה, לא שמו לב כי אני, אימו יולדתו, נמצאת בחדר וצופה בכל אותם טיפולי החייאה קשים.

אבישי הורד למחלקת טיפול נמרץ ואילו אני נותרתי לשבת קפואה על הספסל.

לאחר מספר דקות/שעות בהן ניסו לייצב את מצבו, נקראנו, בעלי דאז ואני לחדרו של הרופא הבכיר לעדכון על מצבו.

אבישי הקטנטן שלי שכב במחלקת טיפול נמרץ, ב"חדר רביעייה", חדר המטפל במקרים הקשים ביותר בטיפול הנמרץ. היה לי קשה נפשית ופיסית לראות אותו. כולו מלא בצינורות המחוברים למכונות שונות ומצפצפות, מונשם ומורדם.

לאחר יומיים, קראה לי האחות ובישרה לי כי ההנשמה הוסרה ממנו. שמחתי מאד ופרצתי בבכי של שמחה והתרגשות.

אך, לאחר זמן מה ניגשה אלי שוב האחות ובפנים נוגות הודיעה לי כי ההנשמה הוחזרה. אבישי לא יכול היה לנשום בכוחות עצמו.

מאותו הרגע הבנתי. תינוק שלא יכול לנשום ללא עזר, לא יוכל לחיות.

ניגשתי לאחת הרופאות וביקשתי לקבל מידע. היא זרקה לי את האמת בפנים: הוא במשבר קשה ואם לא ייצא ממנו, ימות.

יצאתי ממחלקת טיפול נמרץ. כבר לא נותרה בי תקווה. לא היה למה לצפות. אבישי הלך ודעך, קריסת המערכות החלה והציפייה העגומה היחידה שנותרה לי היתה להפסקת הצפצוף של המכונות השונות שהיה מחובר אליהן, דבר שהתרחש ביום חמישי, יומיים אחרי.

לא הלכתי להלוויה, לא רציתי שהתמונה של מראה הגופה הקטנה המושלכת אל הקבר תיצרב בזכרוני.

הייתי עסוקה בהבאת חיים חדשים לעולם. הרגשתי שרק על ידי כך, אוכל להמשיך הלאה. ואכן, לאחר טיפולי פוריות, נולד לאחר ח"י חודשים אחיה שנקרא כך מכמה סיבות, אך העיקרית שבהן היא שבשינוי ניקוד, יווצר הפועל - "אחיה". בצירוף מקרים מצמרר, אחיה נולד בכ"ז ניסן - יום השואה. זה הניצחון הקטן שלי על חברת "הומנה" הגרמנית-יצרנית "רמדיה".

להישבר? לא היתה לי לגיטימציה מסיבות שונות שאין זה המקום לפרטן. הדחקתי והכחשתי, אך ביודעין.

נאבקתי כדי להמשיך בחיים, לחיות ולא לשרוד.

אך, לאחר כשש שנים, עם הולדתו של נכדי הבכור, הכל התפרץ. לא יכולתי לגעת בו, לטפל בו, לעזור איתו. התחלתי לחוש התקפי חרדה קשים ביותר וחלומות זוועה תכופים, בהם בני משפחה פשוט נעלמים ומתאדים בנסיבות מחרידות. הייתי מתעוררת עם דפיקות לב מואצות. פניתי שוב לטיפול מקצועי ונאמר לי כי אני חווה תופעה הנקראת פוסט-טראומה.

למדתי לחיות לצד התופעות הללו ולצד הכאב שלא ייפסק לעולם. אני אישה אופטימית ובעלת שמחת חיים. האמונה היא חלק בלתי נפרד מחיי. אך את האמון איבדתי.

את תפקידה של אמא כולם יודעים. זו הקמה מספר פעמים בלילה כדי לבדוק שתינוקה נושם ומכוסה.
זו העמלה, הדואגת והמכינה את המיטב עבורו ובכל התחומים.

זו שתעשה הכל למען רווחתו הנפשית והפיסית ולא תחסוך בשום אמצעים עבור כך, ובכל גיל.

זו שקנתה עבורו את תחליף החלב אותו ראתה כטוב, המזין והבטוח ביותר.

על פי מיטב הבנתי, תחליף חלב הוא למעשה תחליף חלב אם. פשוטו כמשמעו. תחליף שאמור להחליף את האמא. הייתכן שאם תתעצל מלקום בלילות להאכיל את תינוקה? הייתכן שאם לא תפעל למען הטוב ביותר לילדה? הייתכן שאם תירדם במשמרתה?

והתשובה - כן, הדבר ייתכן ואף קרה. ואת התוצאות המחרידות אנו רואים פה כולם. ילדים מתים ונכים שלא כתוצאה של שיכחה, חוסר תשומת לב, עייפות והסחת הדעת, אלא כתוצאה מזלזול בחיי אדם, מהירדמות מכוונת על המשמרת, מהתעלמות מוחלטת מההאחריות המוטלת, משפחות המתמודדות עם כאבן מידי יום, משפחות הרוסות וגירושין, כפי שקרה גם לי.

מי ערב לנו שדברים כאלה לא קורים כאן ועכשיו? האם האסון הבא בפתח? כל אדם במדינה חייב להיות חרד לחייו הוא ולחיי הדור הבא.

על כן, אני מבקשת מבית המשפט למצות את הדין עם הנאשם, כפי שהוא רואה לנכון, לא רק ברמה האישית, אלא בעיקר למען הווה ועתיד בטוחים יותר. למען כולנו. אף אחד לא חסין.,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!