"פרצתם לבית, ואתם רוצים עזרה להילחם בשכנים?"

לפני שבוע המתינה לי הודעה מפתיעה בתיבת האימייל, היא נשלחה מחנות בשכונת גאולה. השולח, אברך חסידי לפי דבריו, פתח בהתנצלות, 'לפעמים יוצא לי לקרוא קצת מה שאתה כותב', הוא הבטיח שזה לא מהאינטרנט חלילה - היות ואין לו גישה לכזה. 'גיסי מדפיס לי לפעמים', טען.

'מודפס או לא' הרהרתי ביני לבין עצמי, 'סוף סוף ישנה הוכחה שמישהו קורא אותי'. החלטתי שלא משנה התוכן, יש לי מעריץ אחד ואני חייב להחזיר לו יחס של חיבה לפחות בכך שאקרא את מה שכתב.

תוכן המכתב היה כאוב וכעוס, ניכר היה שהוא נכתב בדם ליבו של האברך, הוא קבל על התנהלותינו כחברה, על נסיונות הגישור וההסברה בינינו לעולם החילוני. תחת הכותרת 'הגיע הזמן לומר את האמת', הוא געש ורעש. החזרתי לו אימייל, והבטחתי שאפרסם את דבריו.

קבלו את הדברים, מסמך שיש בו הכל - מלבד פוליטיקלי קורקט.

"הגיע הזמן להגיד את האמת לחילונים.

"הדי ההסתה נגד הציבור החרדי נשמעים כל הזמן ומתרבים מדי יום. אולי הגיע הזמן לשנות כיון ולהודות ששיטת האדמ"ור מסאטמר נכונה, ולהגיד לחילונים את האמת בפנים", הוא פותח.

הוא ממשיך ומגולל את שלושת השבועות, משכנע אותי מדוע אסור לנו לחיות במדינת הציונים. "אתם כבשתם אותנו. חיינו כאן דורות שלמים לפני בוא הציונים, לפני שישים שנה הם הגיעו ובנו סביבנו מדינה. תחשוב, זה כאילו שאני פורץ לך לבית, מתחיל לריב עם השכנים ועוד דורש ממך לעזור לי במלחמה מולם".

מיסטר X החסידי טוען כי אנו מביאים על עצמינו את גזירת הגיוס, בכך שאנו שותפים במדינה. "בעבר", הוא מספר, "הייתי בדיוק כמו כולם, הצבעתי בבחירות ושילמתי מיסים". בעקבות הבחירות האחרונות הוא התפכח, והאג'נדה העיקרית שלו נשענת בעיקר על צמד המילים 'מויחל טויבעס'.

"אל תתנו תקציבים ואל תגידו לנו מה לעשות. אנו לא רוצים להתגייס נקודה. אנו לא מאמינים במדינת ישראל. אנו גרים כאן בארץ ישראל, הגענו לכאן לפני החילונים ואנו נישאר כאן אחריהם. עברנו לא מעט גלויות. פעם תחת השלטון העותמני, לאחר מכן התורכים והאנגלים וכעת בגלות החילונית ציוני"ת.

"אנו מאמינים בני מאמינים", שוטף X, "אנו מאמינים שהתורה הקדושה מגינה עלינו ואנו נמשיך בדרך הזאת. אי אפשר לגייס חייל בכח. בדיוק כמו שלא מגייסים את הערבים כך אי אפשר לגייס את החרדים. במילים פשוטות אנו לא מאמינים במדינה החילונית ולא יעלה על הדעת שנילחם למענה. הערבים אינם שרים את התקווה וכך גם אנחנו. יש לנו את 'התקווה' שלנו - ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים' זו השירה היחידה שאנחנו מוכנים לשיר למען הלאום שלנו".

"מספיק עם החנופה, כאילו אנחנו לא תורמים פה כלום למדינה. לצערינו, מבלי שיש לנו ברירה גם אנחנו תורמים, משפחה ממוצעת של 8-10 נפשות משלמת יותר חשמל ויותר דלק, קונים יותר והמע״מ שהמדינה חותכת גבוה יותר מאכלוסיות אחרות, אז שיפסיקו להתבכיין. מילא היו נותנים משהו למשפחות חרדיות, אבל הם לא נותנים ואנחנו ממשיכים להתחנף, מה שמקבלים ביטוח לאומי או הטבות אחרות זה זה כלום לעומת מה שאנו משלמים".

"ברגע שיפסיקו לקחת תקציבים לא יוכלו עלינו. אכן, כשייפסקו התקציבים יהיו גם יותר ויותר אברכים שייצאו לעבוד - כמו בדורות עברו שאבותינו עבדו לפרנסתם. זה אינו סותר את הערך העליון של לימוד התורה, ורואים זאת בשיעורי דף היומי וכו׳ שיהודים העובדים לפרנסתם אינם מוותרים על קביעת עיתים לתורה. אף אחד לא מתנגד לעבודה, אנחנו מתנגדים לציונות שמנסה לשעבד אותנו בשביל 160 שקל לחודש מהביטוח הלאומי".

בסיום המכתב, הוא מבקש ממני 'תעשה טובה תכתוב את זה', הוא יודע שלא כולם חושבים כך, אבל מוכן להסתכן בכתבה לא פופולרית. דרכו של ר' יואליש מסאטמר צועקת מגרונו, ו'בנפשו' להעביר את הדברים לכלל הציבור.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!