לא תמה הדרך • סיפור בהמשכים לחג • פרק א'

בכל יום מימי החג יופיע כאן 'לא תמה הדרך' - סיפור בהמשכים מאת הסופרת רבקה גלאי, מחברת הספרים אם אסק שמים, חלומות צפת, ששה מליון ועוד אחד, אשר סחפה הרוח, כי להם המחר, גשר לקשר, והשקמה השניה מימין.

הסיפור 'לא תמה הדרך' הוא מתוך הספר העומד לצאת לאור: 'פתאום, באמצע הקיץ'.

1.

רותי בלעה בשקיקה את המראות. בפעם האחרונה בימי חייה היא רואה את פריחת הנוריות בצדי הדרכים. למילים "פעם אחרונה" היה צליל דרמטי. רותי תהתה כיצד ייראה העולם בלעדיה. כעבור דקה הגיעה לתחנת הרכבת. העבודה היום עייפה אותה יותר מתמיד.

היא תפסה מקום פנוי על הספסל. מהרמקול בקע הקול המתכתי של הכרוז. הקול חלף מעל ראשה. הכרוז חזר על ההודעה. כעת הייתה ערנית לגמרי. הכרוז פנה, בעצם, אליה. הרכבת שלה לקריות אמורה לאחר בעשר דקות. חבל.

רותי השתדלה תמיד להגיע בזמן לגן של התאומות. מיום שילדה אותן נשבעה לעצמה שתגונן עליהן מפני פגעי החיים. ה' בשמיים עד למאמציה. היא התחייבה לקיים את הנדר בכל מחיר.

ברגע האחרון הצליחה להדוף חזרה את הבאר המלוחה שאיימה לפרוץ מעיניה. קיוותה שתוכל לשלוט על מעיין הדמעות עד יומה האחרון. עד כמה שהדבר יהיה נתון בידיה, יישמע בביתם קול
מצהלותיהן של הילדות.

היא לא תעכיר את ימי ילדותן. די להן בהתמודדות המצפה להן כאשר כבר לא תהיה לצדן. רותי הייתה בטוחה שהתכונות של שמחת חיים ומזג נוח הטבועים באופיין, יסייעו לתאומות להסתגל לעולם בלעדיה.

2.

רותי התנצלה בפני הגננת על האיחור, וזו סקרה בהערכה את האישה הלבושה בחליפה מחויטת. דמות מעוררת יראת כבוד, חשבה הגננת. "אינך חייבת לי התנצלות", אמרה לרותי. "במילא הייתי צריכה להישאר כדי לקשט את הגן לקראת מסיבת הסיום. חוץ מזה, העונג כולו שלי. בנותייך מנעימות לי את הזמן. שני יהלומים. בלי גוזמא, נוכחותן מפארת את הגן שלי. אני מקווה שתוכלי להשתתף במסיבת הסיום".

"לאיזו שעה קבעת את המסיבה?"

"עשר בבוקר, ביום שלישי הבא".

"זו בעיה. אראה מה אוכל לעשות. את יודעת, בבקרים אני עובדת".

הגננת הנהנה ראשה בהבנה. רותי הקרינה סמכותיות משולבת בעדינות. 'אני משערת שהיא מחנכת דגולה לכיתה בת מזל', הרהרה הגננת, 'לו הייתי מפקחת, הייתי ממנה אותה למנהלת של אותו בית ספר. כשרון החינוך שלה בא לידי ביטוי בהתנהגות האצילית של שתי בנותיה, תמי ודינה'.

הדרך הביתה חלפה על פני שדרה של עצי שקמים. רותי פסעה בצל העצים. התאומות הילכו משני צדדיה. היא אחזה בכפות הידיים הקטנות.

"איך היה בעבודה?" שאלה תמי. לרגע אחד נבהלה רותי, אך במשנהו חייכה את חיוכה האוהב והעבירה ליטוף על שערה הבהיר של תמי. השיער היה אסוף בסיכה נאה. צבע הסיכה תאם לצבע השמלה.

"אימא, את עייפה?" שאלה דינה.

"חמודות שלי, בשבילכן אני אף פעם לא עייפה".

"מה הכנת לנו לצהרים?" שאלו שתיהן במקהלה. הן אהבו להיות מופתעות בכל יום מהתפריט של אימא. בכל ערב, כאשר הבנות נמו את שנתן, הייתה מתכננת את הארוחה של מחר, בלי לפסוח על שום פרט. לא גלתה להן עד כמה התקשתה אמש לעמוד במטבח ולהכין הכל כרגיל. בשבילה, שום דבר בעולם כבר לא יהיה "כרגיל".

אתמול לא הצליחה לדכא את הבכי. נטלה לעצמה את הזכות לבכות, כי איש לא עמד לידה במטבח. אמנם, בעלה מנחם היה בחדר הקדמי ולמד, אך כאשר מנחם לומד זה כאילו שאינו נמצא כאן. למענו, למען יוכל להמשיך ללמוד בנחת עד הרגע האחרון, ללא דאגה, עליה לעטות על עצמה את מסיכת השגרה.

מיום החתונה התאמנה כיצד לשאת בנטל בלי טרוניה. היא השתכרה יפה ומנחם שקד על לימודו, בדיוק כפי שעשה כשהיה בחור ישיבה. חבריו בכולל היו מביטים בקנאה באברך שאין עליו שום עול, מלבד עול לימוד תורה.

איש לא חלק על העובדה שמנחם מצא עזר כנגדו. בהחלטה אמיצה קבעה רותי כי לא תשתף את מנחם בעלה בצרה המתרגשת לבוא. העמיסה על כתפיה הצנומות את הרגשותיה, פחדיה והרהוריה הקשים. עליו ללמוד מתוך רוגע, חזרה ושיננה לעצמה. דף גמרא ועוד דף ועוד דף... אלו גם הדפים שלה, התנחמה ברגעים הקשים.

3.

לעולם לא תשכח את השיחה שלה עם דוקטור רוטמן , רופא במחלקה האונקולוגית, הרהרה רותי ומיד גיחכה בקול, כמו אחרי הלצה טובה. הנה, מבלי משים, היא משתמשת במונחים כמו "לעולם לא תשכח", כאילו שכל הזמן שבעולם עומד לרשותה.

אל פרופסור רוטמן הגיעה לאחר סדרת בדיקות שיגרתיות במסגרת המעקב השנתי. רופאת המשפחה נחשבה לטיפוס קפדני. לא ויתרה על מעקב. הבדיקות העלו ממצאים מחשידים. רופאת המשפחה סימנה לעצמה "וי". הנה, התוצאות הוכיחו כי יש צדק בהתעקשות שלה לערוך בדיקות תקופתיות.

כדי לבסס או לשלול את הממצאים נשלחה רותי להמשך הבדיקות בבית החולים, שלאחריהן מצאה עצמה מעבר לשולחן של הרופא חמור הסבר. תוצאות הבדיקות לא הותירו הרבה תקוות. דוקטור רוטמן השפיל את עיניו. בקול סדוק סיפר לרותי כי אולי איחרה את המועד.

הוא הסביר באריכות מהו השיבוש שחל במערכות גופה. הרופא דיבר על אפשרות של ניתוח. הוא בעצמו לא תלה בניתוח הרבה תקוות. שום משב אופטימי לא נשב בחדר.

רותי נמצאה פיסית בחדר אך גופה היה חלול. נשמתה התעופפה מתוך גופה. המילים של הרופא שייטו בחלל, פוסחות על אוזניה. לא יועילו הסברים במקום שהרפואה הרימה ידיים.

שלוש נורות אדומות הבהבו במוחה בשעת דיבורו. על כל נורה זרח שם: מנחם, תמי ודינה. שלושה שמות, כל עולמה. ועל העולם הזה שלה נגזר להסתגל לחיות בלעדיה. היא תהתה כיצד ייראה העולם אחרי לכתה. הנורות האדומות הבהבו ומלאו את ראשה בקולות אזעקה. היא נערה את ראשה, אך הצפירות נמשכו ביתר שאת.

4.

דוקטור רוטמן היה מעשי להחריד. הוא הושיט לרותי כדור הרגעה וכוס מים. רותי לא התווכחה אתו. כמו ילדה קטנה צייתנית בלעה את הכדור. הבהוב הנרות עומעם עד שנמוג לגמרי. אט-אט, נדמו קולות האזעקה הצורמניים. אל תוך השקט שהשתרר במוחה, פלשו דברי הרופא. הוא פסק לה לכל היותר שלושה חודשי חיים, אך על פי הבעת פניו נראה כי היה נדיב לב בהערכת הזמן.

הרופא נראה לרותי באותו רגע כמו מנהל חברת כוח אדם המודיע על פיטורין, שיכנסו לתוקף לא יאוחר משלושה חודשים מהיום. יתכן שהרבה לפני כן. האיש בחלוק הלבן הזכיר טיפולים שאמנם, קרוב לוודאי לא יועילו למגר את הנגע שהתפשט בגופה, אך יקלו את דרך הייסורים.

רותי פקפקה בתועלת שתצמח לה ולביתה מכך שתבזבז את ימיה האחרונים בריצות חסרות כל סיכוי. היא תתייעץ בעניין עם מורה הלכה. כל מה שידעה כרגע, שהיא אם לתאומות ורעייה לתלמיד-חכם, ועד נשמת אפה האחרונה עליה למלא את ייעודה בנאמנות. את המרוץ שלה אי אפשר להפסיק, ויהיו ימיה קצרים ככל שיהיו.

רותי ידעה: מעתה היא חיה על זמן שאול. אך מעל לכל, יש לה תפקיד חשוב במחזה הקרוי חיים בעולם הזה והמחזה חייב להימשך.

רותי יצאה מחדר הרופא אל חצר שטופת שמש. צמחיה ירוקה טיפסה על קירות המחלקה ההמטולוגית, מסתירה מאחוריה את הסבל. היא התקשתה להכניס אוויר לריאותיה. הנשימות שלה לא היו סדורות.
רותי עצרה ונשענה על הקיר הירוק, מנסה להירגע. אנשים באו ויצאו והם לא נראו כאילו שחרב כל עולמם. נפש האדם חזקה כצור, כנראה. מתרגלים גם לגרוע ביותר, הגיעה למסקנה. גם היא תתרגל. למען בני ביתה. למענה. המוות עצמו אינו ולא כלום, ניחמה את עצמה. אפשר להמשיל אותו לאדם העובר מדירה לדירה. אדם בעל שאר רוח בוחר לו דירה יותר נאה מן הראשונה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!