לחם בנאצים: הפרטיזן היהודי וממארגני המרד הלך לעולמו בגיל 104

נפטר הגיבור האחרון: ביום שישי בערב, בדיוק 80 שנה אחרי שהיה עד לאספה בגטו וילנה שבה קרא אבא קובנר את הכרוז המפורסם, "אל נלך כצאן לטבח", נפטר ליטמן מור מורבצ'יק, פרטיזן ואיש עדות, כנראה מי שהיה העד החי האחרון לאירוע שבו קרא אבא קובנר את הכרוז שקרא למרד יהודי בשואה, קובנר היה חבר מחתרת, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנא.

ליטמן היה ממארגני ומראשוני המחתרת האנטי נאצית, ה-FPO, שבועיים לפני חיסול גטו וילנה הצטרף לפרטיזנים הסובייטים, כך דיווחה חן קוטס ב'ידיעות אחרונות'.

הוא סיפר בחודש מרץ האחרון ל'ידיעות אחרונות', איך קיבל ארבעה מטענים ובלילה אחד היה עליו לפוצץ ארבעה פסי רכבת, איך שרקו סביבו הכדורים של החיילים הגרמנים וכמה היה קשה להיות פרטיזן יהודי. "אבל היינו חדורי רוח לחימה באויב הנאצי", אמר. "נלחמנו לא רק כדי לשרוד. גם כדי לנקום בגרמנים".

הוא אמר בראיון, "לא פעם אני שואל את עצמי, כמה זמן תימשך השנאה לגרמנים, לכל אחד מאיתנו יש החשבון הכללי והפרטי עם גרמניה. אני אישית לא מסוגל לסלוח לגרמנים".

בערב שבת, בדיוק 80 שנה מאז קרא אבא קובנר את הכרוז המפורסם, בגיל 104 ושמונה חודשים, בביתו, במיטתו, מוקף בבני משפחתו, עצם את עיניו בפעם האחרונה. "הוא מת בריא", סיפרה עידית פאר, בתו של מור ל'ידיעות אחרונות'. "הוא לא רצה למות, עד הרגע האחרון. הוא אמר שהוא 'לא רוצה לשמיים'. היום שבו הוא נפטר, היה בעצם היום היחיד שבו הוא לא יצא מהמיטה. אדם שלא לקח אף תרופה כל חייו, בלי שיניים תותבות. כמו איש צעיר. כמו פרטיזן".

ליטמן מור סיפר לארגון הפרטיזנים לוחמי המחתרות והגטאות על המאבק מול הנאצים.

המרד נגד הגרמנים בגטו וילנה התחיל עת הוקמה במחתרת הקואורדינציה הציונית בסוף 1941, ועם הצטרפות הקומוניסטים היא נקראה בשם פ.פ.או.

תחילה, דגלה המחתרת בהתנגדות מזוינת נגד הגרמנים, אם וכאשר אלה יבואו לחסל את הגטו, בהנחה שה-פ.פ.או יהיה מעין "חלוץ לפני המחנה" ובתקווה שיהודי הגטו יצטרפו להתקוממות. המחתרת לקחה בחשבון, שבתנאים הקיימים, הסיכוי לנצח או לשרוד קלוש ביותר.

המרחק מהגטו בווילנה לפונאר, שם נרצחו כ-80,000 יהודים, הינו 8 קילומטרים בלבד.

חטיפת יהודים, לרוב גברים, ורציחתם, התבצעה עוד בטרם הקמת הגטו. בפונאר שלט המוות, אבל בגטו – פרט לימי האקציות – החיים התנהלו פחות או יותר, כהרגלם. היודנראט היה נסבל ובראשו עמדו עסקני ציבור. אמנם היתה שם משטרה יהודית, שראשיה שיתפו פעולה עם הגרמנים באספקת "המכסות", אבל היתה גם משטרה סניטרית וכלכלית, בית משפט, אדמיניסטרציה תקינה, בית חולים, עזרה סוציאלית, תיאטרון, מקהלה ועוד.

בתחילת 1942 שלחה המחתרת בווילנה שליחים לוורשה (שלמה אנטין והאחיות זילבר), להזהיר את תנועות הנוער, שהגרמנים מתכוונים להשמיד פיסית את כל היהודים. הרצח שהתבצע בוילנה ובליטא, היווה את אות הפתיחה להשמדת היהודים, באשר הם.

ב-1 בספטמבר 1943, בשעה 5 לפנות בוקר, הוקף הגטו במפתיע ופלוגות של גרמנים ואסטונים מזוינים נכנסו אליו. תוך כמחצית השעה, גייס מטה ה-פ.פ.או את אנשי המחתרת. המטה, הבטליון הראשון ואני ביניהם, התמקמו בעמדה ברחוב סטראשון 6. יחד עם חברי, המתנו שיספקו לנו כלי נשק, שהיו שמורים בסליקים. שאר העמדות פוזרו ברחבי הגטו.

קיבלתי רובה עם מספר כדורים. הנשק בידינו היה דל ומורכב ברובו, מאקדחים, רובים ספורים ומכונת ירייה אחת. בנוסף, לא היה לנו ניסיון בלחימה ורק מספר מועט מהחברים שירת בצבא. את הידע האישי שלי בשימוש רובים, למדתי בתקופת הגימנסיה, אך לא גויסתי לצבא עקב לימודי. עמדת הבטליון שלי הוקפה ע"י הגרמני, השנייה נכבשה טרם הספיקו לחלק להם נשקים והעמדה ה-3, ובראשה איליה שיינבוים, פתחה ביריות, וזרקה רימונים לכיוון הגרמנים. מספר גרמנים נפגעו והם השיבו אש קטלנית. שיינבוים נהרג במקום והיתר נסוגו לעמדה המרכזית. לאחר שהגרמנים הפציצו את העמדה השלישית, הם נסוגו ויצאו מהגטו.

המשטרה היהודית העבירה לידי הגרמנים כ-6,000 יהודים, גברים ונשים, שנשלחו למחנה עבודה באסטוניה ונדרשו לשלוח מכתבים לגטו, שמצבם מניח את הדעת ושאין סכנה לחייהם.

בשנים 41-42 היתה כוונה להתקומם, על אף שהסיכויים לשרוד היו אפסיים. כשנוצרו קשרים עם הפרטיזנים החליט המטה להעביר את בסיסי הלחימה של פ.פ.או מהגטו ליער. לראשונה, חשבנו שיש סיכוי לא ליפול בקרב בגטו אלא לשרוד ביערות, למרות שגם הלחימה ביער לא היוותה ערובה לכך.

מאז בריחתי מהגטו ליער, השתייכתי לבריגדה של מארקוב. הגדוד שלנו מנה כ-100 איש, ביניהם שלושה גברים ואישה יהודים. בפלוגה שלי, הייתי היהודי היחיד, יחד עם פוליטרוק יהודי שהתחזה לרוסי.

מדיניות הלחימה בפרטיזנם היתה לנסות לא להיכנס בקרבות עם האויב, פנים אל פנים. המטרה היתה לפוצץ פסי רכבת, להתקיף ולחסל תחנות משטרה בכפרים ובעיירות הקטנות ובעיקר, לערוך מארבים בדרכי התעבורה והאספקה של הגרמנים, בכבישים הראשיים והמשניים. השתדלנו לתקוף ולפגוע במהירות ולסגת מיד חזרה ליער. ברוב המקרים השגנו את המטרה כשבשעות הלילה, התחבורה והאספקה שותקו לחלוטין.

11,000 יהודים נשלחו מכאן למוות, החל מ-6 בספטמבר 1941 ועד ל-29 באוקטובר 1941.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!