מעשה בסילון רותח (3)

יומן יקר,

ככה זה כשממהרים.

יום שישי, כמו תמיד אנחנו מתארגנים ברגע האחרון. "כמה פעמים כבר ביקשתי מכם להתקלח מוקדם?" - אני ספק שואלת-ספק כועסת.

והם, הילדים, כמו בן הזוג, כל-כך אוהבים לדחות את ה'קץ'.

"עוד מעט", הם אומרים, בוחנים את מידת סבלנותי.

העוד מעט הפך לשעה מאוד מאוחרת, ואו-טו-טו שבת.

פתאום בוקעות מכיוון האמבטיה צעקותיו של הקטן, אחרון המתקלחים. "א-מ-א" - שאג. כמעט שמטתי את סיר החמין הרותח, ופתחתי במרוצה לעבר המקלחת.

הוא עמד שם, ליד ברז המים הרותחים, מנסה לעצור את הסילון בעזרת מגבת עבה. אבל תוך דקות ספורות הייתה המגבת ספוגה.

סילון רותח קיבל את פני. או-טו-טו שבת. מה עושים?

אחד הילדים קיבל פקודה לעשות 'משמר' ליד הברז, ובעזרת ערמת ענק של מגבות ניסה לעצור את הסכר. הזכיר לי את הנער ההולנדי שמילא תפקיד דומה ונכנס אל דפי ההיסטוריה.

אז זהו, שהבן כנראה לא הבין את הפוטנציאל הפרסומי הכרוך בעבודה שהטלנו עליו, משום שכל דקה וחצי, בממוצע, נשמעו קריאותיו הנואשות: "די, אין לי כוח, עד מתי?!"

כמנהלת עבודה מיואשת, המשכתי לחלק תפקידים, ואפילו לא אזרתי כוחות לענות לו.

בן נוסף נשלח אל חדר המדרגות, במשימה לאתר את ברז המים הראשי של הדירה, ואני מיהרתי לחייג לאינסטלאטור השכונתי.

"השתגעת? בשעה כזו?" - הוא קידם את פני. ואני כמעט נשבעתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שבה אני פונה לעזרתו. רק בשעות קונבנציונליות הכסף שלי טוב?!

הוא טרק, ואני מיהרתי לחייג מספר אחר מספר. בעלי המלאכה השונים סירבו לענות. אחד מהם, צעיר לימים, ודי חדש בתפקיד, כנראה ריחם עליו, והסכים לסייע ב'עזרה ראשונה'. הוא החזיק את הקו כרבע שעה, זרק הוראות, ורק כשהודעתי לו שהנער הצליח לסגור את 'הראשי', ניתק.

להשתלט על הבלגן

את השבת הכנסנו בזמן, אבל עם בית מלא בסמרטוטים, מגבות, ושלוליות מים מקושטות בסימני נעלים ובבוץ. האוכל היה טעים, הניקיון קצת פחות.

במוצ"ש הגיע האינסטלאטור, הרכיב ברזים חדשים והביא את השלווה המיוחלת.

בין לבין נאם לי על 'צרותיו' במקצוע. על כך שתמיד מזעיקים אותו ברגע האחרון ובשעות לא שגרתיות. "אף פעם לא קורה פיצוץ בשעות סבירות? נגיד בבוקר? למה תמיד מזעיקים אותי כמעט באמצע הלילה, או דקה לפני שבת? לא רואים שהברז עומד לקרוס? אי אפשר להיזכר בזמן?"

טוב, הוא צודק. כמה פעמים אמרו לי הילדים "אימא, הברזים מתנדנדים" - ואני התעלמתי, רצה למשימות דחופות יותר.

בליבי החלטתי לעשות מעשה. לשבת עם דף ועט, ולרשום לעצמי את כל הקלקולים הקיימים בביתנו. קיר אחד מפוצץ - כאשר הוא יקרוס נצטרך להזעיק את הבנאי בשעה לא סבירה; החלב במקרר כמעט אזל, כשניזכר בכוס קפה המכולת תהיה סגורה וניאלץ לטרטר את השכנים; המזגן כבר כמעט אינו מקרר ומוציא אוויר לא קר-לא חם. הוא יפסיק לעבוד, מן הסתם, בעיצומו של יום שרבי לוהט....

טוב, לא אלאה בפירוט, רק אספר שהרשימה שלי מנתה לא פחות ממאה פריטים. מתי אטפל בהם? - טוב, כרגע, בעתיד הנראה לעין, אין לי פנאי אליהם.

מן הסתם אזכר בהם באיזה יום שישי לחוץ, כמה דקות לפני שבת, בערב יום כיפור או באיזה אמצע ליל אפל. למה? - כי ככה אני. עסוקה מבוקר עד לילה בביצוע משימות דחופות.

בהזדמנות הזו אני מגישה את התנצלותי בפני רעייתו של האינסטלאטור. בעצם, אנצל את ההזדמנות ואשלח התנצלויות מראש לכל בעלי המלאכה אותם עתידה משפחתי להטריד בשנים הקרובות.

יומן יקר, עד כאן להיום.

ממני, ימימה תפוחי, עקרת בית למופת, שפשוט לא משתלטת על הבלגאן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!