הכתובת היתה על הקיר - אלי ישי התעלם • סיפור ההדחה: שלב אחרי שלב

קצת אחרי השעה 15:00 בצהרי יום ראשון, הסתערו על המזנון החלבי של הכנסת שלושה ח"כים. למי שאינו יודע, בימים בהם הכנסת אינה פעילה, ראשון וחמישי, השעה שלוש היא סוף דרכו של המזנון. גם אם אתה מת מרעב.

הראשון שבהם, ח"כ איתן כבל מהעבודה, הציץ, ניסה לאחוז בידו פריט כזה או אחר, אבל שמט אותם מידו באופן אוטומטי כשנשמעה באוזניו קריאתה של האחראית. "סגור!". סגור - אז סגור.

השני שבהם, ח"כ איציק כהן מש"ס, חזר על אותה סיטואציה.

אבל את ההצגה החכמה ביותר בעיר העניק דווקא השלישי, יו"ר תנועת ש"ס הטרי, ח"כ אריה דרעי, שנכנס פנימה, קלט בחושיו המחודדים מי נגד מי, שמע את אזהרות הגברת והבחין באחרים שהעדיפו להישאר רעבים ולציית. הוא לא אמר מילה, גם לא ניסה להתווכח. רק ניגש אל המקרר, שלף גביעי יוגורט, פתח את המכסה של אחד מהם, נטל כפית וטעם לתיאבון.

עקבתי בחיוך אחר מבטה של הקופאית, שלרגע התלבטה מה לאמר. פתאום התקליט הקודם הפך לבלתי רלוונטי. סגור, סגור, אבל מה תעשה לו? תוציא לו את המאכל מהפה? תסגור ותחזיר למדף?

קבלו את היו"ר החדש של תנועת ש"ס. מבריק, בעל חושים פוליטיים (לא רק) מחודדים, קולט מהר את המפה ופועל בהתאם. ולא, אל תספידו אותו ב"הוא כבר הזדקן, לא מה שהיה". תאמינו לו, הוא אותו אריה דרעי שקיבלה המדינה בהשתוממות לפני כשלושה עשורים, כנער הזהב של הפוליטיקה הישראלית.

אם תוך חודשים אחדים הצליח לכבוש בסערה את הבית שברחוב הקבלן, רק השמים הם הגבול עבורו. אל תראו אותו ככה, ח"כ בירכתי האופוזיציה.

חכו-חכו, עוד יום יבוא. נתניהו, ראה הוזהרת. איך שוב הימרת על הסוס הלא נכון. אחרי שקיבלת מול הפרצוף את ברק אובמה עליו לא הימרת, ואחריו את נפתלי בנט, הנה בא השלישי והכריע.

ואם לדעתי תשאל, השלישי עוד עתיד לעשות לך את בית הספר של החיים שלך.

מתגעגע לאלי? אוי, כמה שעוד תתגעגע אליו.

כבר לפני שנה וחצי

אז מה, בעצם, קרה? איך התהפך הגלגל? רבים שאלו אותי ולכולם אמרתי: המתינו לטור של יום שלישי.

מי שציפה לסיפור מהפכני, כזה ששינה את המפה וסובב אותה ב-180 מעלות, אולי לחשיפה מדהימה בסגנון הסיפורים שזרמו אלי בימים האחרונים (כל סיפור, צמרמורת) - מוזמן ללחוץ על האיקס ולוותר על הטור. כי אחרי הכול, כך נראה, מדובר בתהליך שהלך והתקדם בקצב משל עצמו. ברגע מסוים הרים מישהו את המכסה מעל לסיר המתבשל והחליט: 'זהו. אפשר להזמין עיתונאים לטעימות'.

הנה הסיפור כולו לשלביו.

תחילתו איפשהו לפני שנה: בנימין נתניהו נאלץ לפרק את ממשלתו (רגע לפני שהכניס אליה את שאול מופז - וחזר בו), אריה דרעי מציב אולטימטום לש"ס: הכניסוני פנימה או אכריז על מפלגה משל עצמי (לימים הבהירו מקורביו כי לא תכנן לממש את האיום וכי האקדח היה ריק מכדורים). בהקבלן 45 מתחילים להבין שמה שהיה כבר לא מה שיהיה, וצריך לחולל שינוי.

באותו שבוע פנה אחד מבכירי הבית אל יו"ר ש"ס דאז, אלי ישי, והכין אותו לקראת הבאות. "אריה בפתח, הרב הבטיח לו חזרה את התנועה, אתה חייב להפנים את זה", אמר לו.

אלי סירב להקשיב. הוא דחה את הדברים, אמר שהרב אוהב אותו, שהרב לא יתן לאריה בחיים את תפקיד היו"ר, וחשב שבזה תם הסיפור.

"זו הייתה תחילת ההתרסקות שלו", אמר לי השבוע אחד ממקורביו, שניסה לשחזר אחורה על מה ולמה באה עליהם הצרה האחרונה, הסופית. "הוא לא קלט את הכתובת על הקיר. ניסינו כל הזמן להזהיר אותו, לומר לו שהדברים השתנו, שהוא שאנן מדי, אבל הוא היה אדיש".

ואם נחזור לסיפור שבו פתחנו, בעוד אריה קולט מיד שהדרך היחידה לשבירת רעבונו היא... פתיחת מכסה הגביע, אלי ציפה לרחמי האחראים.

ישי האמין

למזלה של ש"ס חזר בו נתניהו מרצונו לפרק את הקואליציה, קדימה נכנסה פנימה, ועדת פלסנר הוקמה, והתנועה, לא זו שבראשות ציפי לבני, אלא זו שבראשות אלי ישי קיבלה עוד קצת חמצן לנשימה.

כשניסו עיתונאים לגשש: "השר ישי, דרעי רוצה לחזור, תתן לו את המקום הראשון?" נענו בשתיקה במקרה הרע, ובמלל מרוח של "תמיד נשמח לבואו", במקרה היותר טוב.

"הוא יכול היה לצאת כמו גדול", אמר לי השבוע ח"כ מש"ס, ובצדק רב. אחרי הכול, אילו היה אלי מגיע אל הרב, אומר לו "הנה אריה יכול על פי חוק לחזור, אני משיב לו את הפקדון שהרב הפקיד בידי, היה יוצא מלך".

לא פעם שוחחתי עם ישי במהלך החודשים האחרונים. עד לרגע האחרון הוא חי בתחושה לפיה הרב אוהב אותו ולא יחליף אותו באחר. עם החלק הראשון של המשפט הסכמתי תמיד ובגדול. הרב אוהב אותו, לא פעם אמר את זה אל מול המצלמות, גם כשישבתי אני אצל הרב לפני כשלוש שנים שמעתי מפיו דברים ברורים בנושא. עם החלק השני של המשפט לא הסכמתי. לא הייתי בטוחה כמוהו שלא יבוא יום ובו הוא יוחלף.

אחרי הכול, וכפי שהסביר השבוע הרב, לפני 13 שנה, כאשר ניטל תפקיד היו"ר מאריה הובטח לו כי יום יבוא והפקדון יושב לו. בראייה פוליטית מפוקחת היה צריך אלי למקסם הישגים מפרישתו מתפקיד היו"ר ולא להמתין למה שאירע בשבוע האחרון.

אלא מאי? אלי יהודי מאמין. הוא האמין באלוקים, האמין שאהבת הרב אליו ואמונו הבלתי מסויג בו הם שינצחו. הוא שכח רק נקודה אחת קטנטנה ולפיה הוא נמצא במגרש הפוליטי. ובמגרש הזה לעיתים צריך לקבל החלטות מסובכות, לא נוחות, לא קלות.

ואולי זו הסיבה לשברון ליבו הגדול מאז יום חמישי הגדול, היום בו נסגר מעגל בחייו של אריה דרעי, המנהיג ששב הביתה. "איך הרב עשה לי את זה?" – שב ומלמל באוזני מקורביו ואוהביו. ושוב הוא שכח שהוא נמצא במגרש הפוליטי, ששום דבר באהבת הרב אליו לא נפגע או נפגם, אבל בראייה פוליטית רחבה כפי שהוצגה בפניו של הרב לא הייתה כל ברירה וצריך היה לעשות את הצעד.

כי ש"ס, מאז ר"ח חשון, היום בו החלה שלישית הקרקס לצעוד את צעדיה הראשונים באוויר העולם, הפכה לקלס ולצחוק. כי בש"ס לא נמצא כל גורם אליו אפשר לפנות ואיתו אפשר לסגור מהלך.

רבנות ראשית, רשות מקומית, קריסת רשת – עם מי מדברים? יש ש"ס א' של אלי, ויש ש"ס ב' של אריה – את המשפט הזה שמעתי שוב ושוב באוזני, מפי בכירים ומפי זוטרים.

וכך, העסק לא יכול היה להמשיך לעבוד.

חייבים ניתוח

היו שאמרו, שאריה דרעי לא סיפק את הסחורה והביא לכשלון התנועה בבחירות. ואני שבתי וטענתי שיתכן שזה נכון, אבל יתכן שלא. הוא תמיד יוכל לטעון להגנתו שאילו ההגה היה רק בידיים שלו, הסיפור היה מסתיים אחרת. ובעצם, מי אמר שלא? בחיים לא תוכל להוכיח מיהו זה שכשלון הבחירות המוניציפאליות (שצפוי היה להתרחש במודל השלישיה) רשום על שמו של אלי או של אריה. אין שלושה מלכים בכתר אחד, אפילו שנים לא. זה לא עבד, זה היה חסר סיכוי מלכתחילה.

אז למה לא החזירו כבר אז, בר"ח חשון, את אריה כיו"ר ו"נגמר סיפור"? – שמעתי השבוע שוב ושוב את השאלה. "למה לבחור בדרך של עינוי סיני לאלי? למה להשלות אותו? ובכלל, למה לא הודיעו לו בכל פעם מחדש, במהלך שלוש עשרה השנים האחרונות, שהפקדון חזור יוחזר ביום בו ישוב אריה מן הקלון?

שאלות טובות. אך, כידוע לכל מי שמתמסר יומיומית לגר"ע יוסף ודואג לו לכל מחסורו, מהקטן לגדול, הם בני הבית בו הוא מתגורר, הרב משה והרבנית יהודית. במסירות אין קץ, שתחילתה בבוקרו של יום, וסיומה (לא מסתייים) בעיצומו של לילה כשהרב ישן וכל רשרוש מקפיץ אותם כדי לבדוק שהכול בסדר וכשורה.

אין זה סוד כי רוחות רעות נשבו בין בני ביתו של הרב לבין אנשיו של דרעי. ולא ניכנס לפרטים. הרב, מתוך רגש של הכרת הטוב, לא יכול היה להחזיר לידי אריה את התנועה עד שלא חש שנמחקו הכעסים, נמוגו הטרוניות. משכך קרה החל התהליך של החזרת אריה פנימה והביתה, זה היה הרגע בו ביקשו הקודקודים לעדכן את ישי, להכין אותו למהלך, אבל הוא לא היה בשל לכך. ליבו לא היה מסוגל להכיל את הבשורה המרה, מבחינתו.

"הרב אוהב אותי", שב ואמר. גם אצלנו, כאן, בראיון שערכנו איתו זמן קצר לאחר האחדות המשולשת, בחודש חשון האחרון.

הרב לא הפסיק לאהוב אותו, אבל הרב הבין בחכמתו כי המודל הנוכחי אינו עובד כשורה וכי לטובת התנועה, לטובת מוסדותיה, לטובת הילדים הרכים המתחנכים בהם, חייבים לעשות את הניתוח, כואב ככל שיהיה.

שגיאה ראשונה

במבט לאחור, אילו היה אלי נמנע מלעשות שגיאות, התוצאה יכלה להיות שונה. השגיאה הראשונה בה הואשם, עוד במהלך מערכת הבחירות, היא הפצת תמונתו של אחיינו לאחר שספג מכות באירוע בחירות. מהאירוע ההוא יצא אלי בשן ועין, עם קצת פחות סמכויות, אחרי חתימה להעברת זכויות נוספות לאריה, אבל עדיין כחלק מהשלישיה המזמרת על ההנהגה. הש"ג היה זה שספג את האשמה, אבל גם הוא יצא בשן ועין, יש יאמרו, רק הרוויח.

השגיאות היותר איומות אירעו דווקא בשבועות שלאחר הקמת הממשלה. קחו למשל פגישות עם נציגי השטח של ש"ס. לכאורה, חייבים לדווח לפני כל פגישה שכזו. לשני הקודקודים הנוספים, ו/או אם מאד קשה לו לעדכן את אריה (בכל זאת דם רע מאד עבר בין השניים, בין פעיליהם, בין אנשיהם) אזי לפחות את הגורם-המגשר שבשלושה, את אריאל אטיאס.

הדבר לא נעשה.

תחשבו על התחושה של בכירי ש"ס, שנאלצים לפתוח עיתון ולקרוא על פגישה של אלי ישי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. בביתו של האחרון. וכי לא מדווחים על דבר כזה? לא מתאמים עמדות? לא פועלים לפי אסטרטגיה אחידה של מחבקים את נתניהו ו/או תוקפים אותו?

וכך, בעוד דרעי תוקף את נתניהו בטורים ומעל במת הכנסת, קראנו כולנו על כך שהקודקוד השני מתחבק איתו (לא באמת) בבית שברחוב בלפור. איך זה נראה לקורא הפשוט? כמו תנועה מבולבלת, תנועה שמחפשת את דרכה, תנועה שמגששת באפילה.

הלאה.

ביבי בדלת

ביבי רוצה לבוא לנחם את הגר"ע יוסף בשיבתו שבעה על פטירת בנו. ברור שרוצה. זה כדאי לו. באים, יושבים, מדברים, מרגיעים את להבת הביקורת של ש"ס כלפיו. אולי מרגיעים גם את יום ליום. בבית הרב לא התלהבו, בלשון המעטה, מהביקור. אלי התלהב ותיאם. והופס, יום לא בהיר אחד מתקבלת הודעה מפי בכירים בלשכת נתניהו על כך שהביג מיניסטר אוטוטו בדלת. נו, מה יעשו? יגרשו ראש ממשלה?

הנה, שוב אלי הבריז לנו, חשו בתסכול רב.

ואז הגיעו ההוראות המנוגדות ליו"ר הקואליציה, מנה את יצחק ועקנין לסגן יו"ר כנסת, לא, בעצם, מנה את ניסים זאב לתפקיד – כל הוראה, מלשכה שונה. שתי הלשכות, לשכת יו"ר ש"ס. אז היו שלושה, להזכירכם.

נו, באמת, ככה לא בונים מדינה, גם לא מפלגה. ככה הופכים אותה למצחיקה הלאומית של בניין הכנסת.

למה באמת פעל אלי כפי שפעל? למה לא שמע לעצת מקורבים רבים שלו שהתחננו אליו לפעול כפי שמצופה ממנו 'מלמעלה'? וכי לא הבין שהמפה לא מה שהייתה? וכי לא קלט שהשתנו דברים? אז זהו, שלא. בשבתו בחדרו של הרב היה תמיד שומע מילות חיבה ואהבה. כך נוהג הרב באנשים, ובטח במי ששירתו אותו נאמנה במהלך שנים כה רבות. וכי מה יאמר לו הרב? אומרים לי שהתנועה במצב לא טוב? אני שוקל שאולי יום יבוא ונצטרך לנתח ניתוח כואב? כל עוד לא החליט, מה הטעם לומר את הדברים?

הקש ששבר

ביום שני, שלושה ימים לפני ה'החלטה', ישבתי עם בכיר בתנועת ש"ס. שנינו הסכמנו על דבר אחד:על כך שהמצב הנוכחי אינו יכול להמשיך. שהשינוי, בוא יבוא.

מאז יום הבחירות שמעתי באוזני שוב ושוב, מפי אנשים המזוהים עם אריה, שהנה אוטוטו אריה מקבל את המינוי הנכסף והופך ליו"ר ש"ס. אבל עוד יום חלף, עוד שבוע, עוד חודש, ודבר לא קרה. כמו בסיפור על הזאבים-זאבים, בסופו של דבר התחלתי להאמין שההחלטה לא תגיע לעולם. אולי בעוד חצי שנה, שנה, אולי אחרי הבחירות המקומיות. לא עכשיו.

הבכיר שישב מולי הסכים לדעתי. לא, גם הוא לא ראה באופק שינוי דרסטי מיידי, בהנהגת ש"ס דיברו על חלוקת תפקידים, הפעם חלוקה ברורה יותר מאשר בבחירות הארציות. משהו בסגנון של אריה-על השטח, אלי-על הסיעה.

אבל כמו בסיפורים על קש ששבר את גב הגמל, פה כנראה היו הרבה 'קש-ים', שבסופו של דבר הכריעו את גב הגמל. נברתי בדקתי וחיפשתי, קש אחד, בולט, לא מצאתי. אוסף של קש-ים מצאתי גם מצאתי.

מי שימצא לי קש אחד בולט, כזה שהכריע את המערכה, מוזמן לפנות באישי. קש אמיתי, לא דמיוני, לא סיפור מהאגדות.

אלי אחר

מי שלא ראה את אלי ישי בערבו של יום חמישי, במלחמת חייו בבית הגר"ע יוסף, לא ראה מימיו מלחמה אמיתית. פתאום הוא עמד מול האמת המרה, זו שלה ניסה להתכחש במשך תקופה ארוכה, וקלט מה קורה לו. לא עוד פתיתי רמזים (וכי לא ראית מי שולט על הדלת במשך שבוע השבעה, אלי? וכי לא שמת לב מי שולט על התמונות היוצאות מהחדר, איזו, ולמי? וכי לא חשת בעצמך שלא בנוח, מוקף באנשים של 'היריב', בעיניך? וכי למה לא קראת את הכתובת שכבר הייתה על הקיר?), הפעם מדובר בהתרחשות אמיתית.

הנה רבך ומורך, בקולו שלו, משיב את הפיקדון לידי האיש, שהיית שמח אילו בכלל לא היה חוזר ש"סה. הנה חותמים חברי המועצת על ההחלטה. וזהו, מכאן ואילך אין דרך חזרה.

ביום שישי, כשלא הגיע אל תפילת השחרית, חשבו כולם ש'אלי ברח'. שלא יבוא עוד אל בית הרב. ואני ידעתי ש"יקח לו זמן, אבל הוא עוד יבוא". בשבת בבוקר הגיע, במצב רוח שפוף, הצטרף לסעודה כמידי שבת, אבל שמר על שתיקה פוליטית. רועמת, אולי.

ביום ראשון ארז לו מזוודה ויצא עם ציפי רעייתו המסורה אל אחד ממלונות עיר הבירה. להתאושש. לאסוף כוח. רגע לפני שיצא, עוד ביקרו אצלו בסלון בני משפחה ומקורבים, שסיפרו כי "אלי מעודד, אלי שמח, אלי מאמין שהכול לטובה".

אבל לי הם לא יכלו לספר סיפורים. כי אני, בסתר ליבי, ידעתי ועדיין יודעת, שאלי של לפני יום חמישי האחרון הוא לא אלי של אחרי. כי משהו נשבר בקרבו. לא עוד הבטחון הגדול בכך ש"הרב ישמור עלי מפני כל רע". פתאום עליו להפנים כי מעל לאהבת הרב אליו יש לרב אחריות על תנועה, על ציבור ענק של אנשים שהולכים אחריו באש ובמים. וכמנהיג, עליו לעשות את הטוב ביותר עבורם.

ולפעמים, כשהחולה חולה מאד, צריך לחתוך לו רגל. בדמעות, באהבה, אבל לחתוך.

הזמן לא ירפא

היום שב אלי מהנופש. שב אל ביתו, ואל משפחתו. בשבוע הבא יגיע אל ישיבת הסיעה של ש"ס, ליבו יהיה שותת דם (ואל תתרשמו מהחיוך) אבל הוא ייאלץ להתגבר, לנשוך שפתיים, ולהמשיך הלאה. לאן? האם יטול על עצמו את תפקיד יו"ר מוסדות החינוך של ש"ס? האם ינסה לכבוש את ראשות עירית ירושלים? גם לו עצמו עדיין אין תשובות לשאלות הקשות הללו.

הוא עדיין שומר על שתיקה. לא מדבר, לא מתראיין. כל מילה אותה יאמר כרגע עלולה להזיק לו. פוליטית.

אומרים, שהזמן הוא המרפא היעיל ביותר לכאב. ביום שישי האחרון, בראיון (מתוזמן להפליא ?) עם אחד מכלי התקשורת (הופס, בדיוק תפסו אותו מוריד את שקית הזבל. לא נורא, מדובר במראה עממי), אמר אריה שהשבת מרפאת כל כאב. אחר כך, ביום ראשון, אמר שהנופש יעשה את שלו. אז זהו, אריה, שמדובר בכאב חזק יותר מכדי לחלוף ביום, יומים, שבת, או נופש. ואתה יודע מה? בסתר ליבך, אי שם פנימה, אני לא בטוחה שהצלחת, למרות 13 השנים שחלפו מאז, להתגבר על הכאב העז שתפס אותך ביום בו הודחת מראשות התנועה והיא הועברה לידיו של אלי.

אם היה יכול מישהו ללמד את אלי איך לומדים לחיות עם כאב שכזה, איך מתגברים (או לא), הרי זה אתה. שחווית בדיוק את אותו כאב. שחשת בדיוק את אותה תחושה.

אבל במצב היחסים ביניכם, אני לא בטוחה שמדובר ברעיון נפלא.

ש"ס תזנק

ראיתי אותך ביום שני, בישיבת הסיעה, וחשתי את שמחתך. הנה סוף סוף נסגר מעגל, הנה אתה זוכה, אחרי כל כך הרבה שנים קשות ומרות, לשבת על כסא היו"ר. עקבתי אחריך. ראיתי איך (משהסתיימה לה תפילת המנחה המסורתית) סימנת באצבעך ליו"ר סיעתך, אריאל אטיאס, לשבת על הכסא האמצעי.

אהבתי את המעשה הזה. ראיתי בו את תמצית הכשרון הפוליטי שלך. אתה לא תעשה את השגיאות של קודמך בתפקיד. מי כמוך מבין שש"ס אליה חזרת היא לא ש"ס אותה עזבת, היא לא נשלטת על ידי אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, ראיתי שהפנמת כי מעליך יש את בית הרב, וכן, גם את אריאל אטיאס, נאמן בית הרב.

אגב, עקבתי גם אחרי אריאל. הצלחתי לראות איך הוא מסמן לך לשבת על הכסא האמצעי. אהבתי גם את זה. ככה נאה וככה יאה, רק כך יש סיכוי להזניק חזרה את ש"ס. אתה תכבד אותו, הוא יכבד אותך, שניכם יחד תכבדו את הרב ואת משפחתו.

ראיתי אתכם מסתודדים מול עיני העיתונאים ומצלמותיהם. לא התרשמתי מהפוזה, היא לא חייבת להיות אמיתית. הצגה, נו. אבל ידעתי, בידיעה שאין עמה ספק, שלא תעשה שום צעד (מפגישה בביתו של ביבי (שיחכה...אריה זה לא אלי) ועד להזמנת הרב עמאר לפגישה בבית הרב) בלי לספר על כך תחילה לאריאל או לבית הרב. אני לא מאלו שחושבים שאיבדת (עם הולדת שלוש עשרה נכדיך) את חושיך הפוליטיים. לא, ממש לא.

בשבוע הבא העסק יהפוך למורכב הרבה יותר. כי גם אלי יעלה ויבוא. מעניין יהיה לעקוב אחר תנועותיך, אחר מבט עיניך. אתה מן הסתם תתנהג בג'נטלמניות, תפתח בכמה מילים לשבחו ולשבח פעולותיו לטובת התנועה (לא, אל תצפה שאאמין לכנות הדברים), בדיוק כפי ששיבחת את יו"ר הסיעה הקודם, זה שהודח כי היה נאמן יותר לאלי, פחות מדי לך. וזה בסדר, ככה זה בפוליטיקה, גם היו"ר היוצא אברהם מיכאלי מבין את זה מצוין.

היו שניסו לספר כי ח"כ ניסים זאב כועס. כי הוא נמנע מלהגיע אל ישיבת הסיעה. לא, גם הוא הבין פוליטיקה מהי ומיהר ליישר קו.

"לי יש מול העיניים את תנועת ש"ס, אותי לא מעניין מי בראש", יאמר לי שעות אחדות לאחר מכן. מתברר, כי האיש שהקים את התנועה בעשר אצבעותיו, איפה שהוא בשנות ה-80, מיקם לעצמו תור זה מכבר אצל רופא השיניים המומחה. רגע לאחר שסיים שם פגשתי אותו ממהר במורד המדרגות בואכה קומה 1, בואכה חדר ישיבות הסיעה.

"ומהרגע שנכנסתי, עשיתי שמח, סיפרתי בדיחות, עשיתי אווירה טובה", סיפר לי. הערכתי אותו.

גם בפגישה האישית שלו עם אריה, בבוקרו של יום (כולם נפגשו, איש איש בתורו), הבהיר ליו"ר הנכנס כי הוא מתכוון לעבוד בשיתוף פעולה, בהרמוניה מלאה. בחמישי הקרוב הוא יוצא, יחד עם דוד אזולאי ואמנון כהן, לטורקיה. לביקור שכולו שיחות עם אנשי ממשל. לא שמישהו חושב שהיחסים בין ישראל וטורקיה ישוקמו לאור הביקור, אבל זה בהחלט הישג לתנועה.

ביום שני הוא רץ לדווח על הנסיעה ליו"ר הסיעה החדש, אריאל אטיאס, שפרגן לו מכל הלב.
רבותי, אם הכול ימשיך ככה, ש"ס הולכת לזנק ובגדול.

מילה של ינקי

ומילה אחרונה: אם היה קטע ממנו התרגשתי בשבוע האחרון, היה זה הקטע אותו העלה ינקי דרעי, בנו של היו"ר הנכנס, בדף הפייסבוק שלו.

"אבא היקר, אבא של העם, עינים רבות נשואות אליך כמנהיג החלשים, כעת שקיבלת את המנדט תוכל לפעול יותר ביתר שאת למען ציבור מצביעי התנועה בפרט והציבור הכללי בכלל, ולוואי שלא תצא תקלה מתחת ידיך, ותצליח בכל מעשי ידיך, מטלות רבות עומדות לפתחך ושהשם יצליח דרכך. בנך ינקי".

אל מול עיני העברתי את דמותו של ינקי. הנה הוא ילד קטן, מדינה שלמה (כמעט) חובטת ללא רחם באביו "העבריין", כביכול. וליבו הקטן מתקשה להכיל את גודל הכאב.

בבית, מן הסתם, שמע לחשושים, צפה בעיניים מצוערות של אמא ואבא. אחר-כך גם ראה את אבא אורז מזוודה והולך ל'מעשיהו'. אז נכון, הציבור החרדי עודד, היה איתו בשעותיו הקשות, ניסה לשמח אותו מעבר לחומות הכלא, קלטת 'אני מאשים' ריגשה את כולם – אבל בעיניים של הילד הקטן הוא רואה את אבא, ואבא לא בבית. אבא הלך. והנה מגיע 'בן אדם', קוראים אותו אלי ישי, והוא מתיישב כלאחר כבוד על הכסא של "אבא שלי שסובל".

13 שנים חולפות, הילד גדל, הופך בעצמו לאב. אבל הכאב עדיין שם, בתוך הלב.

ביום חמישי האחרון אבן נגולה מעל ליבו. ובדם ליבו טבל את המקלדת כשהקיש את המילים "אבא היקר".

לא, לא שוחחתי איתו על כך מעולם. לא שמעתי מפיו על הרגשתו. אבל כאם לילדים, ניסיתי לחשוב וגם להבין.

והקטע האחרון, מוקדש לו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!