אביו של הילד יוסף מרדכי קדוש ז"ל מתאר את ההתמודדות עם האובדן

מכתב מרגש מתפרסם הבוקר (ראשון - ט' באב) של אביו של הילד יוסף מרדכי קדוש ז"ל, שנפטר לבית עולמו לפני כחצי שנה מהמחלה הקשה הוא פונה לקב"ה ומספר על ההתמודדות עם האובדן. יוסף מרדכי קדוש ז"ל ניצח שלוש פעמים את המחלה הארורה, אך בפעם הרביעית רצה הקב"ה והוא השיב את נשמתו ליוצרה.

כך כתב האב: היום תשעה באב, אני רוצה לבא לנחם אותך ולהשתתף בצערך, איבדת את היקר לך מכל - בית מקדשך.

אך אינני יודע מה להגיד לך, חשבתי לומר לך מה שאמרו לנו כשהילד שלנו נפטר: "תנוחם מהשמיים" אבל לך? השמיים והארץ שלך! "תהיה חזק"? כוחך וגבורתך מלא עולם!

ממשיך האב השכול וכותב: לא רק שאני לא מוצא את המילים הנכונות, אני גם לא זכיתי להיות שם כשבית המקדש היה קיים, לא ראיתי את הכהנים בעבודתם ולווים בזמרם. אין לי את האפשרות להרגיש באמת את הצער הגדול שלך.

"אבל דבר אחד אני יודע" מציין האב, ואני כותב לך את זה עם ים של דמעות על המקלדת שלי:

אני יודע,

שאתה גם מתגעגע לדבר שהיה הכי אהוב לך,

שאתה גם רוצה לראות  את מה שהיה לך ואיננו,

שאתה גם מחכה שיבשרו לך - שבית המקדש הגיע,

שאתה גם בוכה בסתר ואף אחד לא רואה את זה,

שאתה  רוצה שנבין את הכאב שלך ואנחנו לא יכולים.

השנה זו הפעם הראשונה שהתחלנו לקבל מושגים חדשים: מהו אובדן, מהי אבידה שמחפשים ולא מוצאים.

ממשיך את מכתבו וכותב: סליחה אלוקים, שכל שנה לא הרגשנו את כאב הגעגוע שלך לבית מקדשך, כואב לנו שהיינו צריכים לקבור ילד בשביל להרגיש את צערך.

אתה רואה אותי בכל יום, איך שאני נוסע ומתיישב ליד הקבר של הילד, מתגעגע אליו, רוצה לראות אותו, ומחכה לו, זר לא יבין זאת,

אבל אני, ביחד עם אשתי ושלושת האחים של יוסף מרדכי יודעים שנראה אותו הכי מאוחר אחרי 120 שנה שלנו בלבד.

אבל אתה בורא עולם,

עברו כבר 1953 שנים ואתה עדיין לא רואה את בית מקדשך,

1953 שנים שאתה בגעגוע ליקר לך מכל,

1953 שנים שאתה עדיין בוכה בסתר,

1953 שנים שאתה רוצה שנבין את הצער שלך,

1953 שנים שאתה מחכה שנבשר לך שבית המקדש הגיע.

וואו!

כמה כח של סבלנות יש לך לעם ישראל שישובו אליך חזרה,

כמה אהבה יש לך אליהם כשאתה סומך על רצונם הפנימי.

מבטיח לך אלוקים,

מהיום ירושלים בעיניי זה לא רכבת הקלה,

והכותל המערבי זה לא צילום משפחתי.

ירושלים - בעיניי זה כמו בית העלמין,

היו בה חיים של עם ישראל בתפארתו והיום היו צריה לראש.

הכותל המערבי - בעיניי זה כמו קבר,

קבר השוכן בתוכו את בית מקדשנו החרב והשמם,

שאתה ממרר עליו בבכי של געגוע בכל יום,

מעתה עת יהיו עומדות רגלינו בירושלים,

נמעיט שם בחיוך ונרכין בה ראש להרגיש את כאבך.

מעתה עת ידינו יגעו באבני הכותל,

נייחל אליך בתפילה הכתובה בסוף מגילת איכה:

"הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם"

ותראה לנו את יוסף מרדכי שלנו ביחד עם כל נשמות ישראל.

אך עתה בגלותנו,

מרה ככל שתהיה,

נסתרת ככל שתהיה,

מסיים האב את מכתבו במילים: מאמינים בך ללא תנאים ובלי לקבל דבר, ואומרים אנו בכל כוחנו: כל מה שאתה עושה הכל לטובה!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!