זעזע את המדינה: המחבל שרצח עשרה ישראלים מתרברב מהכלא

המחבל שביצע את הפיגוע בוואדי חרמייה ב-3 במרץ 2002, בו נרצחו 10 בני אדם מתוכם שבעה חיילים, התראיין מהכלא לתקשורת הפלסטינית, ושיבח את מעשיו והתפאר ברציחות.

תאאר חמאד מהכפר סילואד נעצר בכפרו הסמוך לרמאללה ב-3 לאוקטובר 2004, את הרציחות הוא ביצע ב-3 למרץ 2002, הוא סיפר בחקירתו כי בשנת 98' מצא באזור סילואד נשק ישן עם מאות כדורים. ובמהלך החודשים לאחר מכן הוא היה יוצא מדי פעם לוואדיות באזור סילואד והתאמן בירי לעבר מטרות שונות. במסע הירי שזעזע את המדינה, הרג הצלף שבעה חיילים ושלושה אזרחים. חמאד סיפר בחקירתו כי בשלב מסוים התפרק הנשק לחלוטין, ובעקבות כך הוא נמלט לכיוון ביתו בכפר סילואד.

המחבל שמרצה את עונשו בכלא נפחא התראיין לתקשורת הפלסטינית. הוא סיפר כי הוציא תואר ראשון לאחר שהצטרף להשכלה האקדמית באוניברסיטה הפתוחה של אל-קודס, וכל זה בסתר. "הצלחתי לשמור על בריאותי גם באמצעות פעילות גופנית".

הוא אמר כי הרציחות היו נקמה על מותו של דודו בידי חיילים, הוא טען כי החיילים "התחילו לשבור את עצמותיו, כפי שהורה יצחק רבין, שהיה שר צבא הכיבוש, לפני שהיה ראש הממשלה, ולבסוף הוציאו אותו להורג עם שלושה כדורים בחזה".

עוד אמר, כי "התקרית ההיא נטעה בי את זרע ההתנגדות לכיבוש, דודי היה בן 21 כשמת, ואני הייתי באותו גיל כשביצעתי את הרציחות שהיו כתגובה למעשים שבוצעו על ידי הכיבוש, כולל מות הקדושים של דודי וחללי האינתיפאדה".

הוא סיפר כי לאחר הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994, "סבי הוציא רובה מהאדמה שהיה אצלו מאז 1967 (מלחמת ששת הימים) הוא גם שירת תקופה משמעותית בצבא הירדני. צלף מקצועי, והוא ההכשיר אותי איך לירות בנשק, התחלתי ללוות את סבי במסעות ציד ובהדרגה התאמנתי בנשק".

הוא אמר כי הוא התכונן לרציחות בכל הרצינות, והחליט לרצוח כמה שיותר, "הקרבה עצמית, וויתור על החיים, אינו תחביב או הרפתקה, אלא למען מטרה גבוהה יותר ומטרה יקרה יותר שהחיים מורשים לנו, כמו המטרה הפלסטינית" אמר.

הוא סיפר כי עקב אחרי החיילים במחסום, "התבוננתי במחסום במשקפת מראש ההר המשקיף עליו במשך ארבעה ימים רצופים, ולאחר מכן היה לי את המידע הדרוש לי על תנועות החיילים ופעילות הג'יפים, בחרתי לתקוף בשעות הבוקר המוקדמות כי החיילים עייפים מלהישאר ערים בלילה, בזמן שאני בשיא הערנות".

"בליל המבצע הוצאתי את הרובה שלי מהמחבוא ובדקתי אותו, רובה אמריקאי משנת 1936, ששימש במלחמת העולם השנייה ובמלחמת וייטנאם שקניתי מזקן בכפר, עם שבעים כדורים, לקחתי איתי קוראן קטן". הוא סיפר כי התמקם 100 מטר מהמחסום מאחורי עצים, "התפללתי שאשיג מות קדושים".

"הייתי מודע למספר החיילים מראש, דרך המעקב שלי אספתי מידע מספיק על המקום, מספרם היה שישה, כיוונתי הרחק מהקסדה של החיילים המטרה הייתה הפנים והצוואר".

המחבל המשיך לספר, "לאחר ששלושת החיילים הראשונים נפלו, יצאו עוד שלושה חיילים מהבניין ממול, ואני חיפשתי אחריהם, בידיעה מראש שהם שם, שכן על פניהם נראים קורי שינה, והם הופתעו ואיבדו שליטה, ויריתי בהם אחד אחד,

המחבל תאאר חמאדצילום: באדיבות המצלם

הוא נשאל איך הוא הרגיש ברגעים הללו. "מילים אינן מתארות רגשות, שכן אין מילים לתאר את האושר שלי, במיוחד שאלוקים כיבד אותי בכך שראיתי את הניצחון במו עיניי, באותו הרגע הגשמתי משהו מהזכות של הקדושים וזכותו של דודי לנקום בהם על הפשעים נגד עמנו".

הוא סיפר כי הוא ירה בחייל נוסף ובשלושה אזרחים חמושים שהגיעו למקום, "הם חשבו שאני בתוך הבניין, אך הייתי על ראש ההר, ולפני שהם הבינו מה קרה, הכדורים שלי פגעו בהם והם נפלו במורד העמק". הוא אמר כי הוא לא נמלט לאחר הירי הראשון, "שאפתי להיות קדוש מעונה".

הוא המשיך לתאר את הרגעים הנוראיים: "הגיעו עוד חיילים, הם ירו לעברי, הבנתי שהעמדה שלי נחשפה, כדורים נורו לכיווני, עלי זית נפלו על ראשי, בעוד הרובה הישן שלי לא היה תקין, וכדור נתקע בלוע, הרובה התפוצץ".

בקור רוח מתאר המחבל את אשר אירע: "איבדתי את הרובה שלי באמצע הקרב ששלטתי בו, עלה לי הרעיון להמשיך את הקרב עם אבנים מהפסגה של ההר, וכמעט עשיתי את זה, הרמתי שתי אבנים מהאדמה, אבל עד מהרה עזבתי אותן וראיתי שנסיגה היא הרעיון הכי נכון".

"לא ציפיתי לשרוד" הוא אמר, "המחשבה שהצבא הישראלי כל כך חזק ומאומן שלא יכולתי לפצוע אותו או להרוג ולהביס אותו, התגלה כלא נכון, גיליתי שזה צבא רגיל שאפשר להרוג, להביס ולכבוש, וראיתי במו עיני, ושמעתי, איך החיילים בוכים, צורחים ומתחננים מאחורי חומות הבניין".

"אבל מה שקרה שינה את מהלך הקרב שקיוויתי שיימשך, כי היו לי 45 כדורים, יריתי רק 24 כדורים לפני שהרובה התפרק, וזה המזל שלהם".

"כשהחלטתי לסגת ירו עלי כדורים, אז טיפסתי לכיוון פסגת ההר המכוסה בעצי זית. קפצתי מסלע לסלע תוך כדי האצה כשגבי כפוף כדי לא לתת להם לפגוע בי, הכדורים פגעו בסלעים, יכולתי לשמוע צווחות".

הוא אמר כי הוא לא ציפה לרצוח יותר משני חיילים, "לא ציפיתי להרוג יותר משניים או שלושה חיילים מקסימום, אבל היה קל לרצוח אותם, הייתי מרוצה, ונכון שלא השגתי את מות הקדושים, אבל אלוקים נתן לי חיים וטעם הניצחון ביחד, והנאה בלתי ניתנת לתיאור".

הוא סיפר כי לקח מעל שנתיים למצוא אותו, "כמה גורמים תרמו לכישלון של הצבא לעצור אותי, כישלון צבא הכיבוש והמודיעין שלו למצוא כל ראיה או רמז המצביעים על דרכי, לא לספר לאף אחד, ולא להיות חלק מארגון כלשהו, בגלל שזהותי לא הייתה ידועה, לא רדפו אחרי. לכן המשכתי את חיי כרגיל, נע בין ערים וכפרים דרך מחסומים צבאיים ללא דאגה או פחד, והמשכתי בעבודתי בבניית מסגדים וצריחים, שזו המומחיות שלי".

הוא אמר כי לגבי הטענה שפלסטינים מבצעים פיגועים בגלל מצב כלכלי קשה, הוא לא נכון. "זאת רק טענה, וההוכחה היא מה שקרה לי, הייתי בתקופה שלא היה חסר לי כלום, היה לי רכב פרטי, עצמאי, וכל מה שהייתי צריך כצעיר הצלחתי להשיג, ובכל זאת בחרתי להיות קדוש מעונה".

לסיום הוא אמר כי "ההתנגדות היא אמצעי לשחרור ולא מטרה בפני עצמה, משמעותה גם הקרבת נפשות, גופות ורכוש. לשם כך עלינו להעלות את התנגדותנו לרמת הדם הזה, ולהיות בעל תחושת אחריות מוסרית, לאומית ודתית. כלפי האנשים שלנו". עוד אמר "אני חולם לראות את אל-אקצא ריק מחיילי הכיבוש הטמאים, ואני אראה שם קשישים, נשים ובני נוער מתפללים בחופשיות, ואת ילדי פלסטין נהנים ומשחקים בחצרותיה. אני חולם להעביר את גופתו של יאסר ערפאת לירושלים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!