נאום החמורים • טורו של אבי בלום

שעה קלה לאחר שגדולי האדמו"רים וראשי הישיבות עזבו את המקום, איש איש לבית מדרשו, נותרו בחדר הצנוע ברחוב חזו"א 5 בבני ברק שלושת ח"כי יהדות התורה (יש שיאמרו: דגל התורה), מוישה גפני, מאיר פרוש ואורי מקלב, כדי לקבל הוראות הפעלה: "אל תעשו שום משא-ומתן, שום ויתור על תכני הליבה", הורה להם מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן.

על אף שאין בית מדרש בלי חידוש, חידושים גדולים לא יצאו מ'כינוס החירום' בהשתתפות מנהלי מוסדות החינוך, במחיצתם של גדולי התורה והחסידות. את נוסחאות הסירוב, אם כי לא תמיד בחריפות שכזו, שמעו חברי-הכנסת ומנהלי תלמודי התורה פעם אחר פעם, בעבר הרחוק והקרוב. חידוש, לא היה. סנסציה, הייתה גם הייתה, הן בגלל מיקום הכינוס – בטרקלין הבית שאך בקושי יכול להכיל את דייריו הקבועים, והן משום רשימת המשתתפים – גדולי ראשי ישיבות לצד אדמו"רים, מנהלים ליטאיים לצד חסידיים. המלכודת מלכדת.

בחודש סיוון התש"ן, נכנס לפנתיאון הישראלי 'נאום השפנים' של מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל, שזעק מעמקי ליבו "במה אתם יהודים?". השאלה מהדהדת עד היום, ולמרות השפנים שנשלפו בתגובה, תשובות אמיתיות מעולם לא ניתנו. העובדה שהנאום נותר כפצע פתוח עד היום, מעידה על כך יותר מכל.

בחודש חשוון התשע"א, 'נאום החמורים' של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א הוא שייכנס לפנתיאון, אך לא הישראלי הכללי, אלא החרדי הפנימי. "בחינוך החילוני ילד יכול לקרוא לאבא שלו חמור. ואולי הוא באמת צודק", אמר מרן ראש הישיבה, "הם פשטו את הרגל בחינוך שלהם והם באים לומר לנו כיצד לחנך? אנו קיבלנו את דרך החינוך עוד מאברהם אבינו ולא נסטה מדרך החינוך של אבותינו. אנו לא נאפשר התערבות בתכני הלימוד". הבהירות, הפשטות והמסר המחודד, הזכירו את הנאום ההוא, מתש"ן.

יחסי ציבור נאותים - ובמעטפת החיצונית סביב הכינוס, הסתובבו בהחלט כאלו שיכולותיהם השיווקיות אינן מוטלות בספק - היו הופכים את 'נאום החמורים' הנוקב של ראש הישיבה לכותרת בומבסטית בעיתונות החילונית. אלא שזו לא הייתה המטרה, בכל אופן, לא המטרה היחידה. כי הכינוס הזה כוון לא רק כלפי חוץ – לכיוונו של שר החינוך גדעון סער ובעל-הבית לקוי התפקוד ביבי נתניהו (ועל כך בהמשך), אלא גם, שלא לומר בעיקר, כלפי פנים – לכיוונם של מנהלי המוסדות החרדיים בכל רחבי הארץ.

על המטרה החיצונית, הורחב במדור זה בשבוע שעבר ועוד יורחב, השבוע. אבל לא פחות מעניינת היא המטרה הפנימית. מסתבר, כי בכוחו של הכסף להפוך גם את המובן מאליו לנתון בספק. זה בדיוק מה שקרה בשנים האחרונות וביתר שאת בחודשים האחרונים: התכתובת הישירה בין משרד החינוך למנהלי המוסדות, והסנקציות שנרמז כי יינקטו, בתחילה במשתמע ואט-אט במפורש, כלפי מי שלא ימלא אחר הוראות משרד החינוך, הפכו את העמידה האיתנה לנרפית משהו.

קחו דוגמה, ראשונה ואחרונה – מתוך התחשבות בסבל הקוראים הנקלעים שבוע אחר שבוע לסיפורים חינוכיים משמימים: בשנים האחרונות מחייב משרד החינוך את מנהלי המוסדות, כולל מנהלי החיידרים המוגדרים כמוסדות פטור, לחתום על טופסולוגיה עבת כרס, ספר של ממש, על מנת לקבל מהמשרד רישיון, שבהיעדרו נסגר השיבר התקציבי.

דרך הטפסים הללו, מנסה משרד החינוך לבטל את האוטוריטה העצמאית של החינוך החרדי בדלת האחורית. המנהלים נדרשים לחתום, על נוהל ותקנון קבלת תלמידים, וגם, שומו שמיים, על מערכת שעות מפורטת הכוללת את תוכנית הליב"ה.

חזית הסירוב, גובשה: התפרסמה בעיתונות מודעה המורה למנהלים שלא לחתום, ח"כ גפני אמר זאת בקולו, הן למנהלים והן לשר החינוך גדעון סער, בפגישתו בשבוע שעבר עם ח"כי יהדות התורה: "אני אמרתי להם לא לחתום והם לא יחתמו", אמר גפני לסער.

אבל הם חתמו. ועוד איך. קל יותר לספור את אלו שלא חתמו, ומדובר בסך הכל בשמונים וארבעה מנהלי חיידרים. כל השאר, כולל כאלו שהשתתפו בכינוס השבוע, הגישו למשרד החינוך את הטפסים בחזרה. הרי את המשכורות שהם צריכים להעביר בסוף החודש, איש לא יעביר במקומם. את הקילומטראז' בדרך למנהלי הגמ"חים איש לא יגמא עבורם. לכל מנהל היה תירוץ. כל אחד מעושי הדין לעצמו, ידע לספר על הוראה אישית שקיבל בבית ההוא או בחצר ההיא.

והיו גם כאלו - מנהלי רשתות שמכוונים יותר ב'חיים של עושר וכבוד' ופחות ב'חיים שיש בהם יראת שמיים' - שעיגלו פינות עד לטשטוש מוחלט: המדובר באותם מנהלים אשר למרות שאינם מנחילים את תכני הליבה במסגרת הלימודים, הצטרפו למסגרת הרשמית יותר, של מוכר שאינו רשמי, ובכך גרמו בעקיפין להגברת האכיפה, לעיכוב תקציבים, להשחרת החינוך החרדי כולו. רק לאחרונה עוכב תקציב של 21 מיליוני שקלים ללמעלה מעשרים מוסדות שפעלו בדרכים דומות. הם מסבנים, והחינוך החרדי כולו חוטף מקלחת קרה.

היו אחרים, כולם בעלי כוונות טובות, שהסבירו לנציגי המשרד כי מבחינתם האישית אין כל בעיה בהכנסת תכני הליבה, "רק לא תחת הסמל של מדינת ישראל". כל אמירה כזאת, מתדלקת את סער, מלמדת אותו שבניגוד למה שאומרים לו ח"כינו, הציבור החרדי מבין את שפת הכוח.

לכך, גם לכך, נועד הכינוס. אחרי הדברים החד-משמעיים שנאמרו בו, אי אפשר עוד להיתלות לא באילנות גבוהים ולא בשיחים נמוכים. ההוראה הינה ציבורית, חד משמעית, אינה נתונה בספק, מבדילה בין קודש לחול. לא מנהלי המוסדות ניצבים בחזית, אלא גדולי ישראל.

ליבת הסכסוך

"אם כך אתם מדברים אלי, אם זהו הסגנון, לא אבוא יותר לפגישות בסיעה", התרעם שר החינוך גדעון סער בפני אחד מח"כי יהדות התורה עם תום הפגישה הסוערת שנערכה בינו לבין ח"כי יהדות התורה ביום ראשון שעבר.

סער – המטרה השנייה, החיצונית, של 'כינוס החירום', שהה ביום ההתוועדות בחו"ל. זה לא אומר שגם משם, הוא לא קרא, ובעיון כדרכו, את לקט העיתונות החרדית הנוגע לעניינו. אחד מח"כי יהדות התורה נזכר השבוע איך לפני שבועיים, תפס אותו סער טלפונית, בבוקרו של יום, על כוס הקפה שאחרי המקווה, וביקש הסברים למאמר ב'המבשר' בנוגע להתמוססות הקשר ההיסטורי בין הליכוד ליהדות החרדית.

הצד המכוער של סער, הוצג כאן בהרחבה, ללא מעטה מייק-אפ, כמעט ללא הפסקה, במהלך השנה וחצי האחרונה. סער הוא בהחלט הכתובת, השאלה אם הכתובת היחידה. מי שנכח בכינוס ושמע את ההשוואות הנוקבות, לימי השלטון הפולני וגזירות הרומאים, עשוי היה להבין בטעות כי צרותיה של היהדות החרדית מתחילות ונגמרות בגדעון סער.

לצורך כך בדיוק, ושלא על פי התכנון המוקדם, ביקש ח"כ אורי מקלב לאפשר לח"כ מוישה גפני (הרמוניה שכזאת לא נראתה מעולם בפוליטיקה החרדית, שלא לדבר על דגל התורה), לומר דברי סיכום. גפני ביקש להפנות את האצבע לא רק לכיוונו של סער, אלא גם, שלא לומר בעיקר, לכיוון הבג"ץ, שבשל החלטותיו בעתירות שהוגשו נגד תקצוב החינוך החרדי, החל כל הסער. לגפני הייתה ההזדמנות לומר זאת ישירות לדורית ביניש בפגישה שנערכה ביום שלישי (לאחר מועד כתיבת השורות). הפעם הקודמת שבה נפגשו הייתה בעיצומה של 'פרשת עמנואל'. אמור לי עם מי גפני נפגש ואומר לך מהי מידת הדחיפות שבדבר.

באשר לסער, דווקא כלפיו נשמעו השבוע ביהדות התורה קולות מרוככים – הכל יחסי למה שנשמע מפי ח"כינו בשבוע שעבר. לקראת פגישתם של הח"כים עם נתניהו שמתוכננת ליום שני הקרוב, מאמינים כמה מהחברים שניתן להגיע עם האיש לנוסחה שתאפשר להשיב לבג"ץ כדבעי ולנסח חוק שיאפשר להוסיף ולשמר את מתכונת הלימוד הקיימת ללא שינוי.

איך אמר גפני לסער? "בגיל החינוך היסודי, תלמודי התורה הם כמו הישיבות הקטנות בשבילנו". בישיבות הקטנות, אחראי סער לתשובה החיובית שניתנה לבג"ץ ועיקרה שאין לשנות ממנהגן של ישיבות ליטא. בעניינם של תלמודי התורה, יסתפקו הח"כים בתשובה זהה ולפיה אין לשנות מהמתכונת הקיימת, גם ללא איזכור המקורות הגלותיים.

בשאלת היחס לסער, ובמנותק מהסוגיה העקרונית עליה אין מחלוקת, נשמעו השבוע שני צדדים. בצד האחד מאיר פרוש, סגן השר ברוטציה, האיש שתחזיותיו הפסימיות לגבי סער מתממשות אחת לאחת ומאמרי עיתונו הפכו השבוע לעמדה הרשמית של היהדות החרדית.

הצד השני, גם הוא בתוככי יהדות התורה (לש"סניקים ששתקו השבוע, בטן מלאה על גדעון סער. נהרי כבר חטף אולקוס). במאמר סיכום השנה שהתפרסם בערב ראש השנה האחרון ב'המודיע', נכתב על סער הספד של ממש: "ישנם המשחירים את פניו כאילו והוא נגד הציבור החרדי, אך אנו סבורים כי בעניין הזה נעשה לו עוול. זה לא שהוא יכול להתמודד מחר במפלגה חרדית, אבל הוא מכבד וגם פועל וזו טעות אדירה לבעוט אותו לצד השני כאשר הוא לא רוצה להיות שם".

מי שמבקש חיזוק למגמה השונה של הסיעה המרכזית (פוליטית, רק פוליטית. שהרי ענייני השקפה, אינם מתחומי העיסוק של מדור זה, כידוע), יכול למצוא זאת בהתנהלות שהתרחשה מאחורי הקלעים בקביעת הפגישה המשותפת לסער ולח"כי יהדות התורה. הפגישה המקורית תוכננה לשבוע שבו טס ליצמן לוועידת שרי הבריאות האירופאים. ליצמן עצמו, הביע הסכמה לקיום הפגישה עם סער, בלעדיו. אלא שאז פנה מי שפנה מלשכת שר החינוך ללשכת יו"ר סיעת יהדות התורה, ח"כ מוזס, וביקש לדחות את הפגישה למועד שבו סגן שר הבריאות שוהה בארץ.

בלשכתו של מוזס (שם לא מאשרים ולא מכחישים), מיהרו להיענות לבקשה ולתאם מועד חלופי, ולא בגלל שהם מכבדים את בקשת השר - שמוזס מייעד עצמו לשמש לו כסגן. הנימוק להיענות היה פנים-סיעתי: אומנם מאז שנכנס לכנסת זקף מוזס את גו הסיעה המאוחדת של ויז'ניץ והקנה לה מעמד של ישות עצמאית, אבל במקרים שכאלו, למה לו להיקלע במודע למלחמות לא לו? בין 'המבשר' ל'המודיע', מוזס מתייצב באמצע. פחות או יותר.

סופו של סיפור – והפעם, סיפורי פוליטיקאים - הפגישה נדחתה והתקיימה בשבוע שעבר. פרוש, שאמור שהיה להימצא בחו"ל במועד האלטרנטיבי (ליצמן נוחת, פרוש טס. מקריות מוחלטת), נאלץ לבטל את טיסתו כדי שלא לפספס את הפגישה.

מכל זאת אתה למד על מערכת יחסים בריאה בין סגן שר הבריאות לשר החינוך. ויודגש, על המהות, אין מחלוקת. בנושא הליבה, החזית העקרונית - חזית הסירוב, אחידה. שמע זאת סער מכולם, כולל מליצמן. לגישה המאוחדת הזאת, שותף גם אלי ישי: בשבוע שעבר ציטט יו"ר ש"ס את הדברים שנאמרו באכסניה זו כאסמכתא לכך שעמדתו כי אין לפרוש מהממשלה, לא השתנתה. השבוע, הוא שב וציטט מקורות עיתונאיים, הפעם, את הראיון המשותף (עם גפני וליצמן) שהעניק ליעקב רייניץ ב'המודיע' בגיליון סוכות האחרון שבו קרא לכל חברי הכנסת החרדיים לשבת ביחד ולטכס עצה. אפרופו מקורות עיתונאיים, השבוע, במאמר המערכת של 'המודיע', נכתבו הדברים בשנית, אך הפעם לא מפיו של ישי: "אין ויכוח שעצמאות מערכת החינוך החרדית יקרה לכולם ללא הבדל – ליהדות התורה כמו לש"ס, לכל החוגים ולכל העדות". ואידך זיל גמור.

המבחן הראשון של סער יהיה היום (רביעי), בעת שיעמוד, כנראה, על דוכן הכנסת ויתייחס לנושא. בשיחות סגורות הוא שואל את עצמו ואת מקורביו, מדוע לא מאמינים לו, מדוע לא מבינים שהוא פועל מתוך כורח בג"ץ?

ועל כך השיב לו השבוע אחד מדורשי טובתו: "תפסיק לדבר בשפה אחת לנציגים החרדיים ובשפה אחרת לציבור הכללי ואז יש סיכוי שדבריך יישמעו". סער שמע. נותר רק להמתין ולראות האם יפנים.

על המהות כאמור, אין חולק. גדולי ישראל אמרו את דברם. משפט אחד ממכתבו של מרן הגרי"ש אלישיב, מתמצת הכל: "הנני מצרף עצמי להיות נמנה עמהם ולדרוש מנציגי השלטון – אל תגעו במשיחי". אם סער סבור שיעלה בידו לתקוע טריז, לסכסך ולפלג, כדאי שיאזין ברוב קשב לדברים שנאמרו באסיפת החירום. ובעצם, פעם אחת הוא כבר קרא את התמלול המלא. שיקרא שנית, שלישית ורביעית, עד שיפנים.

הבטחה טעונת אבטחה

האם כתוצאה ממאבק האיתנים בין שני הליכודניקים: ביבי נתניהו ורובי ריבלין, ייפגעו האברכים החרדים? ביום שני השבוע, חגג ריבלין בלשכתו את נצחונו הראשון במושב על נתניהו. הקרקע שעליה צמחה היריבות בין השניים, כמו הקרקע עליה צמחה המריבה בין החרדים לסער, זרועת מוקשים רבים. אחד מהנפיצים שבהם, הינו חוק ההסדרים. ריבלין רצה להעבירו מן האולם – אולם המליאה, ואם לאו, לכל הפחות לנרמל ולמזער אותו. לא עוד חוק אימתני, תמנוני, שטומן בחובו את כל מה שהאוצר לא הצליח להעביר בחקיקה רגילה.

ביבי נתן לריבלין את מילתו שכך יהיה. לא מאהדת ראובן, שהרי יחסי חיבה, מעולם לא שררו בין השניים. רק שנתניהו מודע לכוחו של יו"ר הכנסת, הדבר האחרון שחסר לו הוא יו"ר לעומתי שתוקע את מהלכי הממשלה ולפיכך נאלץ להבטיח לריבלין שחוק ההסדרים יקוצץ ויעסוק אך ורק בדברים הנוגעים לתקציב המדינה.

אבל צ'ק דחוי של ביבי, כמו שקית חלב: תוקפו פג עם הגעת התאריך. שעת השי"ן קרבה וריבלין הבין שנתניהו ושטייניץ עשו לו תרגיל ובניגוד להבטחתם הפכו את חוק ההסדרים לתחליף לנופש בטורקיה: חבילה של 'הכל כלול'.

ריבלין זעם, וכשהאיש הזה רוטן 'מירושלים', איש לא יכול לעמוד בפניו בכל הרדיוס של עיר הבירה. לא שרון בשעתו, ובטח שלא ביבי כיום. הוא הבהיר לנתניהו שלא יקום ולא יהיה ומרגע שהופרה ההבטחה הוא חופשי לפעול לפי הבנתו, כולל אי העלאת הצעת חוק ההסדרים להצבעה במליאה. לביבי לא נותרה ברירה, ואחרי עוד כמה טיפות זיעה שניגרו על מצחו, תהליך מחויב המציאות, התקפל והשמיט מהחוק את כל החבילה הנלווית שאיננה קשורה לתקציב המדינה – מחוק ויסקונסין ועד לרפורמה בשוק ההון.

וכיצד כל זה מתקשר לחרדים? הנה סיפור שנחשף כאן לראשונה. בשקט בשקט, בלי כותרות רעשניות, סיכמו הנציגים החרדיים עם אנשי האוצר על שני נושאים: האחד, הסדרת מעמדן של יועצות המס החרדיות (סעיף 50 לחוק ההסדרים), שהתעודות שהן מחזיקות תוכרנה לצורך הכרת מעמדן כיועצות מס. שאפו לגפני.

הנושא השני שסוכם הינו, הכללת 'חוק הבטחת הכנסה לאברכים', בחוק ההסדרים. על החוק הזה, כזכור, מונפת חרב הבג"ץ (שוב בג"ץ) שקבע כי החל משנת הכספים הקרובה ייפסק ההסדר שמאפשר לאלפי אברכים קשי יום לגמור איכשהו את החודש.

העברת חוק כזה כחקיקה ספציפית ממוקדת, תעורר עליהום – ואת זה בג"ץ מצליח לעולל לנו שוב ושוב. זו בדיוק הסיבה שח"כינו הנאמנים חיפשו מסלול עוקף, שנמצא באמצעות הכללת החוק במסגרת הסל של חוק ההסדרים. בחוק כזה, עוד כמה עשרות מיליונים לפה או לשם, הם כטיפה בים.
רק שהעקשנות של רובי, הביאה לכך שהנציגים החרדיים יישארו רק עם ציפור אחת ביד (חוק יועצות המס). הציפור השנייה (חוק הבטחת הכנסה) שוחררה מכלוב חוק ההסדרים על ידי יו"ר הכנסת, מה שאילץ את ח"כינו להגיש השבוע הצעת חוק פרטית, בתיאום מלא עם הנהלת הקואליציה ומשרד ראש הממשלה, ובהכשר היועץ המשפטי של ועדת הכספים. האם התיאום המוקדם יביא לתמיכה מאוחרת? אצל ביבי, אין לדעת.

את הצעת החוק הפרטית, תחת השם 'חוק מלגת קיום לתלמידי כולל, התשע"א–2010', הגישו: גפני, מוזס ומקלב מיהדות התורה, אמנון כהן, וקנין ומיכאלי מש"ס, ואורי אריאל מהאיחוד הלאומי. כן, גם לחרד"לניקים אברכים משלהם. בהצעתם הם מבקשים לקבוע, כי תלמיד כולל שיוכיח כי הוא עומד בתנאים הקבועים בהצעת החוק: יש לו שלושה ילדים לפחות, אין לו הכנסה אחרת ואין בבעלותו רכב, יהיה זכאי למלגת קיום בשיעורים שייקבעו בחוק התקציב השנתי.

דברי ההסבר להצעה, ראויים לפרק בפני עצמו. מוזכר שם בהרחבה נאותה ערך לימוד התורה: "יסוד מוסד באמונה היהודית הוא שבזכות לימוד התורה ע"י תלמידי חכמים המקדישים את כל עיתותיהם לתורה, מתקיים העולם וישראל, כעם עולם". ועוד כהנה וכהנה כמיטב הרפרטואר הלשוני העשיר של ח"כינו ויועציהם.

בשולי דברי ההסבר, ניתן ללמוד על הדילמה שנוצרה בעת ניסוח החוק סביב השאלה האם להכליל בחוק החדש גם סטודנטים, כדי לסתום פיות מקטרגים בבג"ץ: "לאחר דיון שנערך בוועדת הכספים העבירו משרד הביטחון והחשב הכללי של משרד האוצר את סיכום הנתונים על היקף התמיכה המוענקת על ידי המדינה לסטודנטים. מהנתונים עולה, כי סך התקציב שייעדה המדינה בתקציב 2010 לתמיכה בסטודנטים עומד על 450 מיליון שקלים, זאת בעוד שהסעיף התקציבי להבטחת הכנסה לאברכים עמד בתקציב 2010 על סך של 121 מיליון שקלים. לאור זאת ולאור העובדה שתכליתו של ההסדר בדבר מלגת קיום לאברכים שונה מתכלית המלגות לסטודנטים, בהצעת חוק זו מוצע לקבוע הסדר ייחודי לגבי תלמידי הישיבות שתורתם היא אומנותם".

חברי הכנסת החרדיים יסתפקו בכך שהכנסת תאמץ את החקיקה גם ללא דברי ההסבר הנפלאים שבצידה. ואחרי שיינטש הקרב, והכנסת תאמר את דברה, אם תאמר, יגיע רגע האמת: מול שופטי הבג"ץ. שהרי לא דמוקרטיה פרלמנטרית יש פה, אלא דיקטטורה בג"צית.

זעקת הד"ל

"אינני יכול עוד. לא יכול להיות שאנחנו, שרי ש"ס, ניישם את ההקפאה בפועל ואתה תצהיר שאין שום הקפאה. הרי אתה מצהיר שאין הקפאה, אז בבקשה, אני אוציא לשיווק 1000 דירות בירושלים, ואם לא נוח לך עם זה – תעצור אתה את המהלך".

המשפט האמור, שהשמיע שר השיכון אטיאס באוזני ראש הממשלה נתניהו, הביא לכך שראש הממשלה יאפשר, לראשונה, הוצאת מכרזים לבניית 158 יחידות דיור בשכונת רמות בירושלים ו-80 יחידות דיור נוספות בפסגת זאב, לא לפני שעדכן את האמריקאים שהבינו כי לביבי אין ברירה והסתפקו בהודעת גינוי-לייט.

שוב נוכחנו כי בנימין נתניהו, גדול הנלחצים, הוא המומחה מספר 1 בזיהוי מצבי לחץ: אין כמוהו בהבחנה בין לחץ אמיתי למדומה. מרגע שהבין כי אטיאס מתכוון לדבריו, התוצאה הייתה רק עניין של זמן.

זעקת הד"ל, כינה מנחם לייזר מוזס את משברי הדיור והליבה. רק כאשר ביבי נתניהו יזהה משבר אמיתי ונכונות ללכת עד הסוף מצד ח"כינו, הוא יתחיל לתור בלחץ אחר פתרונות והסדרים בפרשות הדיור והליבה. רק אז, ולא רגע אחד לפני. תשאלו את אריאל.

ציות עיוור

בתוך כל מהומת הליב"ה, הגיעו השבוע לחדר סיעת יהדות התורה, מנהלי הסמינרים שביקשו מהח"כים לדאוג לתקצובם המלא. הפגישה עצמה יכולה למלא טור שלם, אך משפט אחד של ח"כ מנחם לייזר מוזס, האיש שלעולם לא נרתע מלומר את מה שחבריו חושבים, ראוי לציטוט בפני עצמו: "אתם לא יכולים לבקש שנסייע לכם במאה אחוזי תקצוב ובמקביל להתעלם מאיתנו במאה אחוזים כשאנו מבקשים ומתחננים, בהוראת רבותינו, שתקבלו תלמידות שנותרות בבית, בוכיות וכאובות".

מנהלי מוסדות רבים שאלו עצמם השבוע להיכן נעלם הציבור החרדי? מדוע ה'עמך' מגלה אדישות למצוקתם? על מה ולמה הם נדרשים להתייצבות מיוחדת של גדולי ישראל כדי לעורר את ההמון?

למוזס פתרונים. כשהמנהלים הנכבדים המחנכים את בנינו ובנותינו, יקפידו על 'ועשית ככל אשר יורוך', על ציות עיוור לרבנים, לא רק מול השר החילוני, אלא גם מול ההורים החרדים, תרתי משמע, או אז, הגיבוי הציבורי יהיה מובן מאליו, אוטומטי, אותנטי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!