לא תמה הדרך • סיפור בהמשכים לחג • פרק ד

בכל יום מימי החג הופיע כאן 'לא תמה הדרך' - סיפור בהמשכים מאת הסופרת רבקה גלאי, מחברת הספרים אם אסק שמים, חלומות צפת, ששה מליון ועוד אחד, אשר סחפה הרוח, כי להם המחר, גשר לקשר, והשקמה השניה מימין.

הסיפור 'לא תמה הדרך' הוא מתוך הספר העומד לצאת לאור: 'פתאום, באמצע הקיץ'.

1.

רגע לפני העלייה למטוס, צלצל הטלפון הנייד של רותי. היא ענתה בקוצר-רוח. האישה שמעבר לקו הציגה עצמה כאחות בבית חולים ודרשה ממנה להגיע בדחיפות לפרופסור רוטמן. רותי לעגה בלבה על המונח "בדחיפות". הן פרופסור רוטמן הוא רק בשר ודם. גזר הדין כבר נחרץ. מה יועילו עוד הסברים והוראות מצדו? לא רוטמן ילמד אותה כיצד להתכונן ליום המוות. לשם כך יש לה את חז"ל שהורו: "שוב יום אחד לפני מיתתך".

בקול רם שאלה את האחות מהן שעות הקבלה של הרופא ביום המחרת וקבעה לשעה אחת בצהרים. עד אז כבר תשוב ממשימתה בשוויץ.

היא לא התקשתה למצוא את הכתובת בעיר לוגאנו. המורה מנוחה הייתה המומה כשראתה אותה. מול המורה שלה, נפרץ הסכר ובקול שלא הכירה כקולה שלה, גילתה למורתה שלא נותר לה עוד זמן רב עלי אדמות. כל יום שחולף מקרב אותה אל קיצה. אך היא לא תוכל לעצום עיניים לנצח עד אשר לא תשמע "מחול לך".

המאמץ שעשתה רותי כדי לאתר אותה, נגע ללבה של המורה. אישה שאפשר כבר לסמן אותה כבר מינן, מטריחה עצמה מעבר לים כדי להתחנן על סליחה ומחילה. היא לא יכלה לעמוד מנגד ולהקשיח לבה.

הסצנה שהתרחשה בחדר האורחים בבית חמיה של מנוחה צייגר הייתה כואבת ודרמטית. כאשר על כפות המאזניים עומדים החיים בכבודם ובעצמם, נופלות כל המחיצות. נמחקים כל הכעסים. נסלחות כל העוולות. הן ישבו וליבנו הכל במשך כשעתיים. פג הזמן שהקציבה לעצמה. התקרבה שעת הטיסה חזרה. בעיניים נפוחות ואדומות, הן נפרדו כידידות ותיקות. הרבה מעבר ליחסי תלמידה ומורה. מנוחה אמרה שהיא מוכנה לסייע ככל יכולתה. היא הבטיחה לארגן קרן מיוחדת עבור מנחם בעלה לכשיישאר בגפו. "מצבי הכלכלי השתפר בהרבה", הבטיחה לרותי. "בעלי נכנס לעסקי אביו וברוך ה' ההצלחה מאירה לנו פנים. אין לך מה לדאוג בעניין הכספי. תשאירי אצל אחותך את מספר הטלפון שלי". כמעט הוסיפה: אחותך מלכה תיידע אותי מתי הייתה ההלוויה שלך...

בהחלטה ספונטנית נסעה מנוחה עם רותי לשדה התעופה. מנוחה התקשתה להיפרד מתלמידתה לשעבר. הרחמים הציפו את כולה. היא ניצבה ליד התור המשתרך נסערת באופן מיוחד. הפכה שוב ושוב במוחה איך בימיה האחרונים של רותי פרץ החוצה כל היופי הפנימי שלה. השעה התאחרה. הפרידה הייתה בלתי נמנעת. פרידה שיש בה הרבה מן ההפתעה לצד הכאב.

כי פרידה מרותי משמעותה פרידה נצחית.

2.

רותי הרשתה לעצמה מנוחה קצרה בלבד לאחר השיבה הביתה. השעון המעורר צלצל ללא רחמים. היא זינקה על רגליה. באחת עליה להתייצב מול פרופסור רוטמן. היא יצאה לדרך. בחצרות הבתים צצו הסוכות הראשונות של הזריזין לדבר מצווה. רותי הסתפקה אם תזכה השנה לבקש שהקב"ה יקים את סוכת דוד הנופלת. חייה ארעיים כמו סוכת עראי.

פרופסור רוטמן המתין לה בחדרו עם חיוך ענק.

רותי לא ידעה להחליט האם אלו תעתועי דמיונה, או שמבע פניו של הרופא אכן השתנה. דוקטור רוטמן המפורסם, הרופא המבוקש ביותר בתחום, הואיל להטריח את עצמו בקימה מהכיסא שלו. עקף את השולחן ובא לקראתה.

"היכנסי, בבקשה. שבי. רוצה אולי כוס מים קרים?"

ליבה צנח. כך מקדמים רק אדם הצועד בצעדים ענקיים ומהירים לקראת קצו. מעניקים לו חיוך ומים מרעננים שימתיקו לו את הגלולה המרה, הרהרה. אבל בדבר אחד טעה הרופא, חשבה בגאווה. אינה דומה רותי שבאה אליו בפעם הראשונה לשמוע את גזר דין המוות, לאותה רותי הניצבת לפניו עתה, ממורקת מכל עוון. חזקה כסלע. אחת שיודעת להתייצב מול מלאך המוות ולהיות זו שצוחקת אחרונה. כי היא מוכנה לקראת מותה. היא תשיב לקב"ה את פיקדונו בנאמנות. היא שולחת לדין של מעלה נשמה זכה. איש לא יצליח להעכיר את רוחה. היא לא תיתן לייאוש להשתלט עליה, ותהיה הבשורה בפי הפרופסור קשה ככל שתהיה.

מה... מה? על מה הוא מדבר? ידיה רעדו חרף רצונה לעמוד נגדו כחומה בצורה. המילים ריחפו מעליה. איכשהו עצרו לבסוף ליד אוזניה. האם פרופסור רוטמן מתחנן לסליחתה? מדוע? האם גם הוא הולך למות והוא בשלב של מרוק עוונות?

3.

"אמרי לי שאת אינך כועסת. כולנו רק בשר ודם. טעיתי. נו, את שותקת. אינני מבין אותך, היית צריכה לשמוח. אבל זהו גורלנו כרופאים. התרגלנו כבר לכך. תמיד מטיחים בנו את האשמה".

היא התמידה בשתיקתה. מוחה מאן לקלוט את הבשורה. זה היה טוב מכדי להאמין. רותי פחדה מאכזבות. פרופסור רוטמן המשיך לדבר אליה.

"אחרי שתעכלי את בשורת החיים, בבקשה, תתקשרי אלי. אני חייב לשמוע ממך שאת מבינה את מצוקתנו כרופאים. הביופסיה החוזרת שבצענו גילתה שאת בריאה. כאשר עברת את הבדיקות הראשוניות, עובדי המעבדה היו בעיצומים ולכן היו המון שיבושים. אבל מה זה חשוב? העיקר שהבעיה שלך שולית ובעזרת טיפול לא מסובך ניתן להתגבר עליה".

רותי העזה לנשום. כעת היא יכולה להפסיק את הספירה לאחור. הסיוט בא לקצו. חופי המוות התרחקו ממנה. היא הגתה במוחה את שמות יקיריה באהבה עצומה. הם שלה עד מאה ועשרים.

הרופא ממתין לסליחתה, הרהרה. רותי ידעה כי עליה להודות לאיש בחלוק הלבן ששינה את גישתה לחיים. באותו יום קודר ואפל, כשישבה המומה בחדרו החשוך לפני כמעט חודשיים, היא נולדה מחדש! בלי להיות מודע לכך, פרופסור רוטמן עיצב את אישיותה. לא. הוא לא יוכל להבין זאת, למרות התארים החשובים המתנוססים לפני שמו. היא רק אמרה לו: "דוקטור רוטמן, שינית את כל חיי". אך הוא, כמובן, פרש את המילים כפשוטן.

4.

בדרך הביתה חיפשו עיניה של רותי את הסוכות בצדי הבתים. אחרי הכל, היא תזכה לשבת גם השנה בסוכה. כעת הבינה טוב יותר את המושג "ארעי". בתוך המילה "ארעי" משולבת נצחיותו של היהודי. חייו של המאמין נצחיים, כנצחיותה של סוכת דוד המלך, כנצחיותו של הזמן.

רותי למדה איך למות. היא תדע גם כיצד לחיות...

כי עדיין לא תמה הדרך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!