"דע לך שכל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו" // סא"ל הרב חיים ויסברג

"דע לך שכל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו.."

"ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות", הוא שיר המושר בפי רבים. אולם המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא במשנה במסכת ראש השנה.

"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:"

הדמיון בין האדם לעץ מופיע בספר דברים פרק כ': "כי האדם עץ השדה". 

מה דמיון זה בין האדם לעץ מעורר בנו לקראת ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות? ומה עלינו ללמוד מההשוואה זו? על מנת לענות על שאלות אלו יש ללמוד ולהעמיק במקור המקביל בין האדם לעץ.

במלחמה הלוחם הנמצא בשדה המערכה, נמצא במצבי סיכון ודחק רב העלולים להשפיע על שיקול דעתו הערכית בשדה הקרב. כחלק ממוכנות בני ישראל לקראת מלחמה הועבר מסר ערכי וחשוב לכלל הלוחמים: "כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתׇפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר׃ רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּֽי־לֹא־עֵ֤ץ מַאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ׃".

מקריאה ראשונית של פשט הכתוב אנו מבינים כי כאשר צרים על עיר לא משחיתים את עצי הפרי אשר גדלים לה מסביב מפני שמשרתים בפרותיהם את החיילים, אולם עץ סרק שאינו מניב ועושה פירות יש לכורתו שהרי אינו מניב דבר וממילא אין בו צורך. 

אולם מכיוון שיש דמיון בין האדם לעץ, יש פירוש נוסף בעל רובד עמוק יותר הנותן מבט אחר של הסתכלות, ההפוך לחלוטין מההבנה הראשונה שלמדנו. ניתן להבין לכאורה מדוע אין משחיתים עץ פרי העושה פרי ובהקבלה לאדם מייחסים חשיבות רבה לאדם "בעל פירות" אדם שיש בו חכמה וידע, אהוד בחברה ומצליח במעשיו, לציבור יש אינטרס בשמירה על אדם זה המקדם, משפיע וממנף את מטרותיה, אולם עץ סרק ובהקבלה לאדם, אדם שאיננו מניב מאומה ואינו תורם לחברה שבה הוא חי, על פי הבנה פשטנית אין משמעות ואין תוחלת לאותו אדם ואין צורך לשומרו שהרי ממילא דבר לא יצא ממנו, אולם דבר זה איננו נכון כלל.

פרוש אחר לכתוב מאפשר נקודת מבט שונה המראה את יחודו של עץ סרק זה. לעץ הפרי מקום שמור שהרי רואים שהוא מניב ויוצר, אך גם לעץ הסרק מקום מיוחד ומשמעותי משלו שבא לידי ביטוי מעשי בשדה הקרב שבגינו הסיכוי לנצח מוחשי וקרוב. חיתוך ענפי העץ מהעץ שאינו נותן פרי הוא לא לצורך השחתה אלא 
לצורך בנייה בלבד. "וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙..." 

מהענפים וגזעי העץ הללו היו מכינים את כלי הניגוח, את הסולמות והמגדלים, כלי המלחמה שבאמצעותם היו הכובשים ממותתים את החומות והביצורים, העצים חסרי הפירות, חסרי המשמעות היו אלו שבנתינת תשומת הלב למיוחדות שלהם, היו לבסוף המשמעותיים והשימושיים ביותר. רעיון דומה כתב רבינו בחיי שהיה רב ידוע דיין והוגה דעות על הפסוק "יזל מים מדליו" 

"אין מים אלא תורה" ואפילו דלים שבהם יש בהם תורה". ללמדנו שכל אדם הוא בעל מסוגלות ויכולת, עלינו רק לאפשר לכל אדם את המקום המיוחד שלו להתגדל ולצמוח. 

השוואה פשוטה של עצים ואנשים היא השוואה שטחית ואינה נכונה מפני שאין בן אדם שאין בו פוטנציאל לגדילה וצמיחה, על מנת לראות "פירות" באדם עלינו לעבוד קשה, לחרוש, לעדר לזבל ,לנכש, להרבות בהשקיה, לתת לו את מירב אהבה ותשומת הלב דבר המעודד ומאפשר פריחה ולבלוב. שהרי "אין לך אדם שאין לו שעה" לכל אחד ואחת מאיתנו יש ייחוד משלו, עלינו מוטלת האחריות האישית לגלותו. 

לא בכדי נקרא מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט סדר ט"ו בשבט, מכיוון שישנו סדר הלכתי באכילת הפירות וקדימות הברכה ע"פ הסדר הבא הרמוזים בראשי התיבות "מגע-אש" מזונות, גפן, עץ, אדמה, ושהכל. 

גם באכילת הפירות ישנו סדר מסוים הנלמד מהפסוק "ארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" כל הקודם בפסוק למילה ארץ קודם גם באכילה.

בט"ו בשבט כולנו חוגגים יחד את ט"ו בשבט ויושבים לצד שולחנות הערוכים מכל טוב מפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, פירות בצבעים וטעמים שונים. 

ישנה הקבלה רעיונית בין האדם לצומח ובסדר ט"ו בשבט יש ביטוי מעשי לכך. אין בררנות במי יוגש על השולחן, דבר שמדגיש את העובדה שלכל אחד מאתנו כפרטים, מקום. פירות טריים לצד יבשים ופירות חסרי צבע לצד פירות צבעוניים והדורים במיוחד. לכל אדם, תוכן פנימי ומשמעות ייחודית משלו. ההגשה והשילוב של הפירות מכל הסוגים במקום אחד מבטאת מציאות טובה ושלמה. "דע לך שכל עשב ועשב, יש לו ניגון מיוחד משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה..." 

ט"ו בשבט הוא זמן המאפשר לנו להודות על הדברים הטובים שבחיינו, כמו כן מאפשר התבוננות על הדברים שלעיתים נסתרו או נשתכחו מידיעתנו.

ט"ו בשבט שמח

הכותב הוא רב פיקוד מרכז

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!