חשבון בבקשה • טורו של אבי בלום

למה אין עיתון ש"סי?

את שבוע העבודה, התחיל שר האוצר יובל שטייניץ מוקדם מהרגיל בעונה.

במקום ליהנות משעות אחרונות של סופ"ש רגוע בחיק המשפחה, הוזנק המיניסטר ללשכתו בבהילות השמורה לעיתות מלחמה. חיכו לו שם, דרוכים ומתוחים, יו"ר ש"ס אלי ישי, יו"ר ועדת הכספים מוישה גפני וסגן שר האוצר איציק כהן, שכמו האורח האולטימטיבי בחתונות, הגיע מצד שני המחותנים.

שלושת האישים החרדים, הבינו בערב שבת שנקלעו לסופה, אך רק במוצ"ש, החלו לקלוט את ממדיה. שבת שלמה של שביתה חרדית ממלאכת ההסברה נוצלה עד תום כדי לעוות את חוק הבטחת ההכנסה לאברכים, ולהלום ללא תגובה. לא בטוח שזה רע: בסיכומו של שבוע, ובעקבות ההצלחה הכבירה של ההסברה החרדית, נמצא מי שהצטרף בציניות לשאלת המשורר, "למה לא כל יום שבת?".

למשתתפים החרדים, ולא רק באמונתם, היה ברור דבר אחד: בסוגיה הזאת שנוגעת ללחם והחלב של למעלה מרבבת משפחות אברכים עמלי תורה, אין מקום לוויתור ולהתקפלות. שמע זאת מוישה גפני מפורשות בבית מרן הגראי"ל שטיינמן ברחוב חזו"א 5, בהתייעצות שהתקיימה תכף לאחר ההבדלה בין קודש לחול: "אסור להתפשר בעניין הזה", קיבל גפני את ההנחיה והגיע לפגישה עם אפס קרדיט לפשרה.

לו רק בשטייניץ ישר הדרך היו תלויים הדברים, ולא בנתניהו הזגזגן, הייתה הסוגיה נחתכת באחת.

שר האוצר לא היסס לומר זאת מפורשות, בקול ברור וללא גמגום. בתחילה ביקש להסתפק בראיון רדיופוני, אך העובדה שהיה הדובר הממשלתי היחיד שהעז באומץ להגן על החקיקה בקולו, אילצה אותו לעבור גם לזירה החזותית, ולהגן, כמו הצדיק האחרון בסדום, על הותרת ההסדר בן שלושים השנים על כנו. שטייניץ שלח את לחמו על פני המים. לחמנייה אחת כבר שבה אליו השבוע: "חשוב מאוד שאף אחד פה לא יתבטא נגד שר האוצר, גם לא בנוגע לתוכניות שאנו מסתייגים מהן כמו ויסקונסין", הורה ישי בפתח ישיבת סיעת ש"ס. לתשומת לב החשב הממשלתי עמנואל מודריק, אחראי התוכנית.

בתוך לשכת שר האוצר דיברו ישי וגפני בשפה אחת. כשיצאו מהחדר, התפנה כל אחד מהם לערוך לעצמו 'תיקון חצות': גפני, בדרכו לבני ברק, היה הדובר החרדי הראשון שפתח את קרב המגננה בתקשורת הכללית. לפניו דיבר גדעון סער, שכדרכו (מה התירוץ הפעם, גדעון?) מיהר לשפוך שמן למדורת ההסתה האנטי-חרדית. גפני, עלה לשידור מיד אחריו, כמו יהודה משי זהב מזק"א אחרי פיגוע, ודברר ברהיטות את האירוע.

אלי ישי, עשה את הדרך למקום אחר לגמרי: לאולם קטן בשכונת מקור ברוך הירושלמית, שם הצטופפו כארבעים אברכים בני תורה, על טהרת הש"סניקים: אם בגלוי – כאלו הלומדים בכוללים ספרדיים, ואם בסתר – כאלו השוהים (עדיין) במסגרת גלותית אשכנזית.

בימים שבשגרה, המפגש המרתק הזה היה שווה מדור בפני עצמו. הרי לא בכל יום ולא בכל תנועה, מגיע היו"ר, סגן ראש הממשלה וחבר בשביעייה, למפגש ישיר, בן שעתיים, עם ציבור מצביעים אותנטי - נטול עסקנים, בני תשחורת שבאים לשאול שאלות קשות ולקבל תשובות גלויות. סביב שולחנות צנועים, שעליהם מספר קנקני שתייה קלה כדי להרוות את היובש הגרוני שנוצר מהפטפטת, ישבו האברכים עם ישי במשך למעלה משעתיים לשיחה מרתקת. לעיתים קשה ולעיתים מרוככת, אך כל העת, גלוית לב. הלוואי על יהדות התורה.

עד לשעה אחת אחר חצות, דיברו שם על כל מה שמקפיץ, מרגיז ומתסיס את בן התורה הספרדי המצוי: האפליה שחוצה ערים וקווים ירוקים, ההתבטלות בפני הנציגות האשכנזית, ואפילו 'התקשורת (החרדית) העוינת', שלטעמם המעודן של הנוכחים אינה נוהגת די כבוד, לא בהנהגה הרוחנית של תנועת המהפכה הספרדית ולא בעסקניה: "איך יכול להיות שמרן הרב עובדיה מגיע לקבר רחל ואף כלי תקשורת חרדי לא מדווח?", הובעה תמיהה, אחת מני רבות ודומות, שבצידן סימן שאלה אחד גדול: הכיצד לתנועה האשכנזית הקטנה יש שלושה יומונים מבוססים, בעוד לאחות הספרדית הגדולה, אין אפילו יומון אחד לרפואה?

אלי ישי, השתחרר מהמניירה הקבועה ודיבר גלויות. שם את הדברים על השולחן: "זו המנטליות שלנו. כשמרן הרב שך זצ"ל הקים את יתד אף אחד לא שאל שאלות, כולם חתמו על הוראות קבע. אפילו מאיר פרוש הקים עיתון וידע שהציבור שלו יתגייס. בגור זה כבר קיים עשרות שנים – לא משנה כמה העיתון מעניין, הציבור שמרגיש שייך, חותם על הוראות קבע. אבל אצלנו זה לא קורה כי התרבות אחרת. אין הוראות קבע וגם לא משקיעים. הציבור שלנו לא מרגיש מחויב אוטומטית וגם לגבירים הספרדים יש סדר עדיפויות אחר. כשהבאתי משקיעים למרן הרב עובדיה וביקשתי שיתמכו בעיתון, הם ענו: להוציא כסף על עיתון? את הצדקה שלנו, ניתן למוסדות התורה".

אלו הנושאים היחידים שאמורים היו לעלות על שולחן האברכים. אבל ישי הגיע לנקודת המפגש היישר מלשכת שר האוצר. הוא אומנם בא כדי לשמוע, אך בסיטואציה הזאת בער לו להשמיע, ודווקא את מה שאי אפשר לומר במסגרות אחרות, חשופות יותר. בפורום הזה, הוא הרגיש מספיק משוחרר כדי לערוך חשבון נפש, לשים את האצבע (המאשימה) על הטעויות בהתנהלות. את הדברים שנאמרו שם, ולובנו לאחר מכן בשיחה בחדרו בכנסת, שמר ישי בבטן, עד עכשיו.

לו הייתי גפני

בטרם שהדברים נחשפים לעין כל, יש לרשום הערת אזהרה: חוכמת הפוליטיקאים, כמו תובנת הפרשנים – ובממשלת נתניהו הפוליטיקאים, הם בעיקר פרשנים - היא לרוב חוכמה שלאחר מעשה.

ביום רביעי האחרון, נחשף לראשונה במדור זה, הנוסח המוצע של חוק הבטחת הכנסה לאברכים. הובא כאן הסיפור המלא, על החוק שאמור היה להיכלל במסגרת חוק ההסדרים ונשלף ממנו ברגע האחרון, בעקבות כניעת רה"מ נתניהו ליו"ר הכנסת ריבלין, והוצאת חוקי הלוויין מהחוק. הוסבר כאן, כי הגשה פרטית של חוק שכזה היא הרת אסון: "את מחיר המשבר בין רובי לביבי, ישלמו החרדים", נכתב באכסניה זו, כתחזית שמיהרה להגשים את עצמה.

העליהום נגד החוק לא נוצר בו ביום: הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת ביום שני שעבר,

חתומים עליה הן ח"כי יהדות התורה והן ח"כי ש"ס. אפילו אורי אריאל מהאיחוד הלאומי ("תמיד הייתי חרדי", הוא אמר לי השבוע וכיוון לכך שמאז ומתמיד תמך בצרכי הציבור החרדי. צל"ש). מיום שני, מועד ההנחה, ועד ליום שישי, מועד פרסום כותרות ההסתה, חלפו ארבעה ימים. מילה אחת של טרוניה לא נשמעה. הביקורת לפיכך, היא בבחינת 'חוכמת היום שאחרי'. לאחר מעשה, מעיין החוכמה מתגבר ומעיין הזיכרון מתמעט (כמו אחד מהנציגים החרדיים ששכח לפתע השבוע, מי הדליף את סיפור הוצאת חוק הבטחת הכנסה ממסגרת חוק ההסדרים).

ואחר ההקדמה המתבקשת, להלן תצלום האולטרה-סאונד שחושף את בטנו המלאה של ישי: "אני לא מבין מדוע היה צריך להגיש את החוק במתכונת כזאת. הרי הבטחת הכנסה לאברכים לא צריכה להיות בעיה שלנו אלא של נתניהו שצריך לתחזק את הקואליציה שלו ולעמוד בדיבורו. והרי הוא הבטיח לנו זאת במפורש, לא רק במסגרת ההסכם הקואליציוני הכללי שמחייב את הממשלה להסדיר את הפגיעות של בג"ץ בחקיקה, אלא גם באופן פרטני, בהסכם שחתמתי עם שר האוצר ערב ההצבעה על התקציב בממשלה מופיע מפורשות העניין הזה, שהממשלה מתחייבת להעביר את הבטחת ההכנסה לאברכים בחקיקה".

ישי לא מצליח להבין מה בער, מה דחק את הקץ: "הרי לא היה שום צורך לרוץ קדימה, לא הייתה שום דחיפות להניח את ההצעה השבוע. אנחנו עומדים רק לפני קריאה ראשונה, הקרב האמיתי על התקציב מתחולל בין הקריאה הראשונה לקריאה השנייה והשלישית. בסיבוב שאחרי הקריאה הראשונה כל הכלים בצד שלנו. ביבי חייב את הקולות של ש"ס ויהדות התורה. יש ליהדות החרדית נציג מצוין בוועדת הכספים שאם רק ירצה יוכל לתקוע את התקציב בוועדה בלי להזכיר במילה אחת מפורשת את הבטחת ההכנסה.

"היינו צריכים לבוא לביבי ולומר: זו הבעיה שלך, תפתור אותה. תחליט אתה איך, אם במסגרת חוק ההסדרים ואם במסגרת הצעת חוק ממשלתית שנלווית לחוק יסודות התקציב. בכל מקרה זה לא היה אמור להיות בחקיקה פרטית חרדית ובטח שלא בחקיקה שמיועדת רק לאברכים. היינו חייבים להכליל בחוק גם סטודנטים, לכנות אותו בשם אחר. לכתוב דברי הסבר אחרים. הרי דברי הסבר של חקיקה הם לא מאמר השקפתי ב'יתד', קוראים אותם גם ח"כים חילוניים שצריכים אחר כך לתמוך בחוק. שלא יובן בטעות, אני הראשון שתומך באברכים אבל צריך לפעול בשכל, לחשוב מראש איך זה יתקבל בציבור, איך ראש הממשלה ייצא מזה שמעמתים אותו מול סטודנטים כשעוד צורבת בו הטראומה מהקדנציה הקודמת של הפגנות הסטודנטים מול ביתו". הפיצות שחילקה אז הרעייה שרה לסטודנטים גרמו לקלקול קיבה שהבעל, ביבי, סובל ממנו עד היום.

"אני מרגיש שפרשת ברזילי חוזרת", אמר ביבי בפאניקה בפתח ישיבת הממשלה לאחד משרי ש"ס. ישי אינו מסכים, אך מבין. הוא סבור שנתניהו היה חייב לגלות מנהיגות ולעמוד בדיבורו, לתמוך בשותפיו הקואליציוניים החרדיים ולא להתחמק ולהעביר הודעות בהולות על הצורך בשילוב החרדים במעגל התעסוקה. כך היה נוהג אולמרט. אבל ביבי קרוץ מחומרים אחרים, קשיחים פחות. "אז למה למען ה' היה צריך לאיים בתקשורת בפרישה? הרי כל אמירה כזאת מדרבנת את כלי התקשורת שמריחים דם, רואים פוטנציאל להפלת נתניהו, ומתגייסים להלום עוד יותר חזק. אלו דברים שאומרים לנתניהו בתוך החדר, בארבע עיניים".

לזכותו של ישי ייאמר, שאינו מותח ביקורת לשם ביקורת, ובוודאי שלא כדי להתכבד בקלון חברו. הוא מזכיר, לעצמו ולנו, שאת כור ההיתוך הזה, הוא עבר אישית: "כנראה שכל אחד צריך ללמוד מהטעויות של עצמו. אני עברתי את זה פעם אחת בממשלת שרון. הצבענו נגד התקציב, פוטרנו ואחרי יומיים חזרנו לממשלה. ליצמן עבר את זה בברזילי, ועכשיו גפני. רק אחרי שאתה עובר את זה בעצמך, אתה לומד את מגבלות הכוח".

קרב חייו

לכל מטבע, ובמקרה הזה מדובר במטבע יקרת ערך של למעלה ממאה מיליון שקלים, יש שני צדדים. גפני עצמו, כמו שימון פרס בשעתו, "אינו עוסק בכך". הוא מקדיש את זמנו, ברצינות ולא בציניות, להדיפת המתקפות בתקשורת הכללית, לסגירת הקצוות מול נתניהו. ובתוך כל זה יש לו תקציב על הראש, עם סעיפים אינספור, חשובים לא פחות, הן לכלכלת המדינה והן לכלכלת המגזר. קשים חייו של יו"ר ועדת הכספים. קשים ובדרך כלל מהנים. השבוע הם היו בעיקר 'מענים'.

אבל בסביבתו הקרובה, ואין מי שקרוב אליו כיום יותר מח"כ אורי מקלב, חברו לסיעה, מציגים זווית ראייה שונה לחלוטין: "הצעת החוק הזאת היא לא הצעת חוק פרטית. היא הוגשה בתיאום מלא עם האוצר. זו הייתה הבקשה שלהם, שאנחנו, הנציגים החרדיים, נגיש את החוק, והממשלה תתמוך".

סימוכין לכך ניתן למצוא בתמיכתו הבלתי מסויגת של שר האוצר. את מה שגפני יודע, זוכר גם הוא. בניגוד לנתניהו, שטייניץ לא מתכחש לסיכומים, ואינו נוהג לייצר גרסאות חלופיות, בהתאם לשבשבת התקשורתית.

איווט ליברמן, שכבר הוכיח לא אחת בקדנציה הנוכחית, כי הוא חף מרגשות אנטי-דתיים, הצטרף השבוע לתזמורתו של סער כשהודיע כי אנשי מפלגתו יצביעו נגד החוק. שאלתי את אחד ממקורביו האם איווט מתעקש להוכיח שיש ממש בתדמית 'השטן' שהודבקה לו במערכת הבחירות? "לחלוטין לא", ניתנה התשובה.

הסיבה, במשקפי איווט, פרקטית לחלוטין: בחושיו הפוליטיים שאין מחודדים מהם, הוא קולט שבמוקד מערכת הבחירות הבאה יעמדו החרדים. ידאג לכך יאיר לפיד, תדאג לכך ציפי לבני, תלבה זאת התקשורת. איווט לא יכול להרשות לעצמו להישאר מאחור, פרווה כמו ביבי, לא בשר ולא חלב, לא קפה ולא תה. הוא חייב להשמיע את קולו, למחוא כף למקהלה שקולעת לטעמם המוזיקלי של הבוחרים הפוטנציאליים, למרות שאישית, היה מעדיף סגנון מוזיקלי אחר.

גפני יסמוך את ידיו על מה שנשמע השבוע בלשכת איווט: "לא משנה איך היו מגישים את ההצעה, העליהום היה נוצר כי הייתה כאן יד מכוונת. אם היו מכלילים את הסטודנטים בחוק, היה נטען שהחרדים מרמים, מטייחים, זורים חול בעיניים. הרי ברור שהסטודנטים היחידים שיעמדו בקריטריון הם כמה סטודנטים חרדים. הנציגים החרדים היו יכולים להתנהל אחרת? אולי. אך התוצאה לא הייתה משתנה".

לעובדה שמדובר במסע מתוזמן, שהיה מתנהל בכל סיטואציה, ניתן למצוא הוכחה בכתובים.

עובדה: בגיליון יום שישי של ידיעות אחרונות, העיתון של המדינה, הופיעה הידיעה על החוק במסגרת שולית, ידיעה קצרצרה בת שלוש פסקאות בלבד, בתחתית עמוד 4. זהו המשקל העיתונאי האמיתי שאמור היה להינתן לידיעה שלמעשה אינה מחדשת דבר. הרי כל מי שקורא את החלטת בג"ץ, את האורכה שניתנה לכנסת עד לפרוש תקציב 2011, כדי להעביר זאת בחקיקה ראשית, מבין שמדובר בחוק אוכף בג"ץ, ולא בחוק עוקף בג"ץ.

את הסערה חוללה הכותרת הראשית ב'הארץ', באותיות קידוש לבנה: "חוק עוקף בג"ץ יבטיח מלגות בסך מאות מיליוני שקלים לאברכים". לידיעה הזו, קדמה יומיים לפני, כותרת במגזין הכלכלי של העיתון, 'דה-מרקר', "עלות התביעות של המפלגות החרדיות בתקציב – 4.27 מיליארד שקל".

המספרים שהוצגו בידיעה מופרכים ומגוחכים: "שני מיליארד שקלים תוספת לישיבות". הנציגים החרדיים קראו ולא ידעו אם לצחוק או לבכות. מנחם לייזר מוזס גזר ושמר את הכתבה והציג אותה לראש הממשלה במהלך פגישת סיעת יהדות התורה עמו, ביום שני. ביבי, בעל אלף הפוזות, עטה על פניו מבע של זעזוע: "זה לא ייאמן. מה זה הדבר הזה?", שאל בתדהמה מעושה ומאוסה.

מכל זה אתה למד, שהגל העכור הזה לא התרומם מאליו. אי אפשר להימנע מלערוך לינקג' בין האכסניה, 'הארץ', לבין הלשעברניק של העיתון לענייני חרדים, שחר אילן, שבתפקידו הנוכחי בעמותת 'חדו"ש', מחולל את העליהום האנטי-חרדי פעם אחר פעם. כדי לזהות את טביעות האצבע של אילן, אין צורך במומחי מז"פ. מה חבל שבצד החרדי, אין גורם ממומן, משומן ומיומן, שייתן את תשובת המשקל.

נחזור לעמדת גפני: "האוצר הוא שביקש שלא להכליל סטודנטים בחוק מנימוקים תקציביים", טוענים בסביבתו, "האוצר הוא שהציע לנסח דברי הסבר מספיק משכנעים על חשיבות התורה לקיומו של העם היהודי, כדי שלא יבוא 'תלמיד-חכם' ערבי ויבקש, להבדיל, לקבל הבטחת הכנסה, על עמלו בקוראן". דברי ההסבר בהחלט שכנעו. טיפ-טיפה יותר מדי...

מה שכואב לגפני, שהתנהלות ממלכתית של שנה ומחצה נמוגה בעשן של מדורת הסתה אחת. זה מתסכל, מרתיח, מקפיץ, אבל כל מה שנשאר זה לחשוק שפתיים, לנסות למזער נזקים, להיפגש עם הסטודנטים (צעד שמתוכנן בקרוב) ולהצהיר על תמיכה במאבקיהם להקטנת שכר הלימוד ולתוספת תמיכות. למה לא? שביבי הגיבור ישלם. ולא, גפני לא יתחשבן עם ביבי – בטח שלא כעת, כשהמדורה עדיין בוערת. עוד יגיע הזמן לסגור חשבון, עם הליכוד בכלל ונתניהו בפרט.

הרי רק הליכוד יכול להכות בחרדים פעם אחר פעם ולזכות בתמיכתנו, רק הליכוד יכול לעורר כנגדנו הסתה איומה שמשום מה, נפסקת באחת, כשהשמאל עולה לשלטון. רק ביבי, האיש שחב לנו את כסאו בשתי הקדנציות, יכול לתקוע בנו כשר אוצר את סכין הקיצוץ בקצבאות, ולהמשיך כראש ממשלה לסובב אותה בגבנו כשהוא מתפאר בכך, בשלל הודעות מקוממות ששלחה לשכתו לתקשורת ובראיונות שהעניק מנכ"ל משרדו.

"לא אמרתי את הדברים", אמר מנכ"ל משרד ראש-הממשלה, אייל גבאי, לח"כ מקלב שהטיח זאת בפניו במהלך פגישת הסיעה עם רה"מ. "לא אמרתי שהחוק יעבור רק אם יכלול הוצאת אברכים למעגל התעסוקה", הכחיש האיש, בסוג של עזות פנים ששמורה רק לאנשי נתניהו - המנהיג שזוכר דברים שלא אירעו ושוכח אירועים שהתרחשו.

אור בקצה המנהרה

אין מנצחים, רק מפסידים. גם אם תוסדר לבסוף הבטחת ההכנסה, יבוא הדבר על חשבון הישגים אחרים שכבר היו בכיסנו ויטורפדו על ידי לשכת ראש הממשלה, מאימת כותרות התקשורת העוינת. בוועדת השרים לחקיקה הייתה אמורה לעלות השבוע הצעת חוק אשר מבלי להיכנס לקרביה נועדה להקל על מצוקת החינוך החרדי. החוק הוסר מסדר היום וספק אם יועלה בקרוב, לא הוא, ולא הטבות אחרות דוגמתו. פחד התקשורתנים נפל עליהם.

אין מנצחים, אבל איש אחד יכול היה לשחרר חיוך קטן, בלתי נראה. מלאכתו של סגן שר החינוך מאיר פרוש, נעשתה על ידי אחרים. כל מי שטען כי פרוש מוביל את המאבק מול סער מנימוקים רוטציוניים, אכל השבוע את הכובע. "תראה מה עושה שר החינוך שלך, תראה איך הוא פועל נגדנו בכל החזיתות, ואפילו בסיפור הזה של הבטחת הכנסה שבכלל לא קשור אליו. הרי אנחנו בכוחנו הקואליציוני הפכנו אותו לשר חינוך והוא בועט בנו", אמר פרוש לנתניהו, ששמע את חרפתו של סער ושתק. אלא מה? אם היה יכול, היה מוסיף משלו עוד כהנה וכהנה.

אפרופו סער, השבוע התברר כי המיניסטר הפופוליסט הזה, אפילו את משנתו שלו אינו מקיים. גילו זאת השבוע, עשרים וחמישה תלמודי תורה של רשת מעיין החינוך התורני, שבבדיקת מפקחי המשרד נמצא כי אינם מקיימים את תוכנית הליב"ה.

מנהלי אותם תלמודי תורה, הודיעו למשרד החינוך, במסמך חתום, כי לקראת שנת הלימודים התשע"א הם מתחייבים לקבל עליהם את עול הליב"ה. כל זה לא עזר להם במאום, כשגילו השבוע כי משרד החינוך, בהוראה מגבוה, הפחית להם מאות שעות הוראה, בלי כל הודעה מוקדמת, וללא כל התחשבות בכך שבאו לקראת, שלא לומר התקפלו. כיוון שניתנה הרשות למשחית, אינו מבדיל בין קנאי לפשרן. בין מתנגדיו לעושי דברו. החרדים מקוצצים, נקודה.

ומילה טובה לסיום: לזכותם של נציגינו ייאמר, שגם אם חלקו על הדרך, התייצבו כמעט כאיש אחד להגן על המטרה: אלי ישי ומאיר פרוש, איציק כהן ומנחם לייזר מוזס.

אפילו אריה דרעי הגן על החוק בלהט ובחום. דיבר על מעלת לומדי התורה, על העלות, הפחותה ממטוס 'אף 35' אחד, אל מול התועלת הגדולה בהרבה. במקום לפרוט זאת לפרוטות קואליציוניות, ולדבר במונחים פוליטיים על מחויבות הנובעת מ'הסדר שלושים השנים', הוא התמקד במהות הרעיונית, והגיש זאת לצופה החילוני בחדות השקפתית - סטייל מרצה בערכים - השמורה רק לחסרי קורת גג פוליטית.

שניים שתקו. לשניהם נסיבות מקלות: הראשון, יענק'ל ליצמן, שאירועי השבוע החולף, עוררו בו תחושת דז'ה-וו. בעבר, כשאיים בפרישה ב'פרשת ברזילי', הסבירו חבריו לסיעה שכך לא ייעשה. כשנלחם על קצבאות הילדים, אמרו לו שעל כסף לא פורשים. מה השתנה? שאלו אנשיו השבוע. מקורביו דיברו, הוא שתק.

השני, אריאל אטיאס. גם לו יש נסיבות מקלות, שכן האיש היה עסוק עד מעל לראש בארגון "מסיבת ההפתעה" ליום הולדתו הארבעים שנחגגה במוצ"ש במנהרות הכותל בחברת האלפיון העליון ובחסותם של טייקונים כמו נוחי דנקנר, יצחק תשובה, ושאול אלוביץ, שנשאו את קולם בשירת 'וכל הכבוד לשר'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!