השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק א

החל מהיום, בכל יום חמישי, יופיעו כאן סיפורים בהמשכים מאת הסופרת רבקה גלאי, מחברת הספרים אם אסק שמים, חלומות צפת, ששה מליון ועוד אחד, אשר סחפה הרוח, כי להם המחר, גשר לקשר, והשקמה השניה מימין.

הסיפור 'השער ליד המסילה', שיופיע בחמישה המשכים, הוא מתוך הספר העומד לצאת לאור: 'פתאום, באמצע הקיץ'.

1.

"לללאאאא...".

הצעקה שנפלטה מפיו של קצין הביטחון, הדהדה ברחבת תחנת הרכבת ואיימה לקרוע את עור התוף של אוזניו של רמי.

אבל דווקא הצעקה, החישה את פסיעותיו של רמי נתנזון. הוא היה נחוש לתפוס את בעל התרמיל. האיש הזה עורר את חשדו כבר בשעה שלגם קפה של שחרית בקפיטריה. העיניים הכהות, המתרוצצות בארובותיהן, נראו לו זוממות רע. עכשיו, ליד מיתקן הבידוק, שוב נתקל בעיניים. אי השקט שהן שידרו, הרתיע אותו.

בעל התרמיל פנה אל רמי בשאלה: "אתה אחרון פה בתור?"

חששותיו של רמי התאמתו. המבטא של האיש, לא הותיר מקום לספק. היגוי המילים, הסגיר את מוצאו. רמי השליך את התיק שלו על המיתקן ובמקום לענות לערבי, שיפד אותו במבטו בעוד ידיו הודפות אותו החוצה מן השורה.

כעת מצא רמי את עצמו דולק אחריו, מקווה להניס את הסכנה הנשקפת לאנשים בתחנת הרכבת, מתפלא, תוך כדי מרדף, מדוע אינו חושב על חייו שלו. אולי זו המשמעת העצמית שכפה על עצמו, הוא כמו יתר חבריו לגדוד, בשעות הקשות של הקרב במלחמת לבנון השנייה, חשב. ואולי, חלף רסיס של מחשבה במוחו של רמי, אולי זו הרגשת השגרה המתישה, שקפצה עליו ואיימה לרוקן את ליבו מכל התחושות והמאוויים?

לאחרונה חש מוטרד יותר ויותר מהשגרה הסובבת סביבו, כמו שעון קפדני וטרחן, נעה במעגלים סביב חייו היגעים. היו בקרים בהם נדמה היה לו, כי רוחו לכודה בין שני המחוגים, הנעים ללא לאות ומושכים אותו אחריו, כמו זקן הנשען על מקלו.

משהו חייב להשתנות, פסק במוחו פסיקה חד משמעית, אך ידע כי המחוגים הדייקניים לא יאפשרו לו להיחלץ מן המלכוד. עליו להתייעץ על כך עם אמו, חלף בו הבזק של תקווה, בעוד הוא מנסה להשיג את האיש. מאחורי גבו לא פסקה התנועה ברציף. רכבת נשפנית נכנסה לתחנה וגלשה, תוך שקשוק מתכתי, על פסי המסילה, מאיטה בהדרגה את מהירותה, עד לעצירה סופית.

"הרכבת הישירה לנתניה תצא בעוד שבע דקות", הכריז הכרוז. נתניה, עיר הולדתו.

צביטה קלה של געגוע, ליוותה את ריצתו המטורפת אחר המחבל.

2.

המרחק בין רמי לבין הערבי, הלך והצטמצם. ברקע נשמעו הודעות קולניות, שהוכרזו ברמקול. דומה כי מלבדו ומלבד קצין הביטחון, איש לא חש באימה. בעיניים פעורות, שחרדה עצומה משתקפת מהן, עקב רמי אחר האיש והבין, כי המחבל מוליך את המרדף אל הגשר, המוביל משער היציאה החוצה ולהיפך. נוסעים רבים גדשו את הגשר משני הכיוונים. בינתיים שמע את הרכבת המהירה, המיועדת לנתניה, צופרת רמות, בטרם תצא לדרכה.

בארץ זרועת טרור כמו ארצנו, כשהסכנה נשקפת מכל פינה, נמצאים תמיד חדי העין הקולטים שמשהו חריג מתרחש. כמו על פי פקודה, זרם האנשים אשר על הגשר, עצר ממהלכו והתפלג לשני הצדדים. רמי הבחין כי כמה גברים הצטרפו אליו וניסו לחסום את דרכו של בעל התרמיל, מתאמצים לתפוס שליטה על ידיו.

לרגע קצר אחד נראה היה, כי האיש אחוז בידיהם, אך במשנהו התהפכו היוצרות. המחבל הערים על כולם, התכופף חדות ובתפנית מהירה ומפתיעה שחרר את גופו ונס חזרה, בכיוון ההפוך, היישר אל שער בית הנתיבות, אל עמדת הבידוק הראשית.

כמו סומא, הפך רמי פניו ושם פעמיו אל השער. מישהו ניסה לעצור בעדו, אך מוחו של רמי פעל כמו רובוט נטול יכולת ניתוח וחשיבה.

"ללאאאא..." שמע רמי את האזהרה הנואשת, נזעקת שוב בקול רם וחד מפיו של קצין הביטחון, המוצב בעמדת הבידוק.

הזעקה נשנתה: "לללא..." ולא יספה.

הפעם היא נקטעה בחטף. קולו של הקצין נדם. הייתה זו ההברה האחרונה אותה הגה בימי חלדו עלי האדמה הזו, הספוגה בדם הקורבנות החפים מפשע. עוד לא גווע הד קולו, הדועך אלי מוות, וכבר נמלא האזור ברעם מחריש אוזניים של פיצוץ מחריד. הפיצוץ יצר הדף, זרע דם ואש ותימרות עשן ורסיסי מתכות וריסק בבת אחת את כל אשר נחשב עד לבוקר זה כשגרה חונקת.

כשבאה הדממה הנוראה ועטפה את היקום, העז רמי לנוע על מקומו ולעשות בו זמנית שתי פעולות.

הוא מישש את גופו. ובכן, הוא לא נפגע. או אז, התרומם ופקח אט-אט, את עיניו. אבל, מיד עצם אותן בשנית, נרתע מפני הזוועה. כעת נתן דעתו על כך שהוא ניצל ממוות בגלל שיקול טיפשי של המחבל להיהפך ל"שאהיד" דווקא ליד השער הראשי. מה פסול ראה המחבל בקהל הרב שהתגודד על הגשר? בעצם, הוא היה יכול להיות קורבן מספר אחד של הערבי, התחלחל רמי. מההתחלה הוא היה על הכוונת שלו, חשב והצטמרר מול ההומור המקאברי שלו. מכל מקום, יד נעלמה, בכל זאת, הסיטה ממנו את רוע הגזרה והעניקה לו עוד שנות חיים.

3.

צפירות האמבולנסים ויבבות מכוניות המשטרה, הרעידו את גוו. רמי נתנזון, האיש שלא ידע פחד מימיו, נעשה, בן התרחשות אחת, לרגיש ואכול חרדות. לדאבון לבו, הוא הבין כי זמן רב יחלוף בטרם יירגע מן הטראומה, כמו הרבה מחבריו לשדה הקטל, שנשארו פגועי נפש עד עצם היום הזה. הוא קיווה בכל ליבו, כי אצלו התהליך יהיה הפיך.

המקום הפך למהומת אלוקים. בתוך כך נזכר רמי שהתיק השחור שלו נותר על מתקן הבידוק. הוא אמד את המרחק בעיניו. לא רחוק מבחינה פיסית, קבע רמי. אך בלתי עביר בגלל כוחות ההצלה שצבאו על המקום, טרודים בחילוץ הפצועים וסילוק גוויות הנרצחים מן הזירה.

רמי גרר רגליו לכיוון הקפיטריה. הוא משך לעצמו כיסא. הוא ימתין כאן עד יעבור זעם, החליט מתוך כהות חושים. אנשים המומים והלומי צער ישבו סביב השולחנות ושתקו. הוא הצטרף אל השתיקה שלהם. כל הקלישאות הפכו לנדושות יותר ויותר עם כל פיגוע נוסף. מושגים כמו: "קורבנות השלום", "סגירה הרמטית" או "כהנא צדק", כבר היו ידועים לכל ילד קטן. לא נותרה אלא השתיקה. ההשלמה הנוראה.

לבסוף הגיעה הדממה שאחרי הסערה ועטפה בחמלה את שער תחנת הרכבת. דממה שותתת דם ורווית כאב. הקולות המרוחקים של הצופרים גוועו לאיטם. אנשי זק"א פשטו את מעיליהם הצהובים, נוטלים את השקים השחורים, אשר תכולתם הייתה עד לא מכבר אברים פעילים של אנשים, מלאי חיות וחיוניות. סדרני התחנה פינו שברים ושטפו את הרחבה.

כאשר התארכה הדממה, קם רמי ממקומו וסחב את גופו אל שער היציאה אל מסילות הברזל. הרכבת שלו לחיפה שהייתה אמורה לצאת לדרך לפני כשעתיים, לא יצאה מן הסתם, הרהר רמי. במעורפל שמע כרוז המכריז כי הרכבת הבאה לחיפה תצא בעוד רבע שעה מרציף מספר שלוש. זה היעד שלו. מדי שבועיים ביום שלישי הוא מגיע אל אמו, חנה נתנזון, הגרה בגפה בחיפה.

חיפה כל כך רחוקה...ימי ילדותו עברו עליו בנתניה, אלא שהוריו עקרו לחיפה והוא לא הצליח עכשיו בשום אופן להיזכר מדוע שינו מקום מגורים. גלגלי מוחו סבבו בקצב יגע. מחשבה חדשה תפסה הילוך איטי בתוך תאי מוחו. אמו בוודאי דאוגה מן האיחור. רמי נתנזון היה ידוע כמי שמקפיד על לוח זמנים דקדקני. הוא יחייג אליה מיד לאחר שיאתר את התיק שלו. הוא ראה איש ביטחון המערים תיקים על מלגזה. את ראשו של איש הביטחון פארה כיפה קטנה. רמי שרך דרכו לכיוונו, מסמן לו בידו.

4.

"מחפש חפצים של הקרובים שלך?" שאל האיש חרישית.

"לא, אני צריך את התיק שלי. רדפתי אחרי המחבל כשהתיק שלי כבר היה מונח על שולחן הבידוק".

"מה?? תחזור שנית! אתה רוצה לומר לי שרדפת אחריו ונשארת בחיים? אנ'לא מאמין".

"צודק. גם אני מתקשה להאמין".

"אתה חייב לברך הגומל", הודיע האיש בחגיגיות.

"הגו...מה?"

"לא שמעת על הברכה הזו?"

"לא. אף פעם לא נתקלתי במושג הזה".

"טוב. תתחיל לחפש את התיק שלך. ואל תשכח להודות לאלוקים שנתן לך את החיים שלך במתנה".

רמי הנהן בראשו במחווה של נימוס, מבלי להבין את מהות המשפט שנזרק אליו.

בראש הערימה היה מונח התיק השחור שלו. הוא הכיל כמה הפתעות מתוקות ומלוחות לחנה, אימו, כמנהגו מדי שבועיים. היא אהבה את תשומת הלב שהרעיף עליה".

רמי משך אליו את התיק והודה לאיש הביטחון.

"יופי שמצאת. רוב התיקים כאן הם של פצועים ונפטרים. אני מקנא בך. מעניין מה הזכויות שצברת בחשבון שלך למעלה", הפטיר אחריו האיש.

רמי לא ירד לסוף דעתו, אבל לא התעכב לברר על איזה חשבון הוא מדבר. הוא נאחז בידית של התיק וחצה את המסלול לכיוון רציף מספר שלוש. משהו באחיזה של הידית, לא היה כתמול שלשום. תחושה מוזרה, לא מוכרת, התגנבה ללבו. אבל הבלבול שאפף את חושיו, מנע ממנו להתייחס לזוטות.

צפירה רמה בישרה על כניסת הרכבת אל הרציף ורעד עז תקף את רמי. עסק ביש, חשב לעצמו. האם הוא עתיד להירתע מהיום מכול סירנה? גרוע מאוד. מקום העבודה שלו שוכן לא הרחק מבית החולים בלינסון. זהו מקום מועד לצפירות של רכבי הצלה. אולי יהיה עליו ללכת לטיפול לנפגעי חרדה, חשב כאשר בחר לו מושב בתוך אחד הקרונות. הוא חייג לאמו והרגיע אותה שהכול בסדר ושחל עיכוב בהגעתו. הוא היה בטוח שאמו אינה יודעת דבר על הפיגוע. שמיעתה לא הייתה הכי חדה ועובדה זו מנעה ממנה להתעדכן דרך גלי האתר. רק העיתון של מחר יבשר לה מה חדש.

השקשוק המונוטוני שיצרו גלגלי המתכת, המתחככים במסילת הברזל, עייף את מוחו. ישב, נים לא נים, עיניו עצומות וגבו מתנודד קלות על גב הכורסא, על פי קצב הנסיעה. השקשוק קיבל לפתע משמעות והפך בדמיונו למשפט ברור, שחזר שוב ושוב על עצמו: אתה חי, אתה חי, אתה חי, אתה...

הוא נרדם, התיק על ברכיו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!