חשיפה: חילול-שבת המוני בחסות 'שבת חברון' • דואר צבאי

השערורייה הידועה שאירעה בשבוע שעבר בבית-הספר לקצינים של צה"ל, מעידה על בעיית שורש אמיתית: שלושה צוערים שנטשו טקס לזכרו של יצחק רבין בשל סירובם להאזין לשירת חיילת, נשפטו למחבוש והודחו מהקורס היוקרתי שנועד לתת להם את התואר הנכסף קצין.

עבור המגזר הדתי-לאומי, אליו משתייכים אותם צוערים, סיום קורס קצינים הוא משאת-נפש.

השלכת הכומתה אל על במסדר הסיום, היא רק הסמן הראשון בשרשרת טקסים משפחתיים לגאוות המשפחה: החל באם (ששירתה בהיאחזות הנח"ל בסיני), עבור בסבתא (שהעריצה בסתר את לוחמי האצ"ל), וכמובן בל נשכח את האב הגאה שממהר לחלוק עם הבן יקיר את נסיונו הקרבי מימי 'אנו-באנו' במלחמת יום הכיפורים. ועל קידושא רבא נוסח 'חתן בראשית', טרם דיברנו.

בעיר בה אני מתגורר ישנו בסיס צבאי קטן. החיילים הדתיים נוהגים לבוא בשבת אל בית-הכנסת שלנו. לעולם ייאבקו המתפללים על אירוח חייל לסעודה. ואם קצין הוא? הו-הא, ששון ושמחה. מי יודע איזה שידוך עוד נארגן עבורו.

צוער המוכן להקריב את חלום הדרגות הנכסף על מזבח ההלכה, הוא גיבור אמיתי.

כאן המקום לציין לשבח את הרב הצבאי הראשי, תא"ל הרב רפי פרץ. זה האחרון נתן להם גיבוי ללא סייג ובפעולה זריזה הצליח להוציאם מהכלא ולהשיבם אל ספסלי הבה"ד.

איך הרבצ"ר הגיע להישג? באמצעות שיתוף פעולה מושלם עם מפקד זרוע היבשה שהנחית את הפקודה על ראשו של מפקד הבה"ד, אל"ם יהודה פוקס, בחור הישיבה החרדי בעבר ורפורמיסט מוצהר בהווה.

שירת נשים בצה"ל היא בבחינת קו פרשת המים, הרבה יותר מאשר עניין לסעיף בשו"ע יורה דעה.

קרובת משפחה שסיימה לאחרונה את קורס קציני החינוך, השיחה לי לפי תומה כי קצין החינוך הראשי, תא"ל אלי שרמייסטר, אמר לחניכות הקורס שלה, כי הוא מורה להן להקפיד על שיבוץ זמרת בכל טקס צבאי. "כך אני מקווה לעצור את התפשטות ההשפעה הדתית בצה"ל", דברי שרמייסטר.

אבל שרמייסטר לא לבד. חכו ותראו את ההילולה התקשורתית שה'עיתון לאנשים חושבים' יקשור לראשו כשיפרוש מצה"ל, פרישה שמתעכבת בשל פרשת מסמך הרפז וביטול מינויו של אל"ם ארז וינר למחליפו.

מתחת לפני השטח והמריבות האינסופיות שניהל עם הרבצ"ר הקודם תא"ל הרב אביחי רונצקי, זכה שרמייסטר לגיבוי שבמעשה, 'מעשה רב'.

התמונה המתפרסמת כאן באדיבותו של צלם דובר צה"ל אינה נדירה. לא פעם נצפו רבנים צבאיים בכירים מפארים את קדמת האולם בטקסים בהם חיילות צה"ל הפגינו ביצועים מוזיקאליים. תשאלו את חיילי השח"ר לצבעיהם איך זה נראה כשהם משוחררים מאירוע משוקץ 'מתוקף הייחודיות', אבל הרב היחידתי נוכח, מפני שהוא מחויב למפקדו יותר מלהלכה.

לפני כחודש התקיימה אליפות צה"ל בכושר קרבי למפקדים. הרבצ"רים הראשונים, מגורן ועד וייס, הדירו רגליהם מהפסטיבל. לא כך רונצקי ופרץ. שניהם נטלו חלק פעיל בחגיגה של קצינים וקצינות בביגוד חלקי, והכל באידיאולוגיה של 'ממלכתיות משתלבת'. לתפארת צבא הגנה לישראל.

מפקד שרואה את הרב הראשי לצה"ל יושב ומאזין לשירת חיילות או צופה במופע לא צנוע, לא יקבל שום תירוץ מצוער צעיר המבקש, בסך-הכל, לקבל את זכותו ההלכתית.

האם ישתנו הדברים בימי הרבצ"ר פרץ? אם להסתמך על פרשת בית-הספר לקצינים, שבה הוא צעד ברגל ימין, נראה כי הכיוון חיובי.

דיינים של קריירה


פרשת הגיור הצבאי לא יורדת מהכותרות. לא תמיד בתדר הנכון. הוויכוח על הגיור הצבאי הופך לעיתים לשאלה של צבע הכיפה, אך אליבא דאמת, לא כך היא.

אם יש לכם את מספר הטלפון של חברי מועצת הרבנות הראשית שמונו בסוף השבוע לאייש את מקומות הוועדה שהוקמה לבדיקת הגיורים, הציעו להם לבדוק את שאלת כשירותם של הדיינים היושבים בהרכבים אלו, הרבה לפני שהם בודקים את כשירותם של המתגיירים.

חלקם הנכבד של דייני צה"ל לא למד כלל בישיבה. ההתקדמות בסולם הדרגות והיותם פורשים מתוסכלים, נתנו להם את התפקיד הרוחני – כמה אבסורדי – כפיצוי.

בעוד בשוק האזרחי מתנהל מאבק ציבורי עז על כשרות הגיורים, הרי שכמעט ואין מפקד שדה בצה"ל שמאמין במשמעותו של גיור. הם הרי רואים את הסחורה בבואה ובצאתה. והיא נראית זהה לחלוטין, למעט מקרים בודדים.

ואולי עלינו להעלות על השולחן את שאלת היסוד: מדוע בכלל עוסק ארגון שתפקידו להרוג אויבים בהמרת זהותם הלאומית של חייליו ובמגע בציפור הנפש של העם היהודי?

האבסורד זועק לשמים: חייל שמתגלה בגופו מחלה ממארת ל"ע, משוחרר מצה"ל; חייל שנגזרו עליו שנות ישיבה ארוכות בכלא, מועבר לכלא אזרחי; אפילו הכיתוב על-גבי המצבה הצבאית כבר עבר מזמן לאחריות המשפחה, מפני שהצבא מבין שאין הוא שליט על אנשיו אלא בפרק הזמן בו הם נחשבים חיילים.

ואילו לגבי המרת זהותם, הוא רואה עצמו כאחראי עליהם עד סוף כל הדורות?!

מוקד כוח ועסקונה

ואם תופעה זו בכוחה להעיד על בעיית שורש, הנה לב ליבה של הבעיה.

כל עוד היו הרבנים הצבאיים גדולי תורה, ניתן היה להתעלם משאלת הסמכות ומקור המינוי. משהפך מוסד הרבנות הצבאי, כמקבילו האזרחי, למוקד עסקונה, כוח ומשרות, אין ברירה אלא להציב על השולחן ובקול גדול את שאלת מינוי הרבנים הצבאיים.

מי שמונה בהתייעצות פנימית של שר ביטחון ורמטכ"ל שקריטריון הגיבוי שיתן הרבצ"ר העתידי לפעילות פוליטית זו או אחרת ניצב בראש מעייניהם – לא יכול לקבוע זהות יהודית. נקודה. התופעה המצערת הזו חייבת להיפסק ומיד.

הרבנים הראשיים לא ישכחו כיצד בא אליהם, ביום בהיר, דן חלוץ וביהירות האופיינית לו הציב את מינויו של ראש ישיבת איתמר כעובדה מוגמרת.

לא ניתנה להם הזכות לתהות האם הוא נושא בתרמילו תעודת יורה-יורה הניתנת לאחר מעבר בחינות כדת וכדין (ואין לו!).

הרבנים הראשיים זוכרים גם זוכרים איך בא אליהם הרמטכ"ל הנוכחי ובחצי פה ביקש את אישורם למינויו של ראש מכינה קדם צבאית שאפס פרסומים הלכתיים וניסיון בפסיקת הלכות נמצאים ברזומה שלו.

במקרה זה, כמו בקודמו, הם התנהגו באצילות כדי שלא לבייש את המועמד.

והנה המחיר.

אם תתקיים זיקה ישירה בין כישוריו ההלכתיים של המועמד להיות רבצ"ר ולא רק נסיונו כקצין קרבי, הרי שהדרך לפתרון הבעיות תהיה קלה יותר. אפילו אם על הכסא רב-ההשפעה של עוזר הרמטכ"ל יישב רפורמיסט להכעיס ולתיאבון כמו אל"ם יהודה פוקס.

• • •

ומ'עשיית רב' ל'מעשה רב' אקטואלי מתמיד.

כאשר שירתתי במפקדת פיקוד המרכז, בעיצומו של דיון תיאום מבצעי סוף השבוע, עלתה שאלה מעשית: המועצה האזורית בקעת-הירדן חפצה לערוך מירוץ מרתוני בעיצומו של יום השבת. אירוע זה מחייב הקצאת כוחות אבטחה גדולים.

במהלך הדיון דיווח ק., האג"ם, כי הרבצ"ר התקשר אליו וביקש שלא יאשר את האירוע מפאת חילולי השבת המיותרים שזה עלול לגרום.

כרגיל, בהיותי חובש-הכיפה שבחבורה, עיני הנוכחים הופנו לעברי.

הוא צודק, אמרתי.

בחסדי שמים, גם שאר הדוברים סברו כמותי. מי יודע. אולי רוח טהרה שרתה עליהם, אולי בסך-הכל רצו לנוח בשבת.

כשהגיע שלב הסיכומים, הודיע האג"ם ק. במפתיע: האירוע יתקיים כמתוכנן.

הכיצד, תמהתי, הרי כולנו המלצנו לבטלו?

"אם מותר לקיים את שבת חיי שרה בחברון, למרות אלפי החיילים הנוסעים בעיצומה של השבת כדי לאבטחה, הרי שגם מרתון הבקעה מותר", פסק ק. האג"ם – ואנו שתקנו.

שתיקה של מבוכה.

לתשומת ליבכם, אחינו בעיר האבות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!