השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק ד

בכל יום חמישי יופיעו כאן סיפורים בהמשכים מאת הסופרת רבקה גלאי, מחברת הספרים אם אסק שמים, חלומות צפת, ששה מליון ועוד אחד, אשר סחפה הרוח, כי להם המחר, גשר לקשר, והשקמה השניה מימין.

הסיפור 'השער ליד המסילה', המופיע בחמישה המשכים, הוא מתוך הספר העומד לצאת לאור: 'פתאום, באמצע הקיץ'.

הפרקים הקודמים:
• השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק א
• השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק ב
• השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק ג

1.

דפנה חזרה אל המזמורים בספר שלה. שפתיה דובבו במרץ רב ובכוונה גדולה. זה היה הדבר הטוב ביותר לעשותו כרגע. עדיין זקוקים לרחמי שמיים. היא הייתה שקועה בסידור שלה ולא האזינה לשיחה שהתנהלה לידה. רק כאשר בעלה ניסה לזנק מתוך התרגשות לתנוחת ישיבה, הבינה אשתו כי דבר מה לא שגרתי מתרחש כאן מתחת לאפה. ארז נשך את שפתיו, מבליע זעקת כאב, ממתין לגל האיום שיחלוף.

"ארז", אמרה אשתו בנימת תוכחה. "אתה שוכח את מצבך".

"את צודקת, אבל, דפנה, את שומעת? אימא של רמי אומרת שהיה לה דוד באמריקה ששמו היה וולף ברקאי".

"אה", אמרה דפנה והניעה ראשה. "אה", חזרה על ההברה בשנית, כאילו ששתי האותיות הללו מסבירות את הכול.

"דפנה..." אמר ארז בהתרגשות, אך התנועות המוגזמות שלו גררו שוב כאבים חדים. הוא השתתק. העווית שחלפה לרגע על פניו, לא הצליחה לטשטש את ההלם המתוק שנגרם לו מסיפורה של חנה נתנזון. הוא דמה לילד עזוב, אשר לפתע פתאום גילה שיש לו, בעצם, משפחה חביבה, אשר עד כה לא ידע דבר על קיומה.

חנה החליפה מבטים עם רמי בנה. הם היו המומים לא פחות מארז.

רמי חיפש מילים מתאימות לתאר את הסיטואציה שנוצרה אך לא מצא כאלו. במקום זה הסתפק במשפט סתמי ולא מחייב: "אגב, התיק הזה שלכם".

רמי הושיט את התיק לדפנה.

"אה", היא אמרה שוב ומבעה מהורהר. המילה הקצרה הזו הכילה בתוכה המון תובנות.

2.

"אני חייב לספר לכם משהו", אמר ארז ברקאי בהתלהבות, נזהר מאוד שלא להניע את גופו. רופא חמור-סבר נכנס לחדר וצינן את התלהבותו. "הבן אדם זקוק דחוף למנוחה" גער בסובבים את המיטה. "אתם מתנהגים כאילו הייתם במסיבה", הוסיף הרופא בארשת נוזפת. "וחוץ מזה, אני עכשיו שולח לכאן אח שיוריד אותו לצילום רנטגן נוסף. אני חייב לאשש את האבחנה. אני מציע שתבואו שוב מחר. שום דבר קריטי לא ישתנה עד מחר".

הרופא דיבר בקשיחות והראה להם באדיבות את הפתח. רמי חשב באותו רגע כי הכול כבר השתנה היום ושום דבר לא ייראה אותו דבר מחר. אך אין טעם להעיר לרופא. הקרחון הזה בחלוק הלבן, לא יבין מושגים שברגש וברוח.

ארז ברקאי לא וויתר.

"האם תתקבל בקשתו של חולה לארכה של עשר דקות?" שאל את הרופא, כמעט בתחינה. הרופא הקיף במבטו את האנשים וסקר את החולה. הוא התלבט. משהו נסדק בקשיחות האופיינית שלו. לבסוף הפתיע אותם בתשובתו: "טוב, אנו הרופאים איננו חסרי לב. גם אנחנו יודעים שלפעמים ישנם דברים שעוזרים להחלמה, לבד מן המנוחה הטוטאלית. אם זה כל-כך חשוב לך, מר ברקאי, קבלת הרגע עשר דקות חינם", והוא אפילו עיוות את פיו במשהו שהיה הכי קרוב לחיוך. ולהרף עין הוא נראה אנושי, כמעט כאחד מבני האדם הרגילים.

הרופא הסתלק והשאיר להם את הזירה.

"תדעו לכם, אתם הגעתם אלי משמים, כדי לעזור לי לסגור מעגל חיים". עיניו של ארז היו עצומות. במצחו נחרשו תלמי חשיבה מאומצת.

"זה הדדי", השחילה חנה מילים, באופן ספונטאני.

רמי הביט באמו. היא נראתה כמו מישהו שהפנטו אותו. המראה ריתק את רמי. דפנה סימנה, על-ידי קיפול זהיר, את הדף שבו היא אוחזת. הניחה את הסדור על ברכיה. הייתה לדפנה הרגשה, כאילו היא עומדת לשמוע דברים שמעולם לא נחשפו בפניה.

3.

"כשהייתי בן שש בערך, אבי, וולף ברקאי נהרג בתאונת-דרכים קשה על הכביש הראשי, המוליך מקונטיקט לניו ג'רזי", הטיל ארז לחדר משפט הכי לא צפוי.

חנה כחכחה בגרונה. היא פתחה פיה לומר משהו, אך שבה וסגרה אותו. אמה לא סיפרה לה אף פעם שוולף אחיה הקים בית בארצות-הברית. העובדה הזו הייתה חידוש עבורה. הנה, סבא מנחם, נשאר לך נצר הנושא את שמך. נצר אשר אתה בוודאי מתגאה בו, חשבה ונחמה גדולה הציפה את לבה. הרגישה כאילו שולם החוב לסבא מנחם. כעת כבר לא משנה שהוא תלוי בקרן זווית בביתה. בעוד בעלה מסתיר את סבא מנחם, הרי במקום אחר בארץ, עלה וצמח פרי הילולים, אשר אל כמותו התפלל הסבא, מאז פרקו מעליהם בנו ובתו את עול היהדות.

עיניה היו נעוצות בפניו של החולה, שלא היה אלא בן-דוד אבוד שלה. אחיין לאמה. רמי רק בהה באמו באלם ובהפתעה גמורה. השגרה המתישה, השנואה עליו, שאפיינה את ימיו, קיבלה תפנית חדה והפכה לשרשרת של אירועים מסעירים הרודפים זה אחר זה בקצב מהיר מדי, חשב רמי. לידו היה ארז נתון בסבך זיכרונותיו.

ארז המשיך לטוות את משפטיו, כמו אין בחדר נוכחים.

"למרות שהייתי ילד קטן, אני זוכר היטב דברים שהתרחשו מאז הייתי כבן שלוש שנים. רוב האירועים חרוטים עמוק על לוח ליבי. המנהג היחיד שעליו שמר וולף, אבי, מכל משמר היה ליל הסדר. אפשר להגיד שאבי היה אתיאיסט. אבל אתיאיסט מוזר. הייתה לו אובססיה לחג הפסח. גם אם היה נתון באותם ימים של פסח באמצע עסקה מסחרית חשובה מאוד, לקראת ליל הסדר הוא היה מנתק טלפונים ומסרב לדבר בענייני המשרד שלו.

"הוא היה נערך לקראת הסדר כמו אחרון החרדים בברוקלין, אליה גם היה נוסע כדי לרכוש מצרכים, שלא היו בהישג יד בסביבת מקום מגורינו. במשך שנים רבות הייתי בטוח שזו המצווה היחידה שחלה על היהודים. שלושה סדרים כאלו זכיתי לערוך במחיצת אבי לפני שהוא נעלם מנוף חיי הצעירים".

4.

"תמיד כשהיה אבי מגיע אל תיאור ארבעת הבנים, הוא היה מזכיר לנו את אביו מנחם. הוא היה מספר כי מדי שנה, כשהגיעו לקטע של ארבעת הבנים בהגדה, היה אביו מעיר לו שהוא אחד מן הבנים המוזכרים בהגדה. אך שלא כמו בהגדה הוא החליט לשנות את ייעודו, ומבן חכם הפך עצמו לבן הרשע. אבי היה נהנה מאוד מן המהתלה הנוגעת לו עצמו. באופן קבוע הייתה אמי מעירה לו: מזל שלא החלטת להפוך מחכם לתם.

"כשהייתי בן שש, בסדר האחרון במחיצת אבי, אני זוכר, כאילו שזה קרה היום, ששאלתי אותו: אבא, אתה מכיר מישהו שהפך מרשע לחכם? אבא לא ענה לי מיד. היה נראה לי שהבהלתי אותו בשאלה שלי. ואני באמת לא התכוונתי לכלום. סתם סקרנות של ילד קטן. אבא הסתכל עלי ממושכות ולבסוף חייך אלי וליטף את פני.

"הוא אמר לי: שאלת שאלה מצוינת. וחזר על המשפט הזה עוד פעמיים. אמי ניצלה את ההזדמנות בשעה שעמדתי לצדה במטבח כדי להגיב על שאלתי: אתה יכול לנסות ולעשות את הצעד הזה, ארז. לשנות מרשע לחכם. אתה תוכל לתקן את השגיאה של אבא.

"המשפט הסתום הזה, שלא נועד לאוזני אבי, ניקר במוחי. לעולם לא אשכח את המעמד הזה במטבח. לא אשכח את היום, את השעה, את הרגע, את המילים, למרות שהייתי אז רק בן שש שנים. התאמצתי כל אותו לילה לעמוד על פשרו של המשפט ולא הצלחתי. מדי שנה, כשהגיע ליל הסדר, השתדלה אמי האלמנה לקיים את הסדר כמיטב יכולתה. זה היה נראה לה כמו לקיים את צוואתו הבלתי כתובה של אבי.

"אבל החיקוי שלה היה חיוור ודל לעומת הסדרים של אבי. שנינו לא הזכרנו את ההערה של אבא לגבי ארבעת הבנים, ובוודאי שלא העלינו שוב את ההמלצה של אמי, שנאמרה לי במטבח, באותו ליל סדר אחרון עם אבי. כשמלאו לי עשר שנים החליטה אמי לעלות לארץ. מוזר, עכשיו שאני חושב על כך, דווקא כאן, בארץ, היא הפסיקה עם מנהגי ליל הסדר".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!