תעלומה בש"ס: לאן נעלמה התמונה של אלי ישי והגר"ע

משהו חדש מתחיל. בש"ס.

חודש חלף מאז התבשר יו"ר ש"ס לשעבר, ח"כ אלי ישי, על הדחתו. ימים ארוכים הסתגר בביתו, הוא וצערו, מהרהר מדוע למרות אהבתו הגדולה כלפיו נאלץ מורו ורבו, הגר"ע יוסף, להדיחו מהתפקיד הנחשק.

וכמו בכל תהליך של אבל, המחשבות אינן נותנות מנוח. הרי לכל ידועה אהבת הרב. רבים שמעו את נשיא מועצת החכמים אומר: אין כמוך. בכל ביתי נאמן לי.

אז מדוע?

אלא שבמקום לצאת לתקשורת ולתת פומבי למחשבות על מה שבאמת הוביל לצעד, בחר אלי ישי לנצור בליבו את כאבו. רק כמה שבועות אחרי, החל לפתוח את סגור ליבו בפני עיתונאים, וגם זה - בעירבון מאוד מוגבל.

יום המפנה, היום בו שקע האבל והחל שלב ההפנמה וההתמודדות, היה היום בו התבשר על לידת נכדו. באותו יום הגיע אל חדר ישיבות סיעת ש"ס בכנסת, הגם שעדיין לא העז לשבת במקומו הטבעי. עצם העובדה שדרך בחדר, ישוב מול 'אויבו' יו"ר ש"ס אריה דרעי, ומול מי שהדיחו בפועל - יו"ר הסיעה אריאל אטיאס, הייתה צעד קטן בדרך להשלמה עם המצב.

שבוע לאחר מכן נערכה הברית המפוארת באולמי 'האופרה' בירושלים. המתח היה בחלל. הדמעות בזווית העיניים. הכאב התערבב בדמעות ההתרגשות. "זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה", נאמרו המילים וקיבלו משמעות נוספת. כל מי שהשתתף בשמחות קודמות של משפחת ישי, לא יכול היה שלא להעלות במוחו את הזכרונות הכואבים.

"אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך", מלמל אבי הבן הילוד את המילים. ובמוחם של הנוכחים עלתה הפרשנות החילופית: הנה בחר לו הרב לשכן בחצרו דמות חדשה-ישנה, ולצידה לקרב מחדש את הרב דוד יוסף. רק הבוקר, כשהגיע הגר"ש עמאר להתברך לקראת התמודדותו מחדש לתפקיד הרב הראשי נכח בחדר גם הרב דוד יוסף, ולצידו היו"ר הנבחר אריה דרעי, נאמן הבית - יו"ר הסיעה אריאל אטיאס.

וגם אלי ישי היה שם. נחמה פורתא.

שני מחנות, בלי תיבת פנדורה

כשהשלים עם ההדחה, פנה ישי, כדרכו של פוליטיקאי, אל התקשורת. משהו הוא למד מדרעי. לכן עשה זאת תחילה במהדורה המרכזית של חדשות 2. לטעמי, הוא שגה. כדי לומר שהגר"ע צדיק ו"אהבתי אליו אינה נתונה בספק", כשבעצם אין לך מה לחדש, חוץ מהעובדה ש'הסכמת לדבר', אתה לא צריך לרוץ עד שם. זו גם הסיבה שהאייטם נדחק אל שולי המהדורה וקוצץ משמעותית.

אבל מבחינת ישי המשמעות האמיתית של הראיון הייתה אחת ויחידה: לומר בפה מלא ל'בית הרב' כי הוא אינו מתכוון לפתוח תיבות פנדורה, ולא יעשה דבר שיש בו כדי להזיק להם. אין ספק כי עצם הראיון שחרר אנחת רווחה אצל כמה דמויות בצמרת ש"ס.

כעת יוצאת ש"ס לתקופה חדשה - תקופה בה היא תתפצל לשתי מחנות, גם אם לא שווים בגודלם. רוב אנשי השטח הם פוליטיקאים, שיודעים ליישר במהירות קו עם הצד עליו מרוחה החמאה. כפי שעשה חלק מאנשי השטח של ש"ס; כפי שעשו חברי הכנסת, לפחות בפומבי. ככה מתנהל העולם הפוליטי. ממשיכים הלאה.

ובכל זאת יש לצפות לקיני התנגדות קטנים. כך קרה גם לישי עצמו כשקיבל לידיו את התנועה לפני כ-14 שנה. מבקריו יאמרו, הוא חתך, העיף אנשים הביתה, כל מי שנחשד במרד הושלך לפח האשפה הפוליטי של התנועה. אוהביו יאמרו, הלוואי שהיה מסלק יותר, ואף יציינו שמות של 'נאמני אריה' שהותיר על כנם, בשל כך שיישרו קו.

"אגדות", יאמרו אנשי דרעי, וימנו רשימה ארוכה ומכובדת של מודחים.

התמונה נעלמה, גם תואר 'הרב'

הנה סיפור הממחיש את מה שתיאלץ התנועה לעבור בתקופה הקרובה: בחדר הפנימי של ישיבות סיעת ש"ס בכנסת הייתה תלויה תמונה גדולה בה נראה אלי ישי לצדו של הגר"ע יוסף (ויתר חברי מועצת חכמי התורה). והנה, לפתע פתאום - נעלמה התמונה. במקומה נתלתה תמונת נוף קטנה.

"הם" לקחו אותה, מאשימים חלק מאנשי ישי.

למה שנקח אותה? תמהים אנשי דרעי. מבחינתם, ובצדק, יום לאחר המינוי של אריה יכלו להסיר באלגנטיות את התמונה ולהציב במקומה את תמונת היו"ר החדש. כך מקובל בכל תנועה. והם לא עשו זאת.

"שיחליפו, אבל שיחזירו את התמונה הקודמת לבעליה", מתעקשים אנשי ישי.

נראה שרק פנייה אל קצין הכנסת, שינבור במצלמות האבטחה, תחשוף את התעלומה, ותוביל לזיהוי הגנב.

אבל לא התמונה היא הסיפור. זהו סימפטום המעיד על שעתיד להתחולל בתנועה להשבת עטרה ליושנה. אם לגלגנו על מודל השלישיה, שנכשל לדעת כולם, התחושה היא שבתקופה הקרובה עוד נזיל דמעות אל מול מלחמות היהודים הפנים-ש"סיות.

אפילו סתימת הגולל נעשתה בצורה משעשעת משהו: במשך שנים זכה אלי ישי בעיתון הבית 'יום ליום' בתואר "הרב", בלי שהציג תעודת הסמכה. והנה לפתע נדד התואר אל היו"ר החדש.

למרבה הצער, דלף האייטם לתקשורת החילונית. "איננו עוסקים בחשבונות של תינוקות", הגיב העורך, יצחק קקון. כתב אחר ניסה להסביר שהתואר הוענק לדרעי לא בשל מעמדו, אלא משום שיש לו הסמכה לרבנות בכולל חזון עובדיה. הגולשים מוזמנים לאתר את ההסמכה.

דם רע, מי ירגיע את השטח

בין לבין, תשמעו על קיני התנגדות. "אילן גוזלן, מנהל 'ילדי שגיא ויעקב', מאנשי אלי ישי, מקים רשימה עצמאית באשדוד... כעס בגבעת זאב: דרעי מנסה לדחוף את מועלם מאנשיו - חרף התנגדות תושבי היישוב... לאחר שדרעי הודיע לדן כהן מרכסים כי הוא ככל הנראה יסיים את תפקידו וש"ס תתמוך במועמד על פי הסכם הרוטציה, מתבשל מתחת לפני השטח מהלך בו הספרדים ירוצו ברשימה עצמאית נגד החלטת דרעי..."

וזו רק ההתחלה.

לא שדרעי לא יידע להתמודד. אבל עצם העובדה ש'דם רע' יעבור בין פעילים של אותה תנועה הוא סימן רע מאוד. זה מה שקרה בבחירות לכנסת, זה מה שגרם לתנועה לדשדש במקום, ואבוי אם זה מה שיקרה בבחירות המוניציפליות.

ואיך בכל זאת מרגיעים את השטח?

לכאורה, רק אלי ישי יכול. אם ישכיל דרעי לרתום אותו לצידו; אם יצליח לגרום לו לצאת בקריאות נרגשות לפעילי השטח; אם יידע להעניק לו את התחושה הטובה כי הוא חלק מהמערכת - זה יקרה.

ואולי בחירתו של ישי השבוע לתפקיד חבר בוועדה לבחירת דיינים היא הסנונית הראשונה של איחוד הכוחות? קשה להניח כך. כי התגובות הנשמעות מצד שני המחנות רק מלבות את אש המחלוקת.

"אריה הוא שהביא לבחירת אלי", טוענים אנשי דרעי, "לא בטוח שאריה עצמו הצביע לו", מגיבים במחנה ישי.

לילה של צחוק ודמעות בכנסת

יש רגעים בהם אתה יכול לעמוד על טיבם של בני אדם, גם על טיבם של פוליטיקאים. השבוע היה רגע כזה, בו עמדתי על טיבם של כמה אישים חדשים בנוף הפוליטי. היה זה כשעמד שר החינוך הרב שי פירון על הדוכן במליאת הכנסת ונתקף בפרץ של צחוק.

עם כל השעשוע שבדבר, והרייטינג הגבוה שמופע כזה סוחט - צריך לזכור שמדובר בתופעה אנושית, כזו שיכולה לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו, בכל זמן ובכל מקום. לתשומת לב המבקרים.

במהלך אותו לילה ארוך, נרשם אירוע נוסף. הייתה זו הערה של ח"כ אלעזר שטרן מ'התנועה' על היעדרותה של ח"כ שולי מועלם מהבית היהודי מדיון בהצעת חוק שלה עצמה. מועלם, שנעדרה מסיבה רפואית, נפגעה עד עומק נשמתה, ושטרן שלא נזהר די במילותיו - נאלץ לעלות לדוכן ולהתנצל.

בשוליים רשמתי צל"ש לשלושה אנשים:

הראשון היה שר הרווחה, מאיר כהן, שהתעשת והחליף את מקומו של פירון על הדוכן. מן הסתם היה נוח ונעים יותר להיות חלק מאווירת הצחוק שתפסה את כולם, אבל הוא נחלץ להגנת חברו לסיעה, ומיהר לקרוא במקומו את הכתוב בדפים. תוך שליטה עצמית מרבית שלא לפרוץ גם הוא בצחוק.

השנייה, היא יו"ר סיעת הבית היהודי, איילת שקד, שביוזמה מבורכת עלתה לדוכן וקראה בתקיפות להתנצלות מצד שטרן, תוך שהיא מגנה בלהט על חברתה לסיעה.

והשלישי היה ח"כ יוני שטבון, גיבור מלחמה ואישיות מיוחדת בפני עצמו. צפיתי בו. הוא ישב לצידה של ח"כ שולי מועלם, עקב מהצד אחר הדמעות שהציפו את עיניה, וקשה היה להתעלם מן הלב. מהמבט המלא רגש, הזדהות והשתתפות בצער. הוא אינו צריך לקבל מאיתנו צל"ש על טוב ליבו וחברותו האמיצה. הוא כבר קיבלו מידי הרמטכ"ל מיד לאחר מלחמת לבנון השניה, אחרי שניסה להציל את חייו של רועי קליין הי"ד בשדה הקרב.

לא קל לבנט, מתחת לשולחן לוהט

מצבו של יו"ר הבית היהודי, השר נפתלי בנט, לא קל. אחד הפעילים המרכזיים של המפלגה עמם שוחחתי הגדיר זאת: "מתחת לשולחן שורר בלגן גדול. לבנט יש חלום למזג את התקומה עם המפד"ל למוסדות אחידים עם מרכז אחד, וזה ממש לא פשוט".

האכזבה הראשונה הייתה כשמונה איש תקומה לנהל את משרד הדתות. מדובר במשרד עמוס ג'ובים, וזקני המפד"ל לא אהבו את המינוי. כפשרה מינה סגן שר הדתות הרב אלי בן דהן מפד"לניק לעמוד בראש המטה שלו. אבל גם זה לא הרגיע את השטח.

"מדובר בשתי מפלגות שמתנהלות תחת אותו גוף, זה כמו אגודת ישראל ודגל התורה. תקומה אצלנו הם ה'חרדים'. בנט לא ממש מבין שהמפלגה הייתה לפניו ותישאר גם אחריו, יש לו חלומות, אבל אני לא רואה איך הוא מצליח להגשימם. זה כמו שימזגו את ש"ס ויהדות התורה למפלגה אחת. לכם החרדים נראה ש'כל הכיפות הסרוגות הן אותו דבר', אבל אצלנו מדובר בהבדלים ממש מהותיים. הנה, למשל, חברי הכנסת אבי וורצמן ויוני שטבון נשמעים לרבנים בכל צעד ושעל, יש אחרים שממש לא מתעניינים בדעת רבנים. זה הבדל מהותי".

וגרוע מכך: "לאט-לאט הבנו שאת בנט לא ממש מעניין מה קורה במוסדות המפלגה, גם לא הפילוג המסתמן. הוא מבחינתו כמו ביבי, מתעניין ברפורמות ענק ולא בפוליטיקה בשטח. הוא לא מפד"לניק, הוא ליכודניק".

ולמה בעצם שלא תסכים תקומה לאיחוד עם המפד"ל? הרי ברור שהציבור החרדי-לאומי יתפקד הרבה יותר מהציבור המפד"לי, שלעיתים מגלה אדישות לנעשה במפלגתו. הסוד פשוט: רוב הציבור החרדי-לאומי, כולל בני ישיבות חרד"ליות, כבר התפקדו... בליכוד.

כפתרון מוצעות הצעות פשרה שונות. מרכז מצוצמם עם מזכירות, המרכז יקבע את רשימות המועמדים, החברים רק ידרגו. "מדובר בשיטה איראנית", יאמרו המתנגדים. "חמינאי מאשר מועמדים, ואז יש בחירות ביניהם". למעשה, כשעלה הרעיון - החלו המשקעים לצוף. "בנט לא מגיע לאירועים של פעילי השטח, שזה דבר חמור בעינינו, לדעת רבים מאיתנו הוא בכלל חולם להצטרף לליכוד".

ויש מהם אפילו שמאיימים: "הוא יעוף בסוף מהמפלגה".

לנפח את מוקדי הכוח

אבל, איומים לחוד ומעשים לחוד.

נכון לעכשיו אין כל דרך טכנית להזיזו מתפקידו. "כרגע אין", מודים מתנגדיו, "אבל כמו באביב הערבי, בסוף השטח עושה מעשה".

לדעתם, כל סאגת הרבנים הראשיים היא מאבק כוח בין תקומה למפד"ל. "לרבני תקומה אין מה להפסיד. אפילו ח"כ כיוני שטבון הצביע לפי הוראות רבני הר המור ולא על פי דעת היו"ר. לאורי אריאל אין בעיה להטיל וטו על מה שלא נראה לו - ובלי להתייעץ".

היחיד שזוכה להערכה בקרב פעילי השטח של המפד"ל הוא השר אורי אורבך, שלדעתם הולך בדרך ה'נכונה'. על ח"כ איילת שקד הם כועסים ("היא בכלל חילונית"), ויו"ר ועדת הכספים ח"כ ניסן סלומיאנסקי מייצג עבורם את הדור הישן של המפד"ל, זה שדואג לנפח את מוקדי הכוח של עצמו ולא דואג לפעילים.

ומי הנהנים הגדולים מכך?

"נו, ברור, אתם החרדים. דווקא בגלל כל הבלגן הזה נדפקות לנו כל התוכניות. יש יותר מדי אנשים שרוצים להראות לבנט 'מיהו בעל הבית'. למרות שאותו עצמו זה לא מעניין. מצידו שנפגין לו כולנו מתחת לבית, הוא יישאר אדיש".

לתשומת לב מנהיגי המפלגות החרדיות, דרעי, ליצמן, גפני.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'