הרב שאול יורוביץ': כך הופכים מר למתוק

בפרשתנו לאחר שאנו קוראים על המפגש המרגש בו יוסף מתפייס עם אחיו, הוא מתייחס אל משקעי העבר במכירתם אותו ומרגיע אותם שאין בליבו עליהם דבר.

מדהים להתבונן איך יוסף בדבריו אליהם מפרש מחדש את מה שקרה ביניהם. זה מתחלק לכמה שלבים, בתחילה הוא אומר להם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". כלומר למרות שעשיתם מעשה לא ראוי "כי מכרתם אותי", "אל תעצבו", כי מתברר שהכול לטובה, יוסף עדיין מתייחס למעשה השלילי שלהם אך מוצא בזה משמעות חיובית, התייחסות חצויה זו מתבטאת בנימוק שלו "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" גם כן, כלומר יצא מזה טוב לכם, תיאור זה רומז שלצד הטוב היה בזה גם סבל בשביל יוסף עצמו.

לאחר מכן הוא הולך עוד צעד הוא ממשיך ואומר להם: " וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה". זהו שלב נוסף, הוא אומר להם לא רק שמה שעשיתם היה לטובה, אלא אתם לא עשיתם זאת כלל, ה' עשה כל זאת, זו התייחסות פנימית יותר להבין שהכול מאת ה', ואין ביד האדם מאומה. כמו כן הוא מוסיף לתאר גם את הריווח שלו "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה", כאשר יוסף מרצה בפניהם גם את גדולתו מזווית הראיה שלו, אם כן זה מבטא את ההשלמה שלו עם מה שקרה בשלימות.

לקראת סוף פרשת ויחי לאחר פטירת יעקב אביהם, כאשר האחים שבים לרצות אותו בחושבם שמא ליבו אינו שלם עימם והוא מתפייס איתם שוב, בדבריו שם מוסיף יוסף נקודה נוספת ואומר להם "אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי". זהו עומק נוסף בהתייחסותו של יוסף לעוול שנעשה לו, הוא אומר להם אינני כלל בעמדת שיפוט לדון אותכם, והיינו שלא רק שהנני מייחס מעשה זה להנהגה האלוהית, אלא שמלכתחילה אינו מתעורר בי צד שיפוט כלשהי שהרי אינני אלהים ואיני מנהל את העולם וממילא אין לי כלל צורך לסלוח לכם.

בפעם הזאת תיאור הטוב שיצא בעקבות המכירה גם היא מתרחבת הרבה מעבר ליחסים המוגבלים ביניהם, יוסף אומר להם "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב", משפט כזה בא מחוסר שיפוטיות, הוא כביכול אומר להם אין זה סיפור שבכלל קורה בינינו, זה גדול מאיתנו, קורה כאן משהו בין הבורא לבריאה, "להחיות עם רב".

עלינו להרחיב את נקודות מבט אלה וללמוד מהן על רבדים פנימיים שונים של התייחסות מוארת ארוכת אפים וסלחנית של האדם למשברים וקשיים שהוא חווה בחייו, השלב הראשון היא מציאת משמעות, ההבנה הכללית שיש תכלית לכל דבר, ושהכול לטובה, בשלב זה ייתכן שהאדם חווה סבל אך הוא מוצא בו משמעות, זה מקביל לדברי חז"ל (אבות א) "והוי דן את כל האדם לכף זכות", כלומר למרות שהדבר נראה לך שלילי חפש את הזכות שבו – את חצי הכוס המלא.

השלב השני היא הכרה פנימית יותר ונתינת אימון בהשגחה הפרטית המביאה את האדם לייחס הכול למנהיג הבירה, וממילא במקום לראות את המעשה הוא בעיקר רואה את העושה, עיקר תשומת ליבו מופנית פנימה למחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וממילא הוא מתרכך יותר ביחס למה שקורה לו, ליבו שלם עם קונו גם אם הוא עדיין סובל או מצטער במקצת.

אך הדרגה הנעלה יותר היא כאשר האדם מפנים כל כך את הנהגת ה' את עולמו עד שרוב ביטחונו בהשגחה העליונה מובילה אותו להתמזגות מלאה עם כל מצב הקורה לו, הוא אינו מתעורר כלל להביע את תחושתו העצמית ביחס לסיטואציה, אדרבה הוא מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ההכרה הברורה שלו היא שאין זו הפוזיציה שלו לתפוס צד כלל ולשפוט את הסיטואציה, הוא מצוי בהשתוות מוחלטת עד שהצד השיפוטי שלו ביחס להנהגה העליונה איננה פעילה. זה מקביל להתייחסות מתקדמת ביותר בעבודה הנפשית שעל זה אמרו ז"ל (אבות ב) "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" וכפי שזה מתפרש בחסידות שלמקומו של השני אי אפשר להגיע, וממילא המשמעות היא שאל לך להיות בעמדה שיפוטית כלל, ובמקום לדון אותו לזכות אל תדון אותו כלל, הדרגה הנעלה יותר היא כאשר אינך מתעורר לדון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!