מרביץ תורה • 48 שעות במחיצת הגר"י יוסף זצ"ל

בעוד המחלה הנוראה מטביעה אותותיה בגופו, ממשיך רבה של שכונת גבעת משה הגאון רבי יעקב יוסף את סדר יומו כמעט כרגיל הוא קם באשמורת הבוקר, מניח תפילין ומתפלל עם הנץ, מכין את שיעוריו ויוצא לבית החולים לקבל את הטיפול הכימותרפי לשיעוריו יגיע מיוסר, חלוש, כמעט מתמוטט, אבל כשיתחיל לשאת דברי תורה לא יחוש איש שלפניו חולה שמצבו אינו מבשר טובות אחרי כל שיעור אומרים שומעיו תהילים לרפואתו, "זה מרגש, אני לא עשוי מפלדה", אמר הגר"י יוסף לאהרן גרנות ששהה לצדו 48 שעות,

"קיבלתי רמז משמים שאני עומד לעבור דירה, צריך להספיק כמה שיותר", אמר הגר"י יוסף בגילוי לב מצמרר בשיחות עם ילדיו, "כל עוד ייתן ד' כוח, נמשיך", אמר ל'משפחה' אילו נתן לנו את התורה, דיינו.

השעה 10:00 בבוקר. הגאון רבי יעקב יוסף יושב על הכיסא בחדרו הקטן שבחדר אשפוז היום של המחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה עין כרם. הוא מוכן לקרב, הקרב על חייו.

קרב מאסף נגד מלאך המוות המנסה להתקרב לספר התורה המהלך ולא יכול לו. הוא חיוור כסיד, כחוש מאוד, אותות המחלה ניכרים בגופו. בקרב האחים שבצוות המחלקה ניטש ריב יומיומי, מי יזכה לטפל ברב. אחד מהם זוכה לבסוף.



"תיכף תגיע שקית הרעלים", מסביר לי הגר"י יוסף כאילו והיה פרופסור המרביץ את משנתו בסטודנט מתחיל. 'שקית הרעלים' היא שקית אינפוזיה רגילה ובתוכה רעלים כבדים האמורים לפגוע במחלה המקננת בגופו ומאיימת להמיתו. בדרך, עושים הרעלים הללו שפטים בגופו החלש. "נקבים נקבים חלולים חלולים", הוא מתאר זאת בלשונו הציורית ומגיש יד צפודה לאח הרחום הנוטל את ידו בעדינות המתבקשת למי שמטפל באתרוג מהודר ושביר. לאט ובעדינות הוא מחדיר לידו את המחט שתאפשר לרעלים לחדור לגופו.

יחד אתו נמצאת הרבנית נצחיה, הנושאת בעול. שנים רבות היא אשת חבר להגר"י, סוללת לו את הדרך, מקריבה את כל כולה כדי שיוכל לשקוע באוהלי תורה, ללמוד וללמד. כשנוספו נפשות למשפחה, ברבים מהמקרים הייתה לבדה בבית החולים. לבדה חזרה הביתה, לא נוטלת חופשת-לידה רק כדי שבעלה יוכל ללמוד וללמד בשקט. את קשייה נשאה בדומיה, ידעה שהיא, משפחתה, בעלה וחייה - מוקדשים לתועלת עם ישראל. היא לא מתחרטת על הנהגתה עמו כמו גם כמובן על יום אחד במחיצתו. רק תפילה נושאת היא שד' ייתן לה כמה שיותר. הנשיאה בעול הפיזי אינה קשה עליה במיוחד, ובמה שקשור לחיזוק הנפש - זהו כבר תפקידו של בעלה הגדול, שעושה זאת בכישרון רב - גם בימי מחלתו.

תיק-תק תיק-תק. השעון הביולוגי אצל משפחת יוסף מתקתק בקצב אחר. תיק-תק תיק-תק. בקצב מונוטוני נוזלות טיפות הרעל אל הצינור הירוק ומשם, למחט ולמערכת הדם של הגר"י יוסף. קולות הטפטוף נדמים בעינינו כתותחים המצויידים במשתיקי קול היורים את פגזיהם לעבר שלוחותיו של מלאך המוות שמצאו משכן בגופו.

עוד בנושא:
• תורה תורה חיגרי שק • כמאה אלף איש אחר מיטתו של הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל
• זכרון יעקב • מראות מחיי הגר"י יוסף זצ"ל
• "הלך בדרכי אביו" • בנימין נתניהו מספיד הגר"י יוסף זצ"ל
• צוואתו האחרונה של הגר"י: לא לערב שוב את השלטונות

אבל הגר"י איננו כאן. גופו מוצב בחדרו שבמחלקה אך ראשו הרחק מכאן - בבית מדרשו, כביכול ספון הוא בספריו, מכין את שיעוריו העמוקים בהלכות פסח. מהטיפול הרפואי ייצא היישר "לבית הכנסת של בורוכוב", כפי שהוא מכנהו, למסור את שיעורו לבעלי הבתים.

בעקבות המצב הרפואי והטיפול הגוזל שעות מסדר היום, הפסידו כמה כוללים בירושלים את שיעורו השבועי בפניהם.

בינתיים, האח המטפל בו בא עימו בדברים, ולא על הטיפול הרפואי. מביא הוא את שמות החולים במחלקה, שיברכם. בסבלנות אין קץ עוצם הגר"י את עיניו ומתפלל לרפואתם.

קודם לכן, עוד לפני שנכנס לחדרו, כשהגיע לחדר ההמתנה והמתין לתורו - זיהו אותו חולים אחרים ו...ביקשו ברכה. הגר"י אימץ את שריריו החלשים, הרים את ידו הצפודה ובירך.

עתה, ישוב הוא בחדר שדלתו מוגפת, מניח לחיילים הרפואיים להילחם על חייו. הוא, נלחם עכשיו את מלחמתה של תורה. ספינתו מפליגה הרחק בימה של הלכה.,

רמז ברור,

כיומיים תמימים זכיתי ללוותו בכל אשר ילך. זכיתי להיות קרוב אליו, לחוש את פעימות לבו, לקלוט את אהבתו היוקדת לתורה ולבריות ואת האהבה החוזרת אליו שבעתיים מהתורה ומהבריות. סדר יומו העמוס לא השתנה. להוציא טיפולים רפואיים ואילוצים מתבקשים, מערכת השיעורים בעינה ניצבת.

• אני מלווה את הרב כבר יומיים, ונדהם. מהיכן שואבים את הכוחות?

"סייעתא דשמיא", הוא פוסק. עמרם, בנו הצעיר יספר לי בצד בעיניים זולגות דומעות כי אביו נוהג לשוחח איתם בגילוי לב מצמרר. "וכך הוא אומר לנו: 'הריני כרבי יהושע בן לוי שהגיע מלאך המוות לקחת את נשמתו וביקש שיראה לו את מקומו בגן עדן. כשראה, קפץ ונכנס פנימה ולא היה עוד למלאך המוות שליטה בו. משם התחנן ריב"ל לפני הקב"ה שימתין לו מלאך המוות עד שיגמור את כל משימותיו בעולם הזה. מלאך המוות המתין ורק לאחר מכן לקחו לעולם שכולו טוב. גם אני אומר לכם, כאשר אספיק ואשלים את משימותיי - אלך יותר בשקט לעולם שכולו טוב. אלא שעוד נכונה לי עבודה רבה, והמשימות רבות לאין ספור. תתפללו שהקב"ה יעמוד לימיני ויאריך את חיי'", נוהג הגר"י יוסף לסכם את הדברים באוזני ילדיו.

מאוחר יותר יאמר לי הגר"י יוסף דברים דומים: הקב"ה רומז לי שיש לי עוד הרבה דברים להשלים בעולם הזה. מטלטלים אותי מן השמים כדי שאזכור שהמשימות רבות. קיבלתי על עצמי להרביץ תורה בכל מקום ואתר, להגביר את השיעורים בכל מקום, להרבות חיילים לתורה, וליראה ולהוציא סוף-סוף את ספרי לאור. ויש לי שם הרבה עבודה", הוא מציין.

• הרב מבין שזהו בעצם מעין זמן שאול?

הגר"י יוסף לא נבוך מהשאלה הישירה, אולי ישירה מידי. הוא פתוח לדבר על הכל: "כולנו חיים על זמן שאול", הוא מזכיר לי, "הן איש לא יידע את עיתותיו. ההבדל הוא שאותי זיכה הקב"ה להיות מודע לזה. לפני שנה ושלשה חודשים אמר לי פרופ' יוסף קלאוזנר מאיכילוב כי נותרו לי שלשה חודשים לחיות. השנה האחרונה - היא מתנה 'נקייה' מהקב"ה, ואני לא יכול לעזוב את העולם הזה סתם כך.

"יש כאלה שמסתלקים מן העולם לפתע, בלי שיידעו, בלי שיתכוננו. אבל יש כאלה, כמוני, שבורא עולם ברוב טובו וחסדו שולח להם רמזים מהשמים כי הזמן קצר, המלאכה רבה והפועלים... (נאנח קלות), כל זאת כדי שיוכלו אותם אנשים להשלים את משימתם. אני זכיתי וקיבלתי אות מן השמים. יש סיבה לרמזים האלה. לא סתם קיבלתי אותם. אני צריך להשלים את משימות חיי: הפצת תורה ועוד הפצת תורה.

"מאז שנודע לי דבר המחלה, אני לא מפסיק ללמד תורה. יתירה מכך, רק הגברתי את הקצב. אני עובד עכשיו על הוצאת ספרי. צריך להשאיר משהו בעולם חוץ ממאות קלטות הלא כן?", הוא מחייך בחום. ,

כמה שד' ייתן,

הגר"י מדבר על מותו הצפוי כפי שאני מדבר על נסיעתי הקרובה לחו"ל. על פָּנַי חרדת מוות. אבל כשהוא מסב פניו אלי - אני רואה על פניו חיוך מתוק שרואה במותו רק מעבר דירה ותו לא. המשימה היא 'לנקות שולחן' לפני הנסיעה. מצמרר לחשוב כך, איום ונורא לדבר כך אבל הגר"י מסתכל למלאך המוות בעיניים ו-צוחק.

• כמה זמן הרב עוד יוכל?

"כמה שד' ייתן. אני לא יודע כמה ייתן... אך כל עוד הוא נותן אנחנו משתדלים להמשיך".
האח מגיע להחליף את שקית הרעלים בשקית נוספת. אחרי שתי ה'מנות' הללו, ייצא הגר"י הישר למסירת שיעורו.

טיפות הרעל ממשיכות לטפטף מהשקית הלבנה ה'מעוטרת' בציור של עצמות אדומות כ-X, סמלו של הרעל, ממנה אל הצינורית ומשם אל הווריד. הגר"י שקוע בלימודו, כותב ללא הפוגה על דפים פשוטים בכתב יד קטן וצפוף את ספרו, צוואת-חייו "בעתה אחישנה", שהם גימטרייה של 'רבי יעקב חי בן הרב עובדיה'. זהו ספר הלכתי שבקרוב כבר ייצא הכרך הראשון.

סביבו, פזורים ספרים רבים שלקח לטיפול הכימותרפי. ידע שהטיפול יארך וחבל לו על הזמן. "אני, לפחות, יודע שזמני קצר יותר, אני יודע שלא נותר לי זמן רב", יורה הרב בפשטות ובחדות משפטי מוסר המתאימים יותר לחודש אלול ופחות לחודש ניסן. "בינתיים, אני כותב את הספר".

הרב גם מכין את השיעור תוך כדי כתיבה. "אני תמיד כותב", הוא מסביר. "הכתיבה היא זו המחדירה את השיעור לראשי, כך אני גם מדריך את הלומדים הצעירים: תכתבו וכך ייכנסו דברי התורה לראשכם", הוא יוצק תורת חיים.


• הרב מוסר כל כך הרבה שיעורים ועדיין מכין? אני מתעניין.

"בוודאי. אנשים חושבים שהשיעורים יוצאים משרוולי. זה לא כך. אני מכין אותם. כל שיעור אני מכין", הוא מסביר. לאחר שנצא מבית החולים נגלה שהגר"י הותיר בטעות את צרור ניירותיו בחדר הטיפולים. מחלקת הביטחון של בית החולים תחפש את צרור הדפים היקרים ותמצא. אנשי הביטחון יתפלאו שצרור דפים קטנים כאלה כה חשובים לו. הם רגילים לדברים חשובים אחרים שאנשים שוכחים שם, לא לדפים בכתב יד שעליהם מסכם הגר"י, בתמציתיות של 'ראשון', סוגיות שלמות בהלכה.,

התורה מחזירה בכפליים,

חמש שעות חולפות כבזק בבית החולים. הבטחתי להיות כמו רואה ואינו נראה. שקט כמו רהיט. אפילו צלם לא אפשרו לי להכניס, כדי שלא להפריע לגר"י. הוא עסוק בלימודו, עבורו אלו שעות של לימוד. עבורי - אלו שעות של 'מוסר'. חרב חדה מונחת על צווארו אבל הוא מתרכז בסוגיות הלכתיות סבוכות, משל אין לו בעולמו דבר מלבדן.

בסיומו של הטיפול נראה הגר"י מותש. גופו אינו נשמע לו. אנחנו מסייעים לו לקום. עשרים ליטר של רעלים חריפים אולי דוחקים את השפעת מלאך המוות אבל עושים שמות בגוף. מכאן אנו אמורים לצאת תיכף לבית הכנסת בורוכוב.


• הרב בטוח שהוא יעמוד בזה? לא עדיף ללכת לישון אחרי טיפול כזה? אני שואל כשהאח מפריד את המחט מהיד.

"אין זמן לישון", הוא פוסק, "הציבור מחכה".

• אבל זה נראה עתה שהרב לא יעמוד בזה, אני מתעקש.

"תראה בעצמך מה יקרה כשאגיע לבית הכנסת", הוא מכין אותי.

עמרם, בנו הצעיר מסיע את המכונית, בעדינות, בזהירות, כדי לא להכאיב לאב הגדול, המיוסר במכאוביו. גם בבוקר הביא אותו לבית החולים אלא שאז 'גירשו' אביו אל ה'כולל' שבהר חומה.
"מגיל 26 אני אומר שיעורים", מספר הגר"י בדרך מבית החולים לבית הכנסת 'בורוכוב', מעוז המלכות הבלתי מעורער שלו. "מו"ר-אבי מרן שליט"א, התמנה לרב ראשי בתל אביב והשאיר לי את כל השיעורים. בין היתר הוא השאיר לי את בית הכנסת בורוכוב. בית זה היה שייך לאברהם בורוכוב, יהודי עשיר וערירי שנותר ללא ילדים והשאיר את ביתו על מנת להפוך אותו לבית כנסת. הבית הפך להקדש, ומו"ר-אבי שליט"א הפך להיות הממונה עליו. כשעקר לתל אביב ביקש ממני: 'אתה אברך צעיר, תשמור על המקום שיהיה בו לפחות מניין'.

"החלטתי לייסד בו שיעורים. תחילה נתתי בו שיעור לבעלי בתים פעמיים בשבוע, ובהמשך - השיעורים התרחבו לכל יום. עם השנים משך אליו המקום בעלי בתים רבים שבאו לשמוע בו שיעורים. ראיתי שרק שיעוריי לא יוכלו להחזיק את בית הכנסת, והבאתי מגידי-שיעור נוספים. היום בית הכנסת שוקק יומם ולילה בשיעורים בכל שעות היממה ובעלי בתים באים לשמוע בו שיעורים בשעות הנוחות להם.

"אתה יודע כמה בעלי תשובה יצאו מהמקום הזה שלא הפסיק לפרוח?", גאווה גדולה נסוכה על פניו של הגר"י כשהוא מדבר עליו.

מידי ערב, גם בימים אלה, מתייצב הגר"י יוסף בבית המדרש ואומר את שיעורו. קשיים רבים ניצבים בפניו. לא פעם אין בכיסו כדי לשלם למגידי השיעור, אבל הוא לא אומר נואש. "בית הכנסת החיה את המקום וברוך השם מן השמים תמיד מסייעים", הוא אומר. "עד היום נוהרים למקום אלפי בעלי בתים ולומדים שם תורה, זהו אכן מפעל חיי", הוא מאשר את הגדרתי.

לאחר מכן, כשספרתי את הדברים לבנו יהונתן, הוא מחייך במרירות: "לקראת חתונתי", סיפר לי, "קיבלתי מאחד מתלמידי אבי בחו"ל מתנה, המחאה בסך 15,000 שקל. התלמיד אמר לעצמו, כי הגר"י יוסף מחתן את בנו, והכסף בוודאי חסר לו. הכסף אכן היה חסר לו... אך לא לצרכי החתונה - כדי לחלק משכורות למגידי השיעור של בית המדרש 'חזון יעקב' בבית הכנסת בורוכוב. לא נותר מההמחאה דבר.

"כששמעה זאת ארוסתי אמרה: "אין דבר, את המתנה נקבל מהשמים. לא חלפו ימים רבים וזכיתי בתביעה משפטית שהגשתי בסך 14,500 ₪. עדיין היו חסרים 500 ₪. לאחר החתונה יצאנו לקניות. בדרכנו פגשתי חבר שמועד חתונתי נשכח ממנו. הוא מיהר להעניק לי את מתנתו, מעטפה ובה 500 ₪ בדיוק... כפי שאמרתי אשתי, קיבלנו הכל בחזרה מהשמים. כשאתה מוסר נפש על התורה, היא מחזירה לך בכפלים".,

אני לא מפלדה,

בכניסה לבית הכנסת 'בורוכוב' ממתינים לרב אנשים. הרב חלוש, גופו עייף, פניו חיוורות. האומנם יעמוד גופו החלוש במתן שיעור למאות איש? הציבור מקיף אותו, תלמידיו כמו רוצים להיות במחיצתו כמה שיתאפשר. הם שואלים שאלות. "אומר לך את האמת, הבטן מתהפכת לי. אבל תיכף תראה מה יקרה", אומר לי הגר"י בלחש תוך כדי צעידה איטית בדרכו אל דוכן מגידי השיעור. הוא משיב 'שלום' ועונה תשובות סדורות לכל שואליו. כשהוא נתמך על ידי בנו, עמרם, צועד הגר"י אל הבמה ומתיישב עליה אך בקושי. הוא מצמיד את המיקרופון לפיו והשיעור מתחיל.
ואז הוא נעור מחדש. בתוך שניות משתנים פניו ומצב גופו. הוא מדבר ללא הפוגה. מתוך כאביו הוא מתבל את שיעורו ההלכתי במילתא דבדיחותא ובסיפורים עממיים ומרתק את הקהל שעתיים תמימות. הקהל צמא, שואל ואינו נותן מנוחה. הרב משיב. לולא ידעו האנשים - איש מהם לא יכול היה להעלות על הדעת שעל הדוכן יושב מי שחרב מונחת לו על צווארו.

ההלכות יוצאות מפיו כמשנה סדורה, דיבורו רהוט ושפתו עשירה. שעה וחצי זה נמשך והוא כמו קיבל חיים משלו. הרב מברר בירורים הלכתיים, מפרק ראשונים, מבהיר אחרונים, מסביר את פסקי אביו. בענייני ההלכה הנידונים עתה הוא פוסק כאביו, מרן הגר"ע יוסף שליט"א (ראה מסגרת).
רק בתום השיעור קורה משהו שמבהיר שנותן השיעור אינו בקו הבריאות: "תודה למורנו ורבנו הגאון רבי יעקב יוסף שליט"א", אומר מי מהשומעים, "וכעת נאמר כמה פרקי תהילים לזכותו של מורנו ורבנו רבי יעקב חי בן מרגלית".

"שיר המעלות", פוצח שליח הציבור, הקהל עונה אחריו בהתרגשות כמו מודה לנותן השיעור, כמו מודה לריבון העולמים שעוד השאיר אותנו איתו. אני מביט על חלק מהמתפללים, חלקם דומעים. אני מביט בעיניו של הרב ומגלה גם בהן - לראשונה מאז שאנו צועדים יחד - לחלוחית של דמעות.

• איך הרב מרגיש במצבים כאלה, זה לא מביך?

הרב יורד באיטיות במדרגות לכיוון המכונית שתיקחנו לביתו. "אני לא עשוי מפלדה", הוא אומר בגילוי לב, "אני נבוך ומתרגש, זה נותן לי כוח להמשיך. כשאדם מוקף באהבה זה בוודאי עושה לו משהו. ובכלל, התפלות עושות לי המון. לבד מה שהם מועילות מאוד ואני רואה זאת בחוש כיצד אחרי התפילות אני חש בטוב וכוחותיי חוזרים אלי, עצם האהבה שהציבור מזרים אלי בוודאי פועל את פעולתו".,

איני יודע מיטה מהי,

בפתח דלת מעונו ממתינה הרבנית נצחיה. בסבלנות וסלחנות נשאה את כניסתנו לד' האמות הפרטיות. היא מקבלת את הגר"י, נוטלת את ספריו ומכינה לו כוס תה. "תעשו גם להם", מצווה הרב על בני ביתו להכין כוס תה גם לי ולצלם אלי קובין שהולך עם ציודו על קצות בהונותיו, כדי שלא להפריע לבני הבית שקיבלונו בסלחנות, בחום ובאהבה.

אם חשבנו כי הגר"י יפרוש לשינה - התבדינו. על שולחנו ספרים רבים שמתוכם הוא מכין את שיעורי יום המחר. על שולחנו קופסאות של תרופות. על כיסאו מונחים כסתות וכרים. "מזה כמה חודשים לא הרגשתי מיטה מהי", הוא מספר לנו, "ברגע שאני עובר למצב של שכיבה, מתחילים לתקוף אותי כאבי תופת. אינני מסוגל לשכב. אני מנמנם כאן, ליד הספרים שלי, ליד התורה שלי, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה...".

צורת פניי דומה עכשיו יותר לפני הבא לנחם בבית אבלים: שקוע, מהורהר, מכונס. אני שולח בגר"י מבט של משתתף בצער. לא כל יום נתקלים בעוצמה כזאת של מי שיודע שימיו אינם ארוכים. אך הוא מבחין בפניי הרציניים וצוחק למלאך המוות בפניו: "מדוע אתה רציני כל כך", הוא שואל בבדיחות הדעת, "חודש ניסן הוא לא עת לעצבות, זהו עת ללמוד תורה, הלכות פסח, יציאת מצרים", הוא מנסה להפיג את האווירה הכבדה.

כשמבטנו נופל על קופסאות התרופות, הוא מגיב מיד: "אלה תרופות שאני לוקח על מנת להקטין את השפעת הטיפול הכימותרפי. אני מקפיד לקחת אותן. בפעם הקודמת שעברתי סדרת טיפולים - זלזלתי, ושילמתי מחיר. גופי קרס שבוע לפני פורים ואשפזו אותי בבית החולים. הרגשתי נורא. לא היה ברור שאצא מזה בשלום ואז מו"ר-אבי שליט"א קרא בשיעורו להתפלל עבורי. עם ישראל התכנס לתפילות. את התפילה המרכזית ארגן בני ליד הכותל המערבי.

"אם אתה רוצה להתמלא באמונה, אם יש הגשמה מוחשית למה שאמרו חז"ל שתפילות אינן חוזרות ריקם, זה הדבר הזה. תיכף אחרי התפילות שמע ד' לתפילות עמך בית ישראל, והשתפר מאוד מצבי. בפורים כבר הייתי בבית. נס גלוי. לדעתי, זה בגלל שעם ישראל צמא להלכות פסח".

• איך התגלתה המחלה?

"חודשיים הסתובבתי עם כאבי בטן רבים", מגולל הרב בפתיחות, "לא יכולתי לאכול אוכל מוצק ואיש לא ידע מה היה לי. הלכתי מרופא לרופא ולאיש לא הייתה תשובה ברורה. האמת היא שהרבנית חשדה מלכתחילה. לבסוף עשו לי צילום סי.טי. בקיבה והרופא ראה את הגידול. השלב הבא היה ביופסיה, והבדיקה הייתה 'חיובית'.

"או אז, קרא לי פרופ' יוסף קלאוזנר מנהל מחלקת כירורגיה אונקולוגית בבית החולים 'איכילוב' בתל אביב והודיע לי באופן רשמי שאני לוקה במחלה הנוראית. ישבתי לפני הפרופסור שהחל לתאר בפני, באומץ אני חייב לומר, את הסיכויים הנמוכים של ההחלמה. זהו סוג המחלה הקשה ביותר, סיכוי ההחלמה הריאלי הוא בן שלשה לחמישה אחוזים", אומר הרב כששום שריר בפניו לא מראה על כך שהוא מבוהל.

"לאחר מכן הביט בפניי הפרופסור ואמר לי את הדברים החשובים ביותר שהם ממש סוג של שיעור מוסר - ועליי להדגיש כי הוא לא היה דתי: "אבל אצלכם, הדתיים", הוא אמר, "הסטטיסטיקות אחרות לחלוטין. המספרים האלה לא עובדים אצלכם. לכם יש אמונות ויש תפילות, סיכויי ההחלמה הם אחרים. אצלכם רואים יותר ניסים מכל חולה אחר". אני לא נכנס לחשבונות שמים, כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, הקב"ה עושה את מה שצריך ואני מקבל את גזרותיו באהבה".

• ומה ההרגשה כשהדבר מתגלה, השמים נפלו?

"לא ממש, משם ירדתי למכונית, עמרם חיכה לי ויצאתי מייד לשיעור בירושלים. השתדלתי שהשיעור יתנהל כרגיל".

• אני מבין שזו רק השתדלות, המחשבות היו אחרות.

"כבר אמרתי לך היום פעם אחת שאיני עשוי מפלדה... בוודאי שהתרוצצו המחשבות בקרבי, אבל אדם מאמין היודע שאין להרהר אחרי מעשי ד', השמים לא יכולים ליפול עליו. ד' הרי יודע מה הוא עושה. אני לא רוצה להיכנס לחשבונות שמים. צריך להתחזק בתורה ויראת שמים ולהתפלל לד' שישמע לנו - אם לא למעני, למען משפחתי, למען שומעי לקחי ולמען מי שזקוק לי".

"ידענו את הכיוון", מספר עמרם, "הבטתי בפנים של אבא ולא היה בהם כל סימן שהעיד על הסערה המתחוללת בנפשו, הכל היה לגמרי כרגיל. שאלתי אותו האם ירצה שאביא אותו הביתה ורק אחר כך יבוא לשיעור, אבל אבא לא ויתר לעצמו, הוא אמר לי - 'תביא אותי לבית הכנסת, אשב ואלמד עד שיתחיל השיעור'.

"המשפחה הקרובה לא מרגישה אצלו כל שינוי", מספר בנו עמרם, "הכל ממשיך כרגיל, כשאנו איתו אנחנו לא יכולים להתנהג אחרת, לפעמים זה קשה, אתה מסתכל על אבא ובא לך לבכות".
חלק מרגשותיו חלק עמנו עמרם כבר בעת גילוי המחלה, הנה הם כפי שפורסמו בשעתם בעיתון 'משפחה': "אחרי שהורדתי את אבא בבית הכנסת, לא התאפקתי. נסעתי ברכב עוד כברת דרך, עצרתי בחניון ושם התפרצתי בבכי גדול, התפללתי על אבא מזכה הרבים שמרגע קימתו ועד רגע שהוא עולה על יצועו כולו מוקדש לטובת הרבים, לטובת אמירת השיעורים.

"אמא מקבלת את זה קשה מאוד, זה טבעי. שנים רבות היא חיה לצידו ועושה הכל על מנת שהוא יוכל ללמוד וללמד בשקט. היא נושאת את הכל בגבורה ואהבה ועושה הכל על מנת להקל עליו. כמובן שעכשיו אנחנו מטריחים אותו פחות, נותנים לו יותר לנוח, חסים על כוחותיו", היו דברי בנו ל הגר"י יוסף אחרי קבלת הבשורה. ,

החלטה גורפת,

"שני דברים החלטתי", מספר לנו עתה הגר"י. "האחד, שסדר יומי לא ישתנה. ככל שאוכל - סדר השיעורים והלימודים יימשך, ולמרות שהחלטתי זאת בשעה שאך התחלתי לעבור את הטיפולים הכימותרפיים הלא קלים בהחלט, אני ברוך ד' עומד בכך. הדבר השני שרציתי הוא, שהדבר לא ייוודע בציבור מלבד לבני משפחתי הקרובים בלבד. אבל הקב"ה רצה אחרת.

"לגבי סדר היום, עיניך הרואות. אתה איתי כבר שעות רבות ורואה בעצמך. להוציא את הטיפולים הכימותרפיים בבית החולים שלעיתים משבשים את סדר היום, שום דבר לא השתנה. בני ביתי מונעים ממני עיסוקים אחרים שבעבר עסקתי בהם, אני משתדל להרביץ תורה ככל שאני יכול, ואני ברוך ד', בינתיים יכול, עד כמה שד' ייתן".

סדר היום לא השתנה, למעט השיעורים שבזמן הטיפולים - אך מאז מחלתו משתדלים בני ביתו להקל מעליו ככל שניתן. אם בעבר התמלא ביתו בהמוני אדם שבאו להיוועץ עמו בכל עניין, הרי שביתו של הגר"י סגור כיום, וכשאינו נותן שיעורים ואינו לומד הרי הוא נח. רק הקרובים לו ביותר, מדובר בספורים ממש, ממשיכים לקבל עצות וברכות גם בעניינים פרטיים.

"יש אנשים המתעקשים, אז סדרנו שמי שצריך ממש, יכול לנסוע איתנו במכונית לשיעור, ובמכונית הוא מתייעץ ומקבל תשובה במקום", מספר עמרם. בעבר קיבל את קהל מרעיתו במשרד קטן וצנוע מאחורי בית הכנסת, לשם היה מגיע אחרי השיעור לקבל את השואלים, אבל בתקופה שבה החלו ההקרנות להתבצע חמש פעמים בשבוע, נאלץ הגר"י יוסף להפסיק את המנהג.,

שחר קמתי,

גם לעיתותי ערב, הגר"י אינו פורש לשום חדר. כשהוא מתעייף מלימודו הוא מניח את ידו על ראשו או נשען על כורסתו ומנמנם. חולים במחלות כאלה אינם יכולים לישון שינה רציפה.

אנו פורשים למנוחה, ושבים למחרת, בשעה 03.30 לפנות בוקר. כשמרבית השכונה עדיין מתהפכת לצד השני, נפש חיה אינה בחוץ, קם הגר"י לאיטו ויוצא לבית הכנסת 'בית אהרן'. אנו מהלכים על קצות בהונותינו שלא להעיר את שאר בני הבית שעודם לנים. "לא יכולתי לישון, היו לי ייסורי איוב כל הלילה", הוא אומר, "אז אני הולך עכשיו לבית הכנסת. אם תרצה - זה דבר שהשתנה בסדר יומי. מידי יום הייתי מתפלל בקבר שמעון הצדיק שבני יהונתן בין מחזיקיו. תש כוחי, איני יכול עוד ואני מתפלל בבית הכנסת הקרוב לביתי".

רק מעט מאוד מתפללים מצויים בשעה זאת בבית הכנסת, אבל אלה מכינים מיד את מקומו של רבם, ומגישים לו כוס תה תוך שהם מקפידים שלא לשבת בד' אמותיו, כדי לאפשר פרטיות לו ולשואליו.
בצעדים מאוששים הם ניגשים לשוחח איתו, איש איש בענייניו. בין המתפללים משפחה שהגיעה מעופרה. אחד מבני המשפחה, קצין צה"ל שהתחזק כתוצאה משיעורי הגר"י והפך לחסידו הנלהב, מכניס היום את בנו בבריתו של אברהם אבינו. לו אך יכול היה - היה הגר"י מגיע להיות הסנדק, אבל השעה דוחקת וגם השיעורים. המשפחה באה אפוא בשעת בוקר מוקדמת זו, לקבל ברכה.
אחרי התפילה, איך לא, שיעור מפי הגר"י. הפעם בהלכות ברכת האילנות. הרב יושב, הקהל סביבו כמעט עוצר את נשימתו. מכשירי הקלטה מוצאים וגם מצלמות דיגיטליות.
ואני מוצא עצמי מהרהר: כל עוד הנר דולק - - -

שלש דקות אורכת הצעידה מבית הכנסת לבית הגר"י יוסף בשעת בוקר מוקדמת. אך עתה, מתפללי בית הכנסת מלווים את רבם לביתו, עד המעלית, מנסים לנצל כל רגע, והדרך מתארכת עוד קמעא ועוד קמעא.

בשעה זאת של היום, השכונה מתחילה להתעורר לחיים. ברחוב שמואל הנביא רבים עוצרים לתת ולקבל ברכת שלום. "הרב, אתה לא יודע כמה אני מתפלל עבורך", אומר מישהו שכיפת-מועצה-דתית בת-ים שזה עתה יצאה מכיסו וראתה אור יום, הונחה על ראשו. "אני קיבלתי על עצמי הנחת תפילין למען בריאותך", אומר מישהו אחר. "כבוד הרב, אשתי החלה להדליק נרות שבת לזכותך", מספר השלישי.

"כך זה בכל יום, ההליכה מבית הכנסת הביתה היא צעדת עידוד. בכל מקום שאני מגיע מגיעים אלי אנשים המספרים לי כמה הם חרדים לשלומי ובריאותי ואילו מצוות הם קיבלו על עצמם למען בריאותי. זה מרגש, זה מפעים, זה בעיקר מחזק מאוד", אומר לנו הגר"י יוסף.,

בקשת תפילה,

בחדר לימודו שוב רוכן הגר"י על ספריו ופתקיו, כהכנה לשיעור הבא. יום ארוך לפניו. תלמידי שלשה כוללים ממתינים. מחר, ייצאו ל'בין הזמנים' ולא תהיה להם עוד הזדמנות לשמוע את אמרי פיו לפני התקדש החג. בערב, שוב יהיה בבית הכנסת 'בורוכוב'. ביום חמישי ג' בניסן, אם ירצה השם - ולמילים האלה יש עכשיו משמעות מיוחדת - שוב ייצא לומר שיעורים מחוץ לעיר.

שבת הוא היום המיוחד בחיי משפחת הגאון רבי יעקב יוסף, אז הוא נמצא עם הילדים והנכדים. בשבתות האחרונות מקפידים כולם להגיע עם הנכדים. להיות כמה שיותר, לחוש כמה שיותר, לא להפסיד. אבל כוחותיו שוב אינם עמו. "בשבת האחרונה", מספר עמרם בנו, "הוא היה אתנו חצי שעה בלבד, קידש, אכל כזית, בירך ופרש לחדרו. כל השבת היה בחדרו, מיוסר וכאוב, חלוש ומותש ואף לא היה מסוגל לצאת לתפילות. לא ידענו האם יתקיים שיעור במוצאי שבת, במצב כזה איך יתקיים שיעור?

אבל כשחלפה השבת, שלשה כוכבים נצצו בשמים, והגאון רבי יעקב יוסף כמו התנער ממנוחתו, הבדיל ו...יצא כמידי מוצאי שבת לשיעורו הקבוע בבית הכנסת בבית וגן. מאות אנשים המתינו לו. חרדים לשלומו, מצפים למוצא פיו. "אמרתי לך", אמר לי על כך בשבוע שלאחר מכן, כששאלתי אותו כיצד היה מסוגל: "אמרתי לך שהשיעור ממלא אותי חיים, שצורכי הרבים הם כחמצן בנשמתי, שכל עוד הקב"ה נותן אמשיך, אז אני ממשיך".

• ובקשה מיוחדת?

הגר"י: "אני מבקש בזאת מכל הציבור הקדוש שלפני תחילת הלימוד יאמרו 'הלימוד הזה יהא לזכות יעקב חי בן מרגלית', אין ספק שהקב"ה שומע תפילת רבים והדבר יתרום לרפואתי השלמה ולאריכות הקצבה שעוד נתנה לי".,

בן פורת יוסף,

הגאון רבי יעקב יוסף הוא איש של ניגודים. מחד גיסא הוא מקובל מאוד אצל אוהבי ארץ ישראל בשל עמדתו המיוחדת בנושא שלמות הארץ, אבל מאידך גיסא הוא סבור כי גם בחור שאינו לומד אינו יכול להתגייס לצבא - מחשש לשלמותו הרוחנית. כשנפוץ דבר קיומו של גדוד 'נצח יהודה' הקרוי גם הנח"ל החרדי, קרא שלא להתגייס ואף היה מרודפיו ממש.

הגר"י הוא השני בילדיו והראשון בבניו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף. הוא נולד במוצאי שמחת תורה של שנת תש"ז. כשהיה בן שנה, ירדה משפחת יוסף למצרים, שם שימש מרן הגאון רבי עובדיה כאב בית דין וכסמכות הרוחנית. כשחזרו לארץ היה הילד יעקב בן חמש. משפחת יוסף התגוררה בשכונת בית ישראל.

"מאבא למדתי אהבת תורה אמיתית מהי, מסירות נפש לתורה מהי. מה זה לנצל כל שניה ללימוד התורה", יספר לי הגאון רבי יעקב יוסף.

יעקב הקטן נשלח ללמוד בתלמוד תורה 'בני ציון' ואחר כך בישיבת 'פורת יוסף'. בהמשך הדרך בחר רבי יעקב ללמוד בישיבת 'קול תורה' אצל הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.
בגיל 20 נאלץ הצעיר השקדן שטרם הקים משפחה - עקב שקידתו בתורה - לעזוב את ירושלים. באותו זמן הייתה בתוקפה התקנה כי מי שלא הקים בית עד גיל 20 - יגלה. אבל הגלות ארכה שנה אחת. בגיל 21 נשא לאשת חבר את הרבנית נצחיה, בתו של המתמיד המפורסם בישיבת 'פורת יוסף' - רבי עמרם אזולאי ששימש גם דיין בבית הדין בצפת.

כשהיה בן 26 התמנה אביו, מרן הגאון רבי עובדיה לרבה הראשי של תל אביב ועול השיעורים בירושלים נפל על כתפו. באותה תקופה למד הגאון רבי יעקב בכוללו של הגאון רבי שילה רפאל זצ"ל במרכז הרב קוק. הוא החל לומר שיעורים בפני אברכים בתחילה רק בירושלים אולם עם הזמן גדלו הדרישות והוא החל לנסוע גם מחוץ לעיר לומר שיעורים.
בבית שמש הוא תקע יתדות, ואף היה פעיל מאוד בהרשמת ילדים לחינוך חרדי. באותה תקופה, בית שמש לא הייתה דתית וחרדית כהיום, והגר"י אף הקים את בית הספר הראשון של החינוך העצמאי בעיר.

בשנת תשמ"ג התבקש על ידי אביו לייצג את הציבור הספרדי-חרדי במערכות ציבוריות. הוא נבחר לחבר מועצת עירית ירושלים מטעם ש"ס ולאחר מכן שובץ ברשימת ש"ס בכנסת.
אלא שכאן, החל לגלות את אופיו הנחרץ כאשר התנגד לעיקרון "שטחים תמורת שלום", עיקרון שבו תמך אביו הגדול.

בשנת תשס"ד דחה אביו פסק הלכה שלו, שאסר על חיילי צה"ל אכילת מזון שמספק הצבא, במקרה של אי ודאות באשר ליהדותם של הטבחים, עקב המספר הגובר של חיילים רוסיים ודרוזים לא יהודים. אביו כינה את הפסיקה 'מסיתה'.

הגר"י יוסף, יחד עם הראשל"צ הגר"מ אליהו, גם היו מהבולטים שבחולקים על פסיקות מרן הגר"ע יוסף. אחד מפסקי ההלכות שבהם חלוקים מאוד האב ובנו הוא נושא עוגיית מצה. כך למשל, כשאביו התיר אכילה בפסח של עוגיות מצה המועשרות במי פירות, פסק בנו כראשל"צ הגר"מ אליהו שהעוגיות הן חמץ גמור.

• היחסים עם אבא התהדקו והשתפרו אחרי המחלה, אני מעיר בעדינות.

"אבא לעולם ועד לא יכול להיות ברוגז עם בנו. ביני לבין אבי מורי שליט"א שוררים יחסים חמים ביותר. נכון, אנחנו חלוקים בכמה דברים, אז מה? זה הופך אותנו לאויבים חלילה? אני ביחסים מצוינים וחמים עם מור-אבי שליט"א, ברוב המקרים אני גם פוסק כמוהו וברוב הדברים אנחנו מסכימים. בכל מקרה, תמיד שמרתי איתו על קשר - גם אם לא הסכמתי לכל מילה בדבריו. אל תאמין לכל שמועה על סכסוך שלא היה ולא נברא".,

,































































,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!