כוחנו באחדותנו? לחברון יש הוכחה

מזה זמן אני מוביל מהלך עסקי, בשותפות עם קרוב משפחה. מדובר במהלך שעשוי להניב תשואה לא רעה, אך טומן בחובו התרוצצויות רבות במשרדי ממשלה, עשרות חתימות בפני עורכי דין על מאות עמודים – ובירוקרטיה הדורשת סבלנות וריכוז רב.

בשבוע האחרון, דומה היה לשנינו כי התהליך הסתיים, והנה, סופסוף נוכל ליהנות מעט מפירותיה של המלאכה בה היינו מצויים בחודשים האחרונים.

בשעת לילה מאוחרת של מוצ"ש, אני מקבל שיחת טלפון מעורך-הדין שלנו.

"ביום שני בשעה 9.30 בבוקר, קרוב משפחתך חייב להתייצב בפני עו"ד בשיקגו ולחתום על מסמכים. החומר צריך להיות על שולחני בישראל עד יום רביעי בבוקר. אם הדבר לא יבוצע, תיאלצו להמתין חודשים ארוכים", אמר העו"ד בנחרצות.

את הגזירה לא יכולתי לשנות. שעון החול החל לתקתק.

על-מנת לסבר את אוזניכם, קרוב משפחתי-שותפי, עליו הוטלה הנסיעה הבהולה לארה"ב, הוא אברך חסידי, המתגורר מיום היוולדו ועד היום כאב לילדים - בשכונה חרדית בירושלים. מלבד יציאה אחת ויחידה שעשה לארה"ב לטובת שמחה משפחתית, לפני כמה שנים, מעולם לא יצא מעירו. לא די שאינו כותב או מדבר אנגלית, גם את צורת ה-abc הוא אינו מכיר.

"יש הרבה יהודים טובים באמריקה", ניסיתי להרגיע אותו, כשהעלה את חששו בפניי על קשיי השפה והתארגנותו בארץ הניכר. "אל תדאג, הכול יהיה בסדר", השבתי לו, אך גם בליבי חששתי.

למחרת, יום ראשון, הוא עלה על המטוס. טיסה ישירה מנתב"ג לניו-יורק, ושם עלה על טיסת פנים לשיקגו.

יהודים טובים הוא כבר פגש בנמל התעופה בניו-יורק. יהודי דובר עברית ליווה אותו לדלפקי חברת התעופה של טיסת הפנים – והוא החל להרגיש 'היימיש', עד כמה שאפשר במדינה זרה.

ביום שני בבוקר, שעון ישראל, חייגתי אליו, למספר הטלפון שלו מעבר לים. מסתבר, כי הוא עומד במרכז אולם היוצאים ואינו יודע נפשו. "כל המטוס היה מלא בכושים ופקיסטנים, שורר כאן קור אימים ובעוד כמה שעות אני צריך להיות אצל עורך הדין, אינני מבין את השפה ואני לא רואה כאן צורת יהודי. מה אני עושה?", הוא שאל כשקולו רועד.

זעקה קטנה, עולם שלם

באותו רגע הבזיק במוחי רעיון.

נכנסתי לפורום 'בחדרי חרדים' והקלדתי הודעה קצרה תחת הכותרת: "אברך מישראל זקוק לסיוע דחוף בעיר שיקאגו. מי יכול לסייע?".

בטכנולוגיה פשוטה בת ימינו ובהינף אצבע, ההודעה נראתה תוך רגעים אחדים במחשביהם של אלפי גולשים.

אם בישראל הייתה זו שעת בוקר, תושבי ארה"ב עוד נמו את שנת הליל שלהם. לכן, לא ציפיתי לתגובה אמריקנית מיידית.

כך או כך, תוך דקות אחדות הטלפון החל לצלצל. "אני מדבר מירושלים, יש לי חבר טוב בשיקאגו. הוא בטח יוכל לעזור", נשמע קול אחד.

השיחות הבאות הגיעו בזו אחר זו: "בן דוד שלי גר שם", "חמי יליד המקום", "חותני משיקאגו", "חתני גר שם".

שיחה רדפה שיחה. עשרות יהודים טובים מרחבי הארץ הציעו את עזרתם. הייתי נבוך ונרגש כאחד. ברשימה ארוכה וצפופה ריכזתי עשרות שמות ומספרי טלפונים של יהודים תושבי העיר - וכל שנותר לי הוא להמתין שהשחר יפציע על שמי ארה"ב ואוכל ליצור קשר עם מיטיביי הפוטנציאליים.

שעון החול הלך ואזל. קרוב משפחתי המתין בשדה התעופה, לישועה שאמורה להגיע מכיווני.

שעת צהריים בישראל ושיקאגו החלה להתעורר. בעודי תוהה האם השעה כבר סבירה בכדי לטלפן לאנשים, הטלפון שלי החל מצלצל. יהודים טובים, תושבי העיר, שהודעת הפורום הגיעה אליהם, הציעו בעצמם עזרה.

שלוש שעות לפני הפגישה עם עורך הדין, קרוב משפחתי נאסף אחר כבוד משדה התעופה.
ממש כפי שהיה אצל אברהם אבינו, הוא הובל לבית הכנסת האורחים בעיר, מיטתו הוצעה ושולחנו נערך, ולאחר שהשיב נפשו, ליוהו ולא עזבוהו עד שסיים את מטרת הגעתו לעיר.

מעל גבי במה מכובדת זו, בהתרגשות רבה, הריני מבקש להודות לעשרות רבות של יהודים מהארץ ומהעולם שיצאו מגדרם והציעו את עזרתם הנדיבה, וכמובן - לקהילה היהודית החמה והלבבית של שיקאגו. לא אפרט כאן שמותיהם היות ולא ביקשתי את רשותם ויתכן מאוד כי רצונם שמעשיהם הטובים יישמרו בסוד.

מעולם לא הבנתי כל כך טוב את משמעות הסלוגן "כוחנו באחדותנו". זעקה קטנה של יהודי בארץ ניכר שנזקק לעזרה - ועולם שלם יצא מגדרו לעזור.

קישורים:
האשכול שנפתח בפורום

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!