הרב יורוביץ': שמחה תמידית התיתכן?

שמחה ועצב משמשים בערבוביה

על הפסוק "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז טו) מפרש רש"י: "לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה". ה"אבן עזרא" מוסיף ומפרש "והיית אך שמח - מצוה לשמוח בחג הסוכות וי"א כי יברכך לעתיד ותהיה לעולם שמח. וטעם אך - כי לא תהיה כי אם כן". וה"אברבנאל" כותב במפורש שהכתוב מתייחס לשמחת כל השנה בתמידות. "פירוש דבריהם הוא שאחר שנכתב בפסוק הקודם לו "ושמחת בחגך" מוסיף הכתוב ואומר שאם תנהג כך מובטח לך "והיית אך שמח" באופן תמידי". ובספר "פלא יועץ" מביא גם בשם גורי האר"י ז"ל שהשמח בחג זה מובטח לו שישמח כל השנה.

והנה לכאורה הדברים הללו צריכים ביאור רחב, לכאורה הבטחת השמחה התמידית מנוגדת למציאות משום שאיננו מסוגלים להגיע למצב תמידי של שמחה, וכמו שמורגל בפי העולם ש'לכל שבת יש מוצאי שבת', וזהו טבע המציאות המורכבת מירידות ועליות, וכדברי שלמה המלך וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה: (משלי יד יג) ופירש הגר"א: "הענין הוא שאין לאדם בעולם הזה שום שמחה בעולם כי מה יש לאדם שמחה יותר לאב מבנים וצער גידול בנים קשה מכולם, וכן אמרו ז"ל במדרש מעשה שהביאו למלך שולחן אחד שאין כמוהו בכל העולם ושמח המלך מאוד ושלח אחר כל חכמיו ושאלם על השולחן ומתפאר עצמו בו מאוד וענה חכם אחד שהשולחן הוא לו רק ליגון ואנחה פעם אחת ירד המלך בספינה ומחמת שדעתו היה קשור בו נטל אותו ג"כ ונפל השולחן לתוך המים וקפצו כל יורדי הים וכל יודעי משוט להעלות אותו ולא יכלו ומחמת גודל הצער חלה המלך וענה אותו החכם הלא זה הוא דברי אשר שמתי בפיך שאין זה אלא יגון ואמר לו המלך הנביא אתה שאתה יודע כל זאת, וענה ואמר לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אבל כך מקובלני לפי ערך השמחה כן יהיה גודל היגון כי כאשר יקרה בו דבר מה היגון גדול מאוד... ואחריתה פירש האחרית של השחוק וגם האחרית של השמחה, של שניהם הוא תוגה".

ובאמת זוהי ממש קללת אדם הראשון שמוזכרים בה ג' פעמים לשון עצב (בראשית ג, טז-יז)  "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". והעצב מתואר דווקא בזמן ההשלמה, דהיינו בעת לידת הבנים ובעת אכילת פרי האדמה, והמשמעות הפנימית בזה הוא שלאחר החטא אין כזה דבר שמחה תמידית ש'בעצב תלדי בנים' ו'בזיעת אפיך תאכל לחם', כלומר לכל שמחה יקדמו העצב והחיסרון.

אם נסכם את דברינו עד כאן, מחד נראה שאין כזה דבר שמחה תמידית ומאידך מפורש באר היטב הבטחת הכתוב על שמחה תמידית, ואם כן מה פשר הבטחה זו שמצינו בפרשנים על שמחה תמידית בסוכות?

והנה כאשר מעיינים בספרי הפנימיות העוסקים בסוגיה זו התמיהה מתעצמת ששם מתבאר מחזוריות זו כערך ולא רק כברירת מחדל, והיינו שמציאות תנועת האדם בעולם הזה ראוי לה שתהיה מורכבת מימי עלייה וימי ירידה, ורק בעולם הבא נזכה ליום שכולו ארוך, וכמו שידועים דברי הבעל שם טוב המצוטטים רבות בכל ספרי ראשוני החסידות: "והחיות רצוא ושוב, כי תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג, לכך האדם עולה ויורד בעבודת השם יתברך כדי שיהיה תענוג שהוא עיקר עבודת ה'" (בעל שם טוב על התורה פרשת נח יב).

רבדים שונים של שמחה

סתירת הדברים, לכאורה, מובילה אותנו להבנה שישנם רבדים שונים של שמחה. נקדים אם כן להתבונן במהות השמחה. ההגדרה הבסיסית של 'שמחה' היא כאשר אדם זוכה להשלמת חסרונותיו והשגת יעדיו הרי הוא שמח, וככתוב (דברים כו יא) "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ".

ננסה להתבונן בצורה הרצויה שעל האדם להתייחס להישגיו והצלחותיו ומזה נבין ב' דרגות מהותיות ב'שמחה', אחת המקומות הבולטים שעניין זה מתבאר היטב במקרא הוא אצל יעקב ועשיו, במפגשם המחודש אחר שיעקב חוזר משהותו הארוכה אצל לבן, ושולח מנחה לעשיו אחיו, עונה לו עשיו כך: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית לג ט-יא) תשובת יעקב אליו היא: "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל".

הגדרה זו של עשיו 'יש לי רב' שגורה גם בפי לבן, הוא מפרט ממש את ריבוי הדברים שיש לו, כך הוא אומר: "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" (בראשית לא מג)

ביאור שתי התייחסויות שונות אלה הן כדלהלן: הדרך הראשונה בבחינת "רב" היא הדרך האנושית הנפוצה ברצות האדם להשיג כמה שיותר, ועל כן הוא מרבה נכסים גשמיים ורוחניים ריבוי אחר ריבוי. אך הבעיה היא התסכול התמידי המתלווה לכל הישג, שהרי אין ביכולת האדם להיות בכל מקום ובכל מצב בו זמנית, וממילא כל בחירה מלווה בהפסד שכנגד. וכך, כאשר האדם שמח ב"רב" ממילא הוא יוצר לעצמו חרדות ופחדים חדשים, שהרי כל דבר כלה ונפסד. מרבה נכסים – מרבה דאגה. אך הדרך הפנימית היא בבחינת "כל" שהאדם דבק באור הפנימי המחייה את המצב הנוכחי, וממילא דרך ההתנסות הנוכחית בבחינת "רב" הוא חווה הוא דבק במוחלט בדרגת "כל". 

ניתן ללמוד על כך מהשמחה הטבעית המצויה אצל ילדים רכים, שהיא מפני שעדיין אין להם שום דבר באופן רכושני שהם יכולים לאבד, וממילא הכול בבחינת 'אחד' אצלם, ואכן כאשר הילד גדל ונהיה מודע לפירוד, דהיינו הוא מתייחס לרכוש מצד עצמו באופן כמותי ורכושני, הוא מאבד את שמחתו.

סיפור עממי מספר על מלך חולה שחיפש בגד של אדם שמח כדי להתרפאות על פי עצת חכם, אך בסוף כאשר מצאו קבצן אחד שמח באמת, התברר שהבגד שהוא לובש אינו שלו, שאם היה שלו כבר לא היה שמח כל כך שהרי הוא חושש לאבדו, זה מבטא היטב עניין זה שהשמחה הפנימית אפשרית רק כאשר האדם מרפה את כל אחיזותיו ושמחותיו החיצוניות.

מהות ויתרון השמחה הפנימית על השמחה חיצונית

ניתן להשיג את העולם משני מבטים שונים. הדרך הראשונה היא לצבור כמה שיותר נכסים ולשלוט בהם ובכך הסיפוק מגיע ומתייחס לגוף ולכמות הדברים שנצברו. לעומת זאת, ניתן להתחבר לבחינה הפנימית ולחיות שכל נכס ורכוש מביא איתו ולהשפעתו הפנימית עלי כאדם, לא מבחינה גופנית אלא מבחינה רוחנית-נשמתית. באופן זה 'יש לי רב' מתייחס לכמות ולגוף הדברים שנרכשו ואילו 'יש לי כל' מתייחס לאיכות ולנשמת הדברים. וזה ההבדל בין 'רב' ל'כל', שאם אדם מכוון לצבירת הון הרי יש יותר בעולם שאין לו עדיין לעומת מה שיש לו ולכן הוא מודד את הונו באופן כמותי וביחס לקיים בעולם, אולם כשהאדם מכוון בכל מעשיו להשיג את הרוחניות הפנימית הצבורה בתוך העולם, דהיינו מחפש את איכות הדברים ולא את כמותם, הרי בדבר הבודד שהוא רכש יש את תמצית החיות הכללית ולא חסר לו יותר מבחינת החיות שהוא מחפש, והיא בחינה של אחדות ולא של פירוד וריבוי גשמי.

בחינת 'כל' איננה בחינה של צבירת כל הניתן לצבור אלא בחינה הכוללת הן את הדבר גופו והן את בחינת החיות שלו כאחד, זוהי בחינה כוללת ולא מפרידה, שרואה ומתייחסת לדבר עצמו  במכלול, הן כגשם והן כרוח. לעומתה, בחינת 'רב' היא בחינה מידתית ומגושמת שמתייחסת לדברים רק מהפן החומרי שלהם ומתעלמת מהרוח המחייה אותם, ולכן המבט החומרי נותר ברובד החומרי שבו מצויות החרדה, העצבות וההפסד.

לשמחה האחדותית יש שני עניינים. העניין הראשון הוא שהאדם תופס את הדבר עצמו גם מבחינתו הגבוהה ולא רק מצד חומריותו ובזה הוא מאחד את מכלול היבטיו של הדבר. והעניין השני הוא שבשמחה איכותית שמאחדת גוף ונשמה נוצרת אחדות גם בין האדם לרכושו, ששמחתו בפרטי רכושו מרחיבים את דעתו ומגדילים את חיותו הפנימית, ועל זה נאמר שממונם של צדיקים חביב עליהם יותר מגופם (חולין צא, א) משום שכמו שהגוף הוא המשכה של הנשמה כך ממונם ורכושם של צדיקים מרחיב את חיותם הפנימית. נמצא שאחדות חלקיו הגשמיים והרוחניים של הרכוש מביא גם לאחדות הרכוש באדם.

והנה מציאות השמחה האמיתית היא השלמת החסרונות בבחינת "כל" ולא "רב", כלומר שהחסרונות נשלמים ומתאחדים לאחד וממילא אין חסרון כלל. וזה פירוש המשנה איזו עשיר השמח בחלקו (מסכת אבות), דהיינו שהעושר לא טמון בכמות ובריבוי החיצוני אלא בסיפוק הפנימי ובהשלמת הנכסים את האדם.

אך המסע לשמחה המלאה והמשלימה מתחיל בשמחה הארעית והמסוימת שמתעוררת מדבר מסוים בבחינת "רב", ועל האדם להעמיק בה ולדבוק בפנימיותה עד שדרכה הוא משיג את האור הנצחי והאחדותי המחיה אותה, ואז אין הוא דבוק יותר לחיצוניותה, ועל זה כתוב: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵ"רֹב" "כֹּל" (דברים כח מז), שמריבוי ההישגים והחוויות השונות הגעת לאחדות הפשוט אשר מצוי ב"כל". שאי אפשר לדבוק באופן ישיר בבחינת "כל".

כאשר אדם רואה את ה"כל" – אחדות, בתוך ה"רב" – פירוד, או אז הוא משלים את החיסרון וזוכה לשמחה, מכיוון שהוא מחובר דרך הנפרדים אל האחדות, השונויות מובילות אותו אל השלם. וזהו מ"רב" "כל". שכן "רב" מוביל לריב, אך "כל" זהו מציאות של אחדות.

ההכרח לשמוח ברמה הנעלית

הקב"ה אומר לאדם הראשון: מִ"כֹּל" עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ. כלומר הדרך לתקשר עם כל מה שסביבך היא לראותו בבחינת "כל" להגיע אל הפנימיות המחיה דרך החיצוניות. אך מ"עץ הדעת טוב ורע" מהמקום שמתחיל הפירוד והריבוי שהוא בבחינת 'רב' אל תאכל.

והנה כאשר האדם אוכל ממקום הפירוד – ממקום הריבוי, איפה שיש כבר שתים, טוב ורע, הנה זה מה שמוביל אותו להרגשת המחסור התמידי שהם הקללות שנתקלל אדם הראשון שמוזכר בהם ג' פעמים עצב, שגם אחרי כל הישג והצלחה יישאר בהרגשת החיסרון. וכמבואר שהדבר הוא אכן כך, מפני שבמקום הפירוד כל מציאות נוגדת מציאות אחרת, וכל בחירה היא על חשבון וויתור אחר, מה שאין כן בבחינת "כל" שדרך הפרט אתה דבוק אל הכלל, וממילא יש לך את ה"כל". ואז הוא דבוק אל הכוליות והנצחיות ושמחתו שלימה

נתבונן בכמה מקומות שהתורה מורה לשמוח, ונראה שהשמחה המפורשת בכתובים היא דווקא ב"כל" ולא בדברים פרטיים.

וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים יב ז)

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ (דברים יב יח)

כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים טז טו)

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ. (דברים כו יא)

מלבד זה יש לשים לב שהשמחה בכתובים היא תמיד עם כל האנשים החסרים והפשוטים – הלוי הגר והיתום והאלמנה. כלומר שהשמחה האמיתית היא כאשר היא מקיפה את "כל" המציאויות שלך כמדובר, והיא גם מתפשטת לכל מי שסביבך גם לאלו החלשים והחסרים, שהרי אחר השגת ה"כל" הם שלמים כמוך, ועליך להגיע גם אליהם ולהזדהות גם איתם.

בסוכות אנו מתעלים וזוכים בשמחה עילאה

מעניין לציין את דברי ה'מגן אברהם' בנימוקו מפני מה קוראים קהלת בחג הסוכות "ובסוכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתוב בקהלת ולשמחה מה זו עושה" (סימן תצ ס"ק ז), והנה פסוק זה בקהלת דווקא מבטא את הגיחוך שבשמחה, ויש כנגדה בקהלת פסוקים רבים המבטאים את החיוביות שבשמחה, וה'מגן אברהם' בחר להביא פסוק זה, ואפשר כמדובר שעיקר העבודה היא ביטול אחיזת הריבוי והפירוד בשמחה המסוימת ולהביאה אל ה"כל", ועניין זה מבואר בפסוק זה ולשמחה מה "זו" עושה, כלומר שאם האדם שמח רק ב'זו', בבחינת 'רב', השמחה היא זמנית וחומרית, ולכן אין ראוי לשמוח אלא ב"כל".

אם כן הדרך לשמחה בחג הסוכות בעוד כל השפעים סובבים את האדם היא לזכור את הארעיות שבגשמיות ולדבוק בפנימיות המתגלה בתוך השפע. ועל כן עושים סוכת ארעי דווקא בחג האסיף.

ככלל, מעניין לציין, שגם בפסח וגם בסוכות שבהן מציינים את השמחה ואת החירות, אנו מציינים זאת על ידי מינימליזם, בסוכות מצד המדור בפסולת גורן ויקב, ובפסח מצד המזון הבסיסי באכילת מצה. אך כאשר האדם שמח בריבוי ובדברים עצמם שהשיג, או אז הוא תמיד חווה גם את חסרונם וארעיותם, וכן את זה שעדיין חסרים לו דברים אחרים.

עניין זה מתרחש גם בשמחה שהייתה במקדש בלילי החג שמתחילה שמחו בכל חלקי החיצוניות בכלי שיר ואבוקות של אור, אך זה הוביל לשמחה הפשוטה בשאיבת מים לפנות בוקר שהיא השמחה בעצם האור בבחינת  "כל" כמדובר. וכמו כן מציאות הסוכה בזמן האסיף משקפת עיקרון זה, שדרך הריבוי באסיף, שמחים גם בפסולת, מכיוון שלמדנו על העיקרון הפנימי של השמחה.

והנה עניין זה מצינו גם בשמחת ארבעת המינים בבית המקדש, כאשר לוקחים את כל השונויות, ואין שמחים בהם בהיותם בבחינת "רב" כאשר עומדים לעצמם, אלא מקודם מאגדים את הכול לאגודה אחת, כל סוגי האנשים, כל חלקי קומת האדם, וכאשר כל הנפרדים הופכים לאחד, ממילא מגיעים למעלת "ושמחתם לפני ה' אלהיכם", ל"כוליות" המצוי בתוכם, ושמה בוודאי "ושמחתם". ואפשר שכאשר עומדים "לפני ה' אלהיכם", השמחה היא לא בביטול ה"רב", אלא די בהיותם אגודים, כלומר גילוי הגוונים בתוך האחדות.

זו גם השייכות לחג האסיף, דהיינו השמחה איננה בגלל ריבוי האסיף שזכה לו האדם בעמלו אלא מכיון שהכול מתאסף לבחינת 'אחד'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!