הרב שאול יורוביץ': מהות החטא - תחושת זרות

כאשר הנחש מתחיל לפטפט עם חווה על אודות עץ הדעת, חווה עונה לו בתוקף שהקב"ה אמר להם: "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן", ועל זה אומר לה הנחש "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן", מבואר בספרים שראשית הקלקול נעוץ בטעות זו של חווה, היא אומרת שה' אסר עליהם גם את הנגיעה אף שה' במפורש אסר עליהם רק את האכילה, לפי פשוטו מבואר שהשגיאה שלה היא ההחמרה יתר על המידה, בבחינת "דייך במה שאסרה תורה" (לפי מפרשים אחרים חומרה זו נכונה הייתה, שהם עשו לעצמם סייג על האכילה, אך היה עליה להבחין בין העיקר לטפל).

בין נגיעה לאכילה – פשר פיתוי הנחש

בכל אופן ננסה להעמיק במהות הנגיעה לעומת האכילה, ובכך לעמוד על שורש הטעות שלה.

'נגיעה' מבטאת שייכות וקשר אל הדבר בצורה ראויה ושלימה, אתה כביכול אוחז בדבר, הוא נמצא תחת ידך ובשליטתך, לעומת זה 'אכילה' מבטאת את ההיפך, היא מתארת את לקיחת האדם את הדבר לעצמו וממילא את נפילת האדם בתוך הדבר ושקיעתו בה.

הקב"ה אומר לאדם וחווה שכדי שיוכלו לאחוז בעץ הדעת טוב והיינו שיזכו לדעת, עליהם להיזהר לא לאכול ממנו, כלומר לא לנצלו או להשתמש בו לצרכיהם הנמוכים, שבכך יוכלו לנגוע בו כאמור, שהאמת היא שכל עוד אינך אוכל את הדבר, כלומר אינך לוקח אותו לעצמך, הרי יש בכוחך לגעת בו ולאחוז בו באמת, ודווקא כאשר אתה אוכל אותו, רק אז אינך יכול להחזיק בו יותר, והיינו שאתה מאבד את הדעת טוב ורע שהרי נפלת בנגיעות עצמיות.

עיקרון זה נכון ביחס לכל מציאות העולם, בכדי לזכות באמת בדבר שהינך משתוקק לו, עליך להיזהר לא לאכול ממנו, וכדברו של אחד הצדיקים שאמר: כמה נאה ויאה העולם למי שנמצא טפח מעליו, וכמה אומללה היא למי ששקוע בתוכה, שהיכולת לאחוז בכל דבר בעולם היא אפשרית רק למי שנמצא מעל אותו הדבר ובכך הוא משתמש בו כראוי, ובמילה אחת כאמור לעיל בכדי לגעת עליך להימנע מלאכול.

טענת הנחש לעומת זה הוא, שהקב"ה לא רוצה שתגעו בו, כלומר, הוא לא רוצה לתת לכם את העולם הזה, הוא לא רוצה שזה יהיה שלכם, ובכך הוא מפתה את חווה ואומר לה שרק כשתאכלי ממנו  זה יהיה שלך, זה ממש השקר הגדול של הרע, הדמיון השווא שכאשר תתנסה במשהו זה יהיה שלך, האמת היא שאדרבה באותו רגע אתה נופל ונכבש תחת הדבר ובכך מאבד אותו.

עלמא דשקרא

השקר הגדול והעמוק יותר הנמצא בבסיס פיתוי הנחש, והרע מנסה לפמפם זאת בנו שוב ושוב הוא שה' לא ממש חפץ בטובתנו, יש לו אינטרסים משלו ואנחנו לא ממש בראש מעייניו, זה מה שעומד בבסיס דבר הנחש כאמור, וזה גם מה שצץ בכל מבחן שישראל עוברים במדבר, מחשבות זרות כמו "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" וכדומה הולכים וכובשים את עם ישראל, בצורה הנוראית ביותר זה נאמר על ידי המרגלים שאומרים לישראל בחזרתם מתור הארץ "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ".

הרהורים מעין אלה הולכים ושוחקים את הקשר הטבעי הבטוח והפתוח בין האדם לבין בוראו, הוא מתרגל לראות את עצמו ואת בוראו כעומדים משני צידי מתרס שונים, לאט לאט המרחק הולך וגדל, עלינו לדעת שזה ממש מטרת הרע לתקוע טריז בין האדם לה', ליצור תחושה של פירוד בין האדם לאלוהיו.

בסיס הקשר האמיתי בין האדם לבין בוראו נובעת מהידיעה השלימה שהכול אחד ממש ואין שום פירוד כלל, אנו מצויים בגנו של ה' ואוכלים מפירותיו, תחושה טבעית זו הרע מנסה לעמעם ולטשטש, רק מצד העלמה זו החטא יכול לשלוט בנו.

כפירה בטובה – כפירה בהשגחה העליונה

שגיאה זו בולטת שוב בהמשך הפרשה גם בתפיסת אדם הראשון, כאשר ה' פונה אליו ושואל אותו "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" תשובתו היא: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל", רש"י מפרש "אשר נתת עמדי – כאן כפר בטובה", לפי פשוטו נראה שרש"י מצא כאן חטא נוסף, שמלבד אכילתו מעץ הדעת אף כפר בטובה שה' נתן לו אישה להיטיבו והוא מאשים אותה.

אך לפי מה שהוסבר לעיל זה ממש שורש החטא, מציאת פגם במעשי ה' ובכך לאבד את הביטחון הטבעי בהנהגתו ולפתח צורך שקרי לדאוג לעצמי כנפרד מול ה' שהרי ה' כביכול נגדי.  

באופן נוסף שונה מעט, ניתן לבאר הדבר כך: ה' מתאר את בריאתו הטובה בפני אדם וחווה ומעניק להם את כולו, ולצד זה מזהיר אותם לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, כלומר, הוא מבקש מהם להתחבר אל הטוב המוחלט בבחינת עץ החיים ולא אל המקומות שהטוב והרע מעורבבים בהם בבחינת עץ הדעת טוב ורע, אם כן האתגר של האדם היה למצוא את הטוב שבכל דבר וממילא לא היה נופל למקום הערבוב, אך הסיבה לנפילתו במקום הערבוב מבואר כאן, שהוא כפר בטובה – באותו טוב מוחלט, הוא לקח דבר שה' מתאר כטוב שהרי אמר לו 'לא טוב היות האדם לבדו' והוא לא מוצא שם את הטוב, מכוח זה אחר כך אכל מעץ הדעת טוב ורע מקום הערבוב.

בכל אופן מבואר אם כן שאין זה פגם נוסף אלא זהו השורש הפנימי לאכילתו מהרע, כי מתחילה מפסיקים להכיר טובה ובהמשך מתחברים לרע גמור

כך אכן מבואר בחסידות שעל האדם להתמקד בחיובי וממילא ייפטר מהרע, אם כן אם היה מעריך את הטוב לא היה מחפש רע בחוץ.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!