נפרדים מכורסת עור הצבי • טור מבית האבלים של המפלגות החרדיות

זר כי נקלע אתמול לאחד מחדרי הסיעות של המפלגות החרדיות יכול היה לחשוב, בטעות, כי נקלע לבית אבלים. אבלים וחפויי ראש נכנסו החברים פנימה, מנסים לעכל את הבשורות הקשות שנחתו עליהם.

את שלב ההכחשה של האבל כבר עברו, כעת עברו לשלב ההפנמה. אוקי, אנחנו באופוזיציה, ומה הלאה? כמו אבל מבולבל, המדבר ללא חשיבה מוקדמת, ניסו לירות לכל הכיוונים. אמירות בלתי מחושבות, לא רציניות, שליפות מהמותן שיכולות להעיד על עצבות עמוקה יותר מאשר על תוצאה של אסטרטגיה עליה החליט אי מי.

"אנחנו רצינו גוש, הרב שטינמן לא רצה", הייתה אחת האמירות המבולבלות, כי 'אנחנו' מעולם לא רצינו גוש, רק גורמי הימין בש"ס וביהדות התורה (אלי ישי, מאיר פרוש) הם שרצו בכך, כל השאר לא התלהבו מראש. לומר שהגראי"ל הוא שהתנגד הריהי אמירה בלתי נכונה.

אז נכון, כשסיפרו לו על המפגשים המתוקשרים בין רבנים ד"ליים לאדמו"רים חייך והפטיר ב"זה לא יילך". וכמה שהוא צדק. אבל להתנגד? ובכן, מעולם לא הובאה שאלה רצינית לפתחו, מעולם לא שלל, מעולם לא אישר. היה שלב שבו דיברו איתו על גוש יהדות התורה-הבית היהודי בלבד, לגוש הזה הוא התייחס בחוסר רצינות באשר יכולתו הפוליטית מועטה. בהמשך דיברו על גרירת ש"ס לעסק, זה כבר נשמע פוליטית סביר יותר, אבל עדיין היה נראה חסר סיכוי.

הגראי"ל לא התנגד, אבל בהחלט גם לא האמין בכך. הוא עצמו לא זימן לביתו עלייה לרגל דתית-לאומית, גם לא שיגר את נציגיו הדגל'אים להיפגש עם חובשי הכיפות הסרוגות. בזה תם הסיפור, ומעבר למציאת שק חבטות שנוח להתחפש מאחוריו בבחינת 'קיבלנו הוראה' (לא בגלל שחשבנו שביבי לא רוצה בו והחיבור איתו רק יזיק לנו) אין ולא היה כלום בסיפור.

גם על ה"אנחנו רצינו גוש" ניתן, כאמור, להתווכח. יש מי שרצו, אחרים לא רצו. מעולם לא הייתה החלטת סיעה, לא בש"ס ולא ביהדות התורה, על גיבושו של גוש שכזה.

למי נרים טלפון?

אבל ברוח האבל השורה על כולם אי אפשר לדון איש ואי אפשר לשפוט אמירה כלשהי. העצבות שורה. אלי ישי צריך להיפרד ממשרד השיכון, אחרים יילחמו (או שלא) את מלחמת המסתננים,

אריאל אטיאס ינטוש בצער את רשימת השיווקים שלו לטובת מחליפו בתפקיד תוך שהוא חוטף מבית (מה בכלל השאיר אחריו? כמה דירות בבית שמש?) ומחוץ (רק לחרדים דאג השר הסקטוריאלי הזה), אריה דרעי מנסה לצבוט את עצמו ולבדוק האם הוא חולם בהקיץ והאם כל מאמציו בחודשים האחרונים למען סיעת ש"ס המשולשת לא היו אלא כדי למצוא את עצמו מושלך בקרן אחת מזוויות האופוזיציה (תגידו, אז מה עם עירית ירושלים? יש שם סיכוי מול ניר ברקת, שגם בליכוד לא מתלהבים ממנו? כי אם יחזור אורי לופיאנסקי המצב כבר לא מרנין.), גפני יגיד יפה שלום לוועדת הכספים, והאיש והבריאות, יעקב ליצמן, ישאיר את הזקנה במסדרון בלי ביקורי הפתע שלו.

בין לבין תינו באוזני עיתונאים ושאר מיני מבקרים בכנסת את דאגתם החרדית בארבעת השנים האחרונות. "תחשבי רגע, חרדי נתקע בחדר מיון, אף אחד לא שם עליו, למי מרימים טלפון? איך נסתדר בלי העוזרים של ליצמן? בלי סימוס בהול למישהו בלשכתו? מנהלי בתי ספר, למי יפנו כשיתקעו מול פקיד קשוח במשרד החינוך כשטייבי כבר לא תוכל לעזור להם, גם הבוס שלה מוזס לא? ומה יהא על עשרות המכתבים שגדשו תמיד את לשכת אורי מקלב? מה יעלה בגורלנו?". נשאלתי על ידי שואלים שונים, כולם עם עיניים עצובות ודואגות.

מה שנכון נכון. בשנים הבאות נחזה מן הסתם במצעד מרשים של מנהלי סמינרים ארוכי זקן משתרכים בתור מול חדריהם של שרים דתיים-לאומיים, כל אחד מהם ימצא מן הסתם סבא ד"לי להתפאר בו. ומי ש'זכה' ללמוד בישיבה תיכונית הרי זה משובח.

אבל עזבו אתכם. לא זו צרתנו האמיתית. גם לא העובדה לפיה יוחלפו מנהלי מועצות דתיות בחובשי כיפות סרוגות (מי אמר שיענקל מבני ברק חייב לאייש מועצה דתית אי שם ברחבי הארץ בלי לדעת איפה היא ממוקמת על המפה? סרוג לא יכול לעשות את אותו תרגיל?).

על הפרק עומד עולם התורה, "שריפה בבית" כלשונו של הגראי"ל שטינמן במערכת הבחירות האחרונה והכל כך עצובה (שבעה מנדטים! שאינם שווים פרוטה), אז נכון שמי שבאמת ירצה ללמוד לא יוצא בכוח מן הישיבה, אבל עדיין עול הגיוס ירחף מעל צווארם של מנהלי המוסדות שייאבקו עבור הלחם והמרגרינה של הבחורים, של מנהלי הכוללים שיילחמו על הכמה מאות שקלים שמשלמים את הלחם והמרגרינה של ילדי האברכים, ושל ההורים הצריכים להשיא את ילדיהם ופתרונות הדיור המצויים באופק ישכנו במעוזים לא חרדיים בעליל (לא שעד היום היה יותר טוב, אבל לפחות סיפרו לנו שאוטוטו יפרחו פירות המאמצים בני הארבע שנים).

חתולים הלכו בו

לקראת שעות הערב, כשרוב הנציגים החרדיים כבר לא אייש את מסדרונות הכנסת, הופתע ח"כ מנחם אליעזר מוזס להרים את עיניו בעודו פוסע במדרגות לכיוון לשכת רוה"מ ולהבחין שם בחתלתולה אפורה-לבנה.

אם נבהל, הרי שחיוכו הסתיר זאת. ברוח ימים אלו חברי כנסת חרדיים כבר אינם נבהלים ואינם מופתעים מדבר.

קצת מבחיל לחשוב על היצור הזה שמסתובב לו חופשי במטבח המזנון. המלצה שלי לכו על ארטיק וכוס קפה – ארוחה נטולת חתולים, על בטוח.

במצלמה של ממש אסור לצלם במסדרונות הכנסת, אבל כשמדובר בסלולרי עם צילום בלתי מקצועי ובתופעה נדירה (בעצם, אולי לא...) של חתלתול בוודאי לא לכך התכוון המחוקק הפנים-מסדרונות-כנסת כשהורה שלא לצלם אלא בעמדות הצילום בלבד.

נו, איש לא מצפה מהחתול להיעתר לבקשתי ולעמוד ליד הסרטים הכחולים לפוזה צילומית.

"שועלים הילכו בו" בנוסח חתולי. אין כמו התמונה הזו כדי להביע את האבל על חורבן הקואליציה בה שלטו חרדים במשרדים השונים, אולי גם על חורבנו הכלכלי של עולם הישיבות.

אז תפסתי תמונה, חובבנית ומטושטשת. לכל מי שמתכוון להמשיך וליהנות ממנעמי המזנון (מעבר לתפריט הנ"ל, הוא מומלץ בחום אגב) מומלץ שלא להעיף בה מבט.

דרעי רצה ממשלת שמאל

משהו רע עובר על אחינו המתיישבים ביהודה ושומרון. בשיחות איתם נדמה לי לרגע כי בעל כורחם נקלעו למלחמת עולם שאין להם מושג איך השתרבבו לתוכה. בין לילה הפכו לקבוצה המושמצת ביותר בתקשורת החרדית, מושא לקריאות עיתונאים לחרם עליהם ועל מפעליהם.

כאילו, מה עשו שבאה עליהם כל זאת? – הם מנסים להבין.

למען האמת, יש צדק רב בדבריהם. בשיחות עם ראשי המתיישבים הם נשמעים כאובים כמו גם פגועים. "למה ההכללה?? יש כ-400 אלף איש בשומרון, שליש מהם חרדים, שליש חילוניים, שליש דתיים לאומיים – ולמה ייצא הקצף על כולם? – הם מתקשים להבין".

מה גם, שראשי המתיישבים יצאו בגלוי כנגד נפתלי בנט והחרמתו את המפלגות החרדיות. גם יצאו נגד, גם יאכלו את פירות הנקמה על הצעד, וגם חוטפים מהתקשורת החרדית ומהנציגים החרדיים שמתחילים לטפטף 'לאן הולך הכסף' "ולהסית נגדנו".

"שיתקעו סכינים לדתיי גבעת שמואל, למה לנו?" – הם שואלים, בכאב גדול.

אחד מהקודקודים שלהם אף העריך בפני שבמהלך הימים הקרובים ייצאו רבנים כמו הרב לבנון או הרב זלמן מלמד מבית אל במכתבים גלויים נגד הבית היהודי. "מתחת לפני השטח אנחנו פועלים כל הזמן בנושא", הם מבטיחים. גם אם במבחן התוצאה לא בטוח שיספקו את הסחורה.

"לבנט'ים ולאורבך'ים לא באמת אכפת מאיתנו, המתנחלים", אמר לי אחד מהם. "אבל אנחנו משלמים את המחיר, אנחנו שתמיד היינו לימין החרדים. אף שליצמן וגפני היו לא בסדר בתקופת ההתנתקות, אבל אנחנו לא מכלילים כי יש רבנים שהיו לצידנו. למשל האדמו"ר מסדיגורא, או האדמו"ר ממודזיץ. ובכלל, אם אני כועס על חברי הכנסת של אגודת ישראל, אתנקם בציבור החרדי?" – הם תוהים, ומתקשים להבין את מבול האיומים המונחת עליהם במהלך הימים האחרונים.

הם מזכירים לי שהרב דב ליאור כבר הורה שאם יסגרו ישיבות יתן הוראה לצאת מהקואליציה, אני מזכירה להם שנפתלי בנט הבהיר לכולנו שרבנים לא קובעים אצלו במפלגה, הם שבים ושואלים "אוקי, אז למה אנחנו הקורבן?"

לגופו של עניין לדעתם "בתחילה החרדים הם אלו שלא רצו בגוש, הם העדיפו ממשלת שמאל-חרדים, ומי שהוליך את הקו הזה היה אריה דרעי, וחבריו מהשמאל. דרעי כמובן מכחיש.

למה שלי לא?

שאלת מיליון הדולר היא למה באמת מסרבת יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ, להצטרף לקואליציה למרות ההצעות הנדיבות שפוזרו לעברה.

התשובות לכך מגוונות, חלקן ניתנות מפי אנשיה, אחרות מפי בכירים במפלגתה.

ראשית, מי ערב לה שלאחר שתיכנע ללחץ הפנים מפלגתי ותיכנס אל הקואליציה כשהיא מפירה את מילתה לציבור לא ינעצו בה החברים את הסכין וידיחו אותה בשלב כזה או אחר מראשות המפלגה?

תקדימים רבים לכך היו במפלגת העבודה, והיא מעדיפה ללכת על המסלול בו היא מאמינה יותר: מלחמה עיקשת במדיניותה הכלכלית של ממשלת נתניהו, מהאופוזיציה.

אבל יש גם פחד נוסף: כפי שהדברים נראים החשש המרכזי שלה הוא מכך שהיא תתחיל משא ומתן, שלא יתפתח לכדי כניסה לקואליציה, במקרה כזה גם התקשורת 'תבלע' אותה על שהפרה את מילתה וגם את הקואליציה היא לא תראה מבפנים.

"אם ביבי היה מגיש לה מסמך כתוב וגם חתום ובו הבטחות קונקרטיות בעיקר בנושא הכלכלי, היא לא הייתה יכולה להתנכר לכך ובמפלגה היה מופעל עליה כזה לחץ שהיא הייתה חייבת להיכנע", אמר לי אחד מבכירי המפלגה.

מתברר, שעד כה מסרב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להמציא לידיה מסמך שכזה. "שהיא תביא מסמך עם הדרישות שלה", נשמעו קולות בקרב בכירים בסביבת רוה"מ. אלא ששלי מפחדת ממסמכים כתובים, שמישהו יוכל לשלוף אותם לתקשורת בבוא היום, ומעדיפה לקבל היא את המסמך החתום.

במאבק סביב מי יכתוב ראשון מה תורכב, כך נראה, ממשלה שהיא למורת רוחו של נתניהו.

בין לבין הופכים הנציגים החרדיים כמעט כל אבן בדרך אל ליבה של הגברת יחימוביץ.

"בימים האחרונים קיבלנו עשרות אם לא מאות פניות ובהן בקשות הפצרות תחינות ותפילות להיכנס לממשלה ולהציל את ראש הממשלה בנימין נתניהו", סיפרה אמש יחימוביץ' בישיבת סיעתה. החברים מסביב הנהנו בראשם, נראו כמי שמיישרים איתה קו, בחדרי חדרים הם מספרים את אשר הם חשים, ולא תמיד דעתם תואמת את דעתה של הקודקוד.

לימים ניתן יהיה, אולי, לחשוף את רשימת הבוחשים בקדירת העבודה. דומה כי אין 'מישהו' שמכיר 'מישהו' ברשימת 'העבודה' שלא שוגר כדי לנסות את כוחו בשכנוע הגברת יחימוביץ' להיכנס לממשלת נתניהו. עד כה ניתן לסמן פסיק קטן של תקווה, לא הרבה מעבר לזה.

אבל בימי אבל פוליטי אלו, גם סדק של תקווה הוא קרן אור.

ממשלה בכפייה

אילולי היה שעון החול הולך ואוזל יתכן שנתניהו, שמאד אוהב שלא להחליט, היה מושך זמן עד אין קץ. אלא שהדד-ליין נקבע מראש ובלית ברירה איפה שהוא באחד מימות השבוע הבא הוא ייאלץ להציג את ממשלתו החדשה.

כלפי חוץ האירוע יהיה חגיגי, ביבי ישוב ויחייך לכולם, רעייתו תגיע (או שלא), אבל שמחה אמיתית לא תהיה שם. שבת גיבוש קואליציונית מן הסתם לא תתארגן על הממשלה הזו, שנכפתה על ראש הממשלה ורעייתו כמו תרופה מרה אותה בולעים בלית ברירה.

מאחורי הקלעים ממשיך השטח הפנים ליכודי לתסוס. אין זה סוד כי מערכת הבחירות לוותה בקיטון של רותחים כלפי ראשי המטה גלעד ארדן וגדעון סער, יש אומרים שהתלונות בנושא הושתקו בידי גורמים המקורבים לנתניהו, ולא בכדי.

השבוע ניסתה קבוצה של פעילים להתכנס במצודה, אך הדבר נמנע מהם על ידי קודקודים במפלגה, שסגרו להם את הקומה ה-14 בבניין ופשוט מנעו מהם פיזית וטכנית להתכנס. התחושה שלהם הייתה כי הדבר נעשה לא על רקע ענייני אלא על רקע תלונותיהם על הנהגת התנועה בכל הנוגע לניהול מערכת הבחירות.

ברקע נשמעים גם הקולות לבדוק לאן נעלמו כמעט 60 מיליון שקל שהיו בקופת הליכוד ערב פתיחת הקמפיין. מה עשו בהם? מי לקח אותם לאן ולמה?

התחושה של רבים מהפעילים היא שבהנהגה מתכננים להם מחטף 'מעל לראשם', ואיפה שהוא לפני/תוך כדי ביקור אובמה-הרכבת ממשלה יעבירו מתחת לאפם אישור המרכז לוועדה מסדרת. באופן דיקטוטרי, אדם אחד הוא שיבחר את הרשימות. הסערה, כמובן, לא תאחר לבוא.

ובתווך נמצא כיום גם יו"ר ישראל ביתנו בתוככי הליכוד. אין זה סוד כי דיבורים גוברים והולכים מספרים על כך שהוא מתכנן קרב של ממש על הנהגת המפלגה. לא שלו, אלא של הליכוד. דו קרב מול המועמדים הפוטנציאליים לרשת את נתניהו – גדעון סער, גלעד ארדן, סילבן שלום. רק בהבדל אחד: בעוד הם מבהירים לעצמם ולכולם כי קרב הירושה יחל מבחינתם לאחר צאתו של נתניהו מהזירה הפוליטית, ליברמן מעולם לא התחייב על כך לאיש.

האם נתניהו לא רואה ויודע על כך זאת כשהוא מאפשר לעצמו להתעקש מול יחימוביץ על 'מי יכתוב ראשון את הדרישות-הבטחות'?

יתכן גם יתכן. וכפי שכתב היום יועצו לשעבר בלשכה יועז הנדל בטורו ב'ידיעות', "אני יודע שאיש סביבך לא אומר זאת, הם לא מסוגלים. הם מפחדים, או ששכחו כבר מזמן מה זה להיות יהודים ביקורתיים. זה לא נוח להציב מראה כל כך נוקבת, כואבת. במקום זה מספרים לך שהעם הצביע בשני פתקים, מסבירים לך שהציבור טעה – נתן אמון בלפיד ובבנט מכיוון שכבר היה משוכנע שאתה מתמנה לתפקיד".

יותר ויותר גוברים הקולות המדברים על כך שבסביבתו של נתניהו ממדרים אותו, לא מספקים לו את כל המידע, מעלימים ממנו את המציאות האמיתית. לאחר שהתפוצצה פרשת נתן אשל דובר על כך שהגיע הזמן לרענן את הלשכה ולהחליפה באנשים חדשים שלא דבק בהם רבב. יתכן שההחלטה הזו תשוב ותילקח בחשבון בעתיד הקרוב? ימים יגידו. מה שברור הוא שהמצב העכשווי אינו טוב. אולי אפילו רע. רע מאד.

אם תמשיך ההתדרדרות, אם יובל נתניהו לממשלה הבאה בעל כורחו כשהוא מנוהל ושבוי בידי חבורת ה"אתה 31 מנדטים, גם אנחנו, ננהל יחד", מי יודע כמה זמן עוד נותר לו להתפנק על גלידת הסורבה שלו בבית שברחוב בלפור.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!