הוסיף יום אחד מדעתו • על אמונת חכמים

מסע ארוך החל בליל הסדר ונמשך עד ימים אלו ממש, ימים של התעלות, ימים של הכנה לקבלת המתנה ששמר הקב"ה בבית גנזיו, רק לנו, לעם הנבחר, עם ישראל, ביום זה - יום חג השבועות, חג מתן תורתנו, אין מי שלא חש את החיבור העז שיש לנו עם התורה, גם מי מאתנו שלא זכה לשבת ספון יום וליל ולהגות בעמקיה, חש ומרגיש שגווילים עתיקים אלו הם הם המחזיקים אותנו מעודנו ועד היום הזה, זה סוג של יום עצמאות של העם היהודי, ישראל, אורייתא וקב"ה חד הם, ברוך שנתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו.

מעניין לדעת כי התאריך בו נקבע לחוג את החג הוא יום ו' לחודש סיון, אולם ביום זה בפועל לא ניתנה התורה, דבר מה קרה, משה רבינו החליט מדעתו ועל דעתו בלבד, להוסיף עוד יום אחד בהמתנה לקבלת התורה, על מנת שהעם יתקדשו ביתר קדושה, ויקבלו את התורה בטהרה גמורה, וכך היה, רק ביום ז' בסיון ניתנה התורה, לאחר ההחלטה של משה, ומעידה הגמרא כי הקב"ה בכבודו הסכים לדעתו של משה על החלטתו, כלומר לא רק שביצוע הנתינה נדחה, אלא גם בהסכמתו של ריבון העולם.

לכאורה יש לתהות על החלטה זו של משה, חשובה ככל שתהיה, הגיונית ככל שתהיה, אבל מכאן ועד לשנות את סדרי בראשית, שכן כל העולם נברא עבור עם ישראל שיעסקו בתורה, אם כן איך ההין משה לגעת בדבר המקודש ביותר ולדחות את נתינת התורה בעוד יום, עוד יום שאין בו לימוד תורה, עוד יום ללא ההגנה המוחלטת, הכיצד?

משה רבינו המנהיג הגדול, אותו מנהיג שלא ידע מנוחה ולא ראה שום דבר זולת עם ישראל, דאג לא רק לאותה העת באותה תקופה בה שהו במדבר, תחת ענני הכבוד, משה רבינו דאג בעיקר לדורות הבאים עד הדור שלנו ועד בכלל, טבע הנהגה לדורות על ידי מעשה זה, מעבר למטרת ההתקדשות, רצה משה להבהיר כי גדולי ומנהיגי הדור ותלמידי החכמים הם אלו הקובעים והמחליטים הבלעדיים שיש על הנהגת העם, שהרי כל בר בי רב יכול לפלפל כאוות נפשו ולרוב חריפותו, אך כשיגיע וירצה את דבריו בפני הגדול, יעקם הלה את אפו משל הריח את ריחו של העטרן, אותו תלמיד חריף ינסה להצטדק אך הגדול בשלו, לאחר כמה שנים של עמל ויגיעה, או אז הבן יבין אותו התלמיד את עומק מחשבתו של רבו.

משה רבינו רצה לייצר את המידה הזו בעם ישראל, את הביטול כלפי החכמים, לכן ציינה והדגישה הגמרא כי הקב"ה הסכים לדעתו, וללא המידה הזו, הרי שלא את התורה הזו נתן הקב"ה, המידה הזו כרוכה בתכלית עם קבלת התורה.

פרשת השבוע מכונה פרשת 'במדבר' דווקא במדבר, ולא בכדי, המדבר הזה הכל דשים בו עוברים עליו אין לו זהות משל עצמו, עפר הוא הנע ונד מהכא להתם, במדבר זה הלכו ושבו כתועים, עם שלם ללא מטרה וללא דרך ברורה, ודווקא כשהגיעו למדבר מצא אותם הקב"ה כמציאה משובחת, כמובא במדרש תנחומא, צריך להבין את פירוש המילים מציאה, הלא מי שהוציא אותם ממצרים והנחה אותם לצאת למדבר, הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, אם כן מה שייך איפה לומר שמצא אותם במדבר.

התשובה נעוצה בהסבר עניינו של משה בהוספת היום מדעתו קודם קבלת התורה, הקב"ה ראה עם שלא שואל שאלות, עם שהולך ללא מטרה ברורה, הולך כי אמרו לו ללכת, ללא המידה הזו אין עניין לתת תורה המורכבת בעיקר מהוראת החכמים, משום שאין מדבר כמדבר התורה, ומובילי הדרך הם המנהיגים היודעים לנווט את הדרכים במדבר הגדול הזה במיומנות אין קץ, את המידה הזו 'מצא' הקב"ה בעם ישראל, וזו אכן מציאה גדולה, ודווקא במדבר ניתנה התורה, כי זו אבן היסוד של העם הנפלא הזה.

בימים אלו עדים אנו אל מול עיננו התוהות, התועות, התפשטות תופעה כואבת ומייסרת, אמונת החכמים הפשוטה, הולכת ונכחדת והופכת אט אט למוצר ארכאי מיושן שמחפשים להיפטר ממנו בתואנות שווא כאלו ואחרות, מגדילים לעשות אותם האנשים המכריזים בריש גלי כי הם שומרי תורה ומקפידים הם על קריאת תנ"ך לפחות פעם ביום, יתירה מזו הם מתריסים בידיעותיהם הרחבות בסיפורי התנ"ך, ונותנים להם פרשנות משל עצמם, להם נאמר בפה מלא ומתוך לב אוהב, התורה שלנו היא לא רק כתוביות ושרבוטים התורה שלנו היא מלווה בעוד כמה כללי יסוד שבלעדיהם אין את המפתח להבנת התורה ולהטמעתה בהוויה ובמציאות היומיומית של כל אחד ואחת, ועיקר זה של קבלת מנהיגי הדור עלינו ללא עוררין הוא אחד העיקרים שבלעדיהם התורה הופכת סם המוות לאותם האנשים.

ביום זה של קבלת התורה נהרהר קמעא בשעת קריאת עשרת הדברות בתיאור המעמד הנשגב הזה, ונצייר לעצמינו את גדולי הדור מורידים את התורה במקום משה, והם אלו שמכריזים את שאר הדיברות, ואת אותו הקול החזק והרועם לא נשכח, וכשיורונו רבותינו גם בענייני עולם הזה נדע לקבל אותם ואת דבריהם כנתינתן מסיני.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!