מילה של מולה: כך הפך ח"כ מולה לח"כ החרדי ה-17 • בלעדי

יום שני הוא תמיד יום 'סוער' בכנסת. אבל הפעם היה, יחסית, שקט.

שקט של אחרי הסערה.

קבוצות-קבוצות התגודדו עיתונאים חרדים, וגם שאר מאכערים ועסקנים, וניסו לנתח את ליל אמש. אין ספק שכינוס החרום בבית הגראי"ל שטיינמן, היווה אמירה חדה של היהדות החרדית.

כדרכם של פרשנים פוליטיים, הם תמיד אוהבים לבחוש ברפש. מי לא היה, וכמובן למה. ולמה בחר מי שלא הוזמן לדווח בעיתונו על האירוע? והאם שם לב שר החינוך, גדעון סער, שלא כ-ל היהדות החרדית השתתפה? אגב, אם לא שמתם לב - גם ש"ס לא.

אבל אנו נתעלם מכל אלה, ונתקדם לבחינת התוצאה המעשית: סער - הבין או לא הבין? התקפל או לא?

ובכן, תלוי את מי שואלים.

בתחילת היום עוד הסתובבו אנשיו זחוחים ובטוחים בעצמם. "לא יעזור לכם שום כינוס". בנושא הישיבות הקטנות עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. בכל זאת לא מקבלים שם את מאת אחוזי התקצוב. אבל ת"תים? ילמדו ליב"ה - יקבלו, לא ילמדו - לא יקבלו.

שעות ספורות חלפו, וסער החל לקלוט שהוא חייב להגן על תדמיתו. כי אם אכן חפץ חיים פוליטיים הוא, מלחמה בציבור החרדי מעולם לא הוסיפה כבוד וקולות לאיש. לא, הוא לא רוצה להזיק לכם, הוא פועל מחוסר ברירה ומלחץ הבג"צ, החלו אנשיו לטפטף לכל שומע.

תאמינו להם. או שלא.

מי הכי מקורב אל רובי ריבלין?

בבוקרו של יום הוזמנו העיתונאים לשיחת רקע מיוחדת אצל יו"ר הכנסת, רובי ריבלין. "אני פה החל מהכנסת השמינית", אמר ריבלין. "הייתי בקואליציה, באופוזיציה, בקואליציה, באופוזיציה... כמעט לסירוגין. ולא, לא ראיתי דברים מפה שלא ראיתי משם. אומרים שגם חמור אינו משנה את דעתו. אז אני לא יודע אם אני גאה בזה, אבל לא שיניתי את דעתי".

צחוק עלה על פיהם של העיתונאים, והציניות התפוגגה באחת.

"כולנו גאים ביו"ר הכנסת", אמר יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, הביע תמיכה במאבקו של ריבלין, כינה את צמצום 'חוק ההסדרים' "ברכה לכנסת" -עזב את החדר לטובת דיון בוועדה 'שלו'.

"כן, היו התרסות מפי מקורבים", שב ריבלין וסיפר. לא בכל יוצא ח"כ נגד מפלגתו ונגד 'חוק ההסדרים', שאיש סיעתו, שר האוצר, כל-כך חפץ ביקרו. "אבל המקורב הקרוב ביותר אלי... הוא אני עצמי".

שוב פרץ צחוק בקהל.

אין ספק כי רובי ריבלין הפך לכוכב בתפקידו, שיש המכנים אותו 'המקפצה לנשיאות'. הוא נלחם כארי למען כבוד הכנסת, מתנהג באצילות נפש גם אל ח"כים הרחוקים מהשקפותיו (יש שיאמרו, מתחנף יתר על המידה) ומשדר אווירה טובה.

כשניסה אחד העיתונאים להשחיז את לשונו ולשאול על יחסיו עם שר האוצר, בעקבות התנגדותו לחוק, השיב בגילוי לב אופייני: "כן, היה לי רגע של כעס גדול על שר האוצר, שהבטיח משהו ולא קיים. הבטיח לעשות הכול כדי לצמצם, לפחות, את היקפו של החוק, והנה הגיש לנו חוק שהוא עב-כרס יותר מקודמיו. אבל היינו אושפיזין יחד בסוכות השלום של איציק כהן. אני הצטערתי שכעסתי עליו, הוא הצטער שכעסתי עליו - והשלמנו".

אם אכן יצליח האיש האוחז בידו את פטיש הכנסת, לצמצם ולו במעט את היקפיו של חוק המעקף דרכו מצליח האוצר, בכל פעם מחדש, באופן מעורר השתאות, להשחיל עיזים, ברווזים ושאר נחשים - היה שווה לפרס 'לגנוב' לו את הנשיאות, ולהושיב אותו לכמה שנים על כס היו"ר.

הסוד המרגש של דליה איציק

אל כס נשיאות המדינה לוטשת עיניים עוד ח"כית - דליה איציק. היא טעמה מקרוב את בית הנשיא בתקופת נבצרותו של הנשיא משה קצב, וחושקת בתפקיד.

העיתונאים מכנים אותה "גברת הברזל". היא גלויה, ישירה, ואם צריך, היא גם לא מהססת להרים את קולה ולצעוק לכיוון עובד שסרר.

דקות ספורות לאחר שיצאתי מישיבת העיתונאים של ריבלין, 'נפלתי' על סיפור הקשור במתחרה שלו.
תחילתו של הסיפור בכוס קפה שהכנתי במזנון החלבי. בשולחן שלידי הצלחתי להבחין בשתי נשים - האחת צעירה, השניה מבוגרת יותר. השיחה ביניהן קלחה, ובשלב מסוים, ואין לי מושג מדוע, הן החלו לשתף גם אותי בשיחתן, שעסקה בשבחיה של חברת הכנסת אנטסיה מיכאלי, שחלפה במקום.

המשכתי לגמוע את כוס הקפה, מהנהן בראשי למשמע דבריהן, לא מתעניין במיוחד.

ואז פנתה הצעירה ושלפה סיפור, שהצליח להעלות את מפלס ההתעניינות שלי. "אתה רואה את התמונה הזו? - הנה, זו אני".

בתמונה נראתה הצעירה, רחל כהן שמה, לצידו של נשיא המדינה דאז, משה קצב ורעייתו גילה. המדים שלה לא הותירו לי מקום לספק: שוטרת מג"ב. הבטתי בה, ושום דבר במראה שלה לא הזכיר את המראה ההוא.

ואז נשלפה מתיקה עוד תמונה. בתמונה הזו היה כל גופה נפוח, פניה מעוותות, ופיה מעוקם לגמרי. הצמרמורת החלה לזחול בגופי. לקפה לא היה עוד כל טעם.

ביום ה-29 לינואר שנת 2002 עשתה רחל את דרכה אל רופא השיניים שלה, בקו 19. רגע לאחר שירדה ממנו, נשמע קול פיצוץ עז. "בחיים שלי פיניתי אנשים בשמונה אירועים של טרור. זה היה תפקידי, אבל מעולם לא חילצתי פצועים. אבל אז, כשוטרת מתנדבת, הרגשתי שאני חייבת להגיש סיוע", היא מתקשה לשכוח את היום המר ההוא.

אל רופא השיניים כבר לא הגיעה באותו יום. היא צנחה על המיטה שבבית ונרדמה, כל גופה רועד. פצועת הלם, כך הייתה ההגדרה. מספר ימים חלפו בטרם לקתה באירוע מוחי קשה, שהותיר אותה מעוותת ופגועה.

היא הייתה מאורסת, אבל בן זוגה מיהר לעזבה. במשך שנה הייתה מאושפזת במחלקת השיקום, לומדת מחדש לצעוד, לשחות ולהזיז את עצמה.

כשיצאה משם הייתה שבר-כלי, לא עוד הצעירה הנמרצת והפעילה. "דליה איציק הייתה זו שהצילה את החיים שלי", היא אומרת, ולמרות השנים הרבות שחלפו מאז האסון, קולה עדיין נשמע מרוסק. "נשארתי בלי עבודה, בלי כלום. והיא אספה אותנו, קבוצה של 40 נפגעים, נכים ואוטיסטים, ושיקמה אותנו".

האישה השנייה היושבת עמנו, מציגה עצמה כאמה של רחלי - אתי דשקוטאה. אני מבחין בדמעות הנוצצות בעיניה, ומאזין לסיפור העצוב. אחר-כך אנחנו קמים וצועדים אל המקום בו עובדת רחל, האגף למשאבים חומריים בכנסת, בניהולו של אריה שרף.

עובד הנראה כאוטיסט מקבל את פנינו בחיוך רחב. "מה אני יכול לעזור?" - הוא שואל, ומחייך בטוב-לב. רחל נכנסת אל אחד החדרים, ושבה משם עם דף עיתון עטוף בניילון. "הנה, כתבו עלי במקומון של מעלה אדומים. שם ההורים שלי גרים. אני התחתנתי לפני כשנה".

מהחדרים הסמוכים יוצאות עוד מספר דמויות, כמעט כל אחת מהן עם פיגור שכלי ברמה כזו או אחרת. "אז זהו. זו העבודה של דליה. היא הביאה את כולנו לעבוד פה ושיקמה אותנו. הייתי יושבת פה שעות ומשחילה חרוזים, מנסה לשקם לעצמי את תנועות הידיים. היום, ברוך ה', אני בסדר".

יש רק רגעים מועטים בחייו של כתב פוליטי בהם הוא מצליח להתרגש. אבל הרגעים הללו, אודה ולא אבוש, הצליחו להעלות דמעה בזווית העין. הנה, מאחורי הקלעים, עושים נבחרי ציבור מעשים גדולים. לא תמיד אנחנו מודעים לכך. הפעם, בזכות כוס קפה והרבה השגחה פרטית, נחשפתי לסיפור אנושי מרגש.

למה ח"כ שלמה מולה זועק את זעקת החרדים?

"אין דירות", זעק ח"כ יצחק ועקנין מעל דוכן המליאה, מגיב להצעת אי האמון של 'קדימה' על רקע מצוקת הדיור. "זוגות צעירים גרים במרתפים, מחירי השכירות עולים... ואני אומר לכם שזה בלתי אפשרי שהמצב הזה ימשיך עוד דקה. אם לא תהיה מדיניות ממשלתית ברורה, והממשלה לא תשים את זה כסדר עדיפות ראשון, אנחנו נמצאים לפני פיצוץ".

מי שהגיב אחריו היה ח"כ מאיר פרוש: "כשהייתי שר שיכון, ניהלתי דיונים להפחית 40 אחוזים של מס ממחיר הדירה, אבל לא קיבלו את זה".

"אם היית שר שיכון כל-כך טוב, למה ראש הממשלה לא קיבל את הרעיונות שלך?" - צעק מאיר שטרית מספסלי האופוזיציה. שטרית כיהן גם הוא כשר שיכון, ולא פעם סיפר לנו כי פעל גדולות ונצורות למען הציבור החרדי, במסגרת תפקידו. את אחד מרעיונות ה'דגל' שלו לא הספיק מעולם להעביר, אבל הוא ממשיך לחלום עליו: מאגר ממשלתי של דירות להשכרה. ממרומי ניסיונו הרשה לעצמו כעת לירות חיצים במי שהיה פעם שר שיכון, כלומר סגן במעמד של שר.

אבל המעניין מכל היה נאומו של ח"כ שלמה מולה מ'קדימה'. דווקא הוא, חילוני לגמרי, טרח להזכיר לבאי המליאה כי הממשלה הנוכחית לא עושה דבר למען הציבור החרדי: "יותר מ-100 אלף דירות חסרות בשוק, משפחות ברוכות ילדים גרות בשני חדרים. היתכן?!" - צעק וסיכם: "לא רואים את האור בקצה המנהרה".

שמולה יגן על הציבור החרדי?!

לנוחות הגולשים, ממשק וידאו נוסף:



מראיינת: תמי גיל

יצאנו החוצה לראיין אותו. ורק אז חשפנו את סודו: יש לו גיס חרדי, המתגורר בבני-ברק, בדירה קטנטנה, יחד עם משפחתו הברוכה. הוא ביקר אצלם, מצבם נגע לליבו, והוא החליט לזעוק. אז נכון שהוא לא נטול אינטרסים. הרי כל רצונה של 'קדימה' הוא לראות את ממשלת נתניהו מתפרקת. ובכל זאת, אי-אפשר בלי להכיר טובה לאיש שזעק את מצקותינו.

• ח"כ שלמה מולה, שמענו כעת את הנאום התקיף שלך במליאת הכנסת, בנושא הדיור. אותנו, כציבור חרדי, הנושא הזה מאוד מעניין והיינו רוצים לשמוע ממך כמה מילים.

"קודם כל, מי שסובל באמת ממצוקת הדיור, אלו אוכלוסיות ברוכות ילדים, חרדים, עולים מאתיופיה, ואוכלוסיות מיעוט נוספים. אנחנו יודעים שצפיפות הדיור ומצוקת הדיור קיימת בעיקר בירושלים, בבני-ברק... וזה לא בכדי. ממשלות לדורותיהם ידעו שיש מצוקת דיור, אבל לא עשו דבר וחצי דבר. אין משכנתאות מועדפות, אין מענקים, אין הלוואות מקום, לא מפרסמים מכרז, גם כשמפרסמים מכרז לא מתנים בכך שחלק מהדירות יועדו למשפחות ברוכות ילדים.

"ההפקרות הזו של ממשלות ישראל ממשיכה. והנה אנחנו מקיימים, וכאן אני רוצה לציין לטובה דווקא את הרב גפני שקיים מספר פעמים דיונים, התעמת עם השר אטיאס, שנותר בשלו. אני לא רואה מאמץ מצידו להיטיב עם האוכלוסיות האלו. לכן, אני חושב שלא חסר קרקעות. אפשר לשחרר קרקעות, אפשר לתת משכנתאות, אפשר לתת מענקים - לא לכולם. יתנו לאלו שיש להם מעל ארבעה ילדים, יקבעו קריטריונים שייטיבו עם הציבור, עם האוכלוסיות החלשות. דירה זה דבר אלמנטרי. לכן אני לא מבין מהי השותפות של המפלגות החרדיות. אם לא משיגים דבר מינימאלי כמו הדיור...

"אני רוצה לספר לך. יש לי גיס חרדי, חי בבני-ברק עם ארבעה ילדים וגר בדירת חדר. הדירה הזו עולה לו 3000 שקל! זה דבר בלתי נסבל. בארץ מוצאי, באתיופיה, אנשים היו גרים באוהלים. אז אולי הגיע הזמן שיוציאו את החרדים ואת בעלי מצוקת הדיור, יגידו להם שהממשלה הרימה ידיים, אז 'קחו אוהלים ותגורו ברחוב'?! זה כמעט מה שנשאר לעשות.

"הממשלה הזו יכולה לקבוע סדרי עדיפויות, לייצר היצע וביקוש בדירות, להציף את השוק בו חסרים 100 אלף דירות. לכן, מחירי הדירות עלו לשחקים, עליה של 40 אחוז, 50 אחוז מ-2007 ל-2010. ולא רק זה אלא שנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, מגביל היום את האפשרות לקחת משכנתא. במקום 30 אחוז, 40 אחוז השתתפות. זאת אומרת, ממשיכים לדרוס את האוכלוסיות, גם את אלו שהיו מוכנות לקחת סיכון לקחת משכנתא ולקנות".

• אני מנסה לחשוב את מי אתה תוקף פה: את שר השיכון, את ראש הממשלה, את שר האוצר? כי את גפני שיבחת.

"המדיניות היום היא בידיהם של שר השיכון, ראש הממשלה, שר האוצר ומפלגות חרדיות המרכיבות את הקואליציה. אם יבואו מחר המפלגות החרדיות ויגידו 'אנחנו לא בממשלה', הממשלה נופלת. אני רוצה לראות מפלגות חברות בקואליציה מפילות פעם אחת ולתמיד ממשלה בגלל מצב הדיור. הייתי רוצה לראות את זה עכשיו, בתקציב. ואני מבטיח לך שאם ראש הממשלה ירגיש שהממשלה שלו תיפול, מחר הוא יציף את השוק בדיור ותראי שהוא יפתור את הבעיה".

• חבר הכנסת מולה, אני חייבת להגיד שאתה מדבר יותר טוב מכל חרדי שבוכה על מצוקת הדיור. אולי כי יש לך גיס חרדי.

עכשיו למולה לא נותר אלא לחייך. האם תתגשם תקוותו-תקוותה של קדימה להפלת הממשלה בידי הח"כים החרדיים? לעת עתה, נודה על האמת, הם שקועים יותר מדי טוב בכיסאותיהם הנוחים וקשה להאמין שמישהו מהם יעז לשחרר את הדבק.

איציק כהן ומשה גפני על מסלול התנגשות

אז נכון שמולה גמר עליו את ההלל, אבל קשה להיות נבחר ציבור מבלי ל'זכות' במשפטים מעצבנים מפי מתחריך. הוא חושש לעמוד מול המצלמה, אבל הוא בהחלט מחייך הרבה וגם מדבר. עמדנו ליד לשכת ראש הממשלה ולשכת שר האוצר, כאשר חלף על פנינו הסגן של שטיניץ, איציק כהן. לשבחו של שטיניץ ייאמר שאין כמוהו בכל הנוגע לפרגונים כלפי סגנים, מה שלא כל שר בישראל יודע לעשות. פרוש, זה שסער דורך עליו בכל פעם שהוא יוצא מלשכתו, היה שמח להתחלף איתו.

אני מנסה לשאול אותו על ההקפאה, על הדיור, ועל התקציב הדו-שנתי, אבל איציק דבק בעמדתו - למכור לנו את החוק החדש, חוק הדגל, אותו הוא מנסה כעת לקדם: ביטוח לכל אברך. ותסמכו עליו, כשאתה יושב על השאלטר של הברזים, אין מצב שבו לא תצליח. גם אם ועדת הכספים תנסה לעצור אותך בדרך.

הם עוד לא סיימו להתקוטט על הקרדיט של 'מי העביר את תקציב הישיבות לבסיס התקציב', והנה כבר מתגלגל לפתחם של איציק כהן ומשה גפני הקרב הבא. "חשוב מאוד לדווח על זה", הוא אומר, ובודק שרשמתי. "חסל סדר עלוני הבכי המבקשים את עזרת הציבור, כדי לסייע לאלמנות וליתומים. הרי האלמנות הללו נופלות בין הכסאות, אז החלטנו ללכת על מהלך מהפכני. אנחנו נחייב את ראשי הכוללים לממן ביטוח לכל אברך, ובמקרה בו חלילה וחס ייפטר ראש המשפחה, יוענק מיידית הכסף". 2500 שקלים לחודש, לכל אלמנה, למשך 15 שנים מיום פטירת בעלה, בהחלט לא נשמע רע. ובכל זאת, צריך לנחות על קרקע המציאות.

סגן השר, אני מנסה להזכיר לו, אתה הרי יודע שאברכים מקבלים רק כמה מאות שקלים ממשרד הדתות. ואת הכסף משלמים פעם כן, פעם לא, פעם כן, שלוש פעמים לא. אז מאיפה בדיוק ישלמו לביטוח?!

אז נכון, בדיווחי עיתוני הכלכלה החילונים סיפרו שאברך כולל מקבל בין 400 ל-600 דולר, אבל ספרו על זה לחשבון הבנק של הבנים שלי, האברכים. לא, חשבון הבנק שלהם לא מכיר מספרים שכאלו. מעולם לא הכיר. ובכן, לפי ההצעה הממשלה תשלם את רוב הסכום של פוטליסת הביטוח, בעוד כל אברך יפריש מהקיצבה שהוא מקבל עשרות שקלים.

חשוב להזכיר כי ניצני היוזמה החלו לפרוח כבר בתקופת כהונתו של שר הדתות דאז, אשר אוחנה מש"ס. אבל אז דובר על מימון מלא של המדינה. היום, אולי מתוך התחשבות ברצונו של האיש שעל קופת האוצר, יהיה על כל אברך להטיל מטבעות ולהשתתף.

רעיון טוב? - תלוי את מי שואלים. אנשיו של גפני זועמים וכועסים. "היתכן? לחייב כל אברך להוריד משכר הפרוטות שלו כסף?! מי שירצה, שיעשה לעצמו ביטוח. אבל למה לחייב?!" - הם שואלים.

"אם יכפו את התהליך, העלות תתגלגל לבסוף אל האברכים עצמם", שב גפני ומזהיר.

אז נכון שהתיקון לחוק כבר זכה לאישור משרדי האוצר, המשפטים, החינוך ואגף שוק ההון במשרד האוצר, אבל תסמכו על גפני שלא בקלות הוא יתן למחטף הזה לעבור את שולחן הוועדה שלו.


[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!