תם עידן: אין סודות מדינה • דואר צבאי

פרשת החיילת שהוציאה התקן אחסון נייד (דיסק אונקי) ממחשבי המועצה לביטחון לאומי, מציפה שוב את שאלת הנגישות המוגזמת לסודות מדינה האפשרית כמעט לכל חייל זוטר.

כשאומרים 'סודות מדינה', אין הכוונה לעשרה מסמכים שניתן להסתירם במחסן מאובטח. הם מורכבים מאינספור פריטי מידע: אמירות של אנשים, מבנים ענקיים וחפצים שונים. מי יכול לקחת אחריות-אבטחה על כל אלה.

באחד מימות השבוע שעבר קיים צה"ל את ההצגה החצי-שנתית של חילות היבשה המכונים 'סק"ם' על-שם ראשי תיבותיהם: סדרת קרב משולבת.

מאות הקצינים והאורחים שנדדו לבסיס שיזפון בערבה, זכו לצפות במפגן מרהיב של כיבוש כפר סורי מדומה, בשילוב כוחות יבשה ואויר.

בודדים מבין המשתתפים, אלה שלא אחזו בידיהם מכשירי צילום מדור שלישי, רביעי וחמישי – יכלו להתרכז בנוכחותם של עשרות נציגי כלי-תקשורת שתיעדו את המפגן מתחילתו ועד סופו. אם אינני טועה, היה שם אף נציג של כלי-תקשורת ערבי.

וכאן הבן שואל: הכיצד מפקיר צה"ל את סודותיו לעיני כל? הרי על הרבה פחות מכך, ישלח חייל למחבוש.

לא ברור מה עמד מאחורי ההחלטה של הגורמים הצבאיים להפגין אל מול פני האויב את היכולות ולא לחסוך הסבר מפורט על תורת הלחימה והדרך בה תיכבש הרמה הסורית לעת מצוא. האם היה זה כדי לעשות רושם על מישהו או שמא כדי להרתיע.

כך או כך, בדברי הסיכום למפגן המרשים, דיבר הרמטכ"ל על-כך שהיכולות מהסוג שהופגנו אינן מצויות לא בידי החמאס, לא בידי החיזבאללה ואף לא בידי הסורים.

אין צורך להפליג זמן רב מדי לאחור כדי לקלוט מה עולל החיזבאללה למדינת ישראל ללא אותן יכולות. אבל עדיין, הרמטכ"ל נאלץ לשוב על דרישתו מקציני צה"ל שיעשו הכל על מנת שבמלחמה הבאה (היל"ת) יהיה ברור לחלוטין מי ניצח.

כולנו תקוה שצה"ל ידע להצביע היכן מצויים פתחי האוורור של המנהרות בשמורות הטבע הלבנוניות. הרי זה מה שהכריע את המלחמה הקודמת - ולא פגזי 'מצרר' ומטוסי 'אף 15' יקרים להחריד.

"חזור שנית"

ראשי-תיבות הם פריט הכרחי בכל ארגון שיש לו לקסיקון משלו. נסו לומר "אני הולך לאימון לקראת תעסוקה מבצעית" ותבינו למה נדרש המונח "אני באל"ל".

השבוע יצא לאור המילון המעודכן לרשתב"ים (ראשי תיבות) ומונחים צבאיים. המילון מכיל אלפי מונחים המתפרסים על-פני למעלה מ-300 עמודים. וזה עדיין לא הכול. השפה מתחדשת דבר יום ביומו בבסיסים וביחידות.

הנה כמה דוגמאות: טפ"ש אינו מה שאתם חושבים, אלא טיפול שבועי לטנק. נדב"ר אינו סוג של פעולה אלא נוהל דיבור ברשת, וכן הלאה.

טירונים לומדים לחשוב שהרשת"בים והנדב"ר באו כדי להצפין מידע. אך לא היא. האויב למד מזמן שגפרורים פירושם חיילים ומכלאות פירושם בסיס צבאי, כשם שחמים וטעים הוא כינוי לאוכל ועגולה היא שעה אחת בדיוק. מטרת הרשת"בים והנדב"ר היא להקל על תעבורת הקשר וקליטת המסר, גם אם לעיתים הוא נשמע קטוע.

אגדה אורבנית צבאית מספרת על מפקד בשדה הקרב שקיבל הוראה בזו הלשון: "חזור שנית". הוא עשה על-פי הציווי, הסיג מיד את כוחותיו לאחור וכבש את היעד פעם נוספת. מאז מקפידים לומר "אמור שנית", ופורץ גדר ישכנו נחש, רח"ל.

הסלנג הדתי

ומה עושים כשנתקלים במקרה שאין לו נוהל דיבור ברשת? ממציאים.

כך התפתח לו סלנג ייחודי למסגרות (יחידות) בהן משרתים חובשי כיפות (מכסים) בכמות גדולה.

הנה כמה מהביטויים החדשים: מתנדנדים - מתפללים (הגפרורים מתנדנדים, יסיימו בעוד עגולה).

להסיר מכסים – להוריד כיפות (ביטוי שכיח ביחידות מסתערבים לפני היציאה לשטח).

קןדקוד עליון – הקב"ה (הקודקוד שלי מדבר עם קודקוד עליון, יתפנה בעוד כמה קטנות).

קוביות שחורות – תפילין (מתי תוריד את ארגז הקוביות השחורות לשטח? הגפרורים מעוניינים להתנדנד).

והנה סיפור שהיה יכול להיות מצחיק לולא היה עצוב. שמעתי אותו ממי שהיה נוכח בו בשעת מעשה, או אולי המציא אותו בעצמו (לך תדע). נספר אותו ב'נדב"ר' כדי לבלבל את השטן, אולם לטובת גולשינו, כולו מבוסס על ביטויים שהזכרנו בשורות הקודמות.

מעשה ב'מסגרת' שכל 'גפרוריה', למעט אחד, לא חבשו 'מכסים'.

ויהי היום, השכימו ה'גפרורים' ויצאו למלאכת ניקוי ה'מכלאות' והכנת ה'חמים וטעים' לפני שיצאו ל'משחקים'.

רק ה'גפרור' עם ה'מכסה' קיבל אישור מהברזלן ופרש הצידה להניח 'קוביות שחורות' ולהתנדנד.

לפתע נכנס לאוהל אחד ה'גפרורים' וראהו כורך את הרצועות על זרועו השמאלית.

ה'גפרור', שלא ראה מימיו 'קוביות שחורות' ולא ידע מה פשר הרצועות המתפתלות, החל צועק כנשוך נחש: "חתיכת סוציומט, לא די בכך שאינך מסייע לנו במלאכת הנקיון. אתה מבזבז לנו את כל האיזולירבנד המחלקתי..."

חשיבות הרוח

האבות המייסדים, ובראשם ד. בן גוריון, נהגו לקרוא את התנ"ך. הם הכירו את הפסוק "כי לא בחיל יגבר איש" (שמואל א פרק ב) ומשום כך החליטו כי השירות הצבאי לא יהא שירות שעשייתו תתמקד במקצוע הלחימה גרידא, אלא גם ברוח הלחימה.

עד כאן טוב ויפה. דא עקא, שהמושג "רוח לחימה" ניתן למתיחה עד כדי איבוד הצלם.

דומני, כי מה שלא עושה מערכת החינוך הממלכתית בתריסר שנותיה, עושה חיל החינוך בשלוש שנים: כל חייל, ובעיקר זה המשרת ביחידות הקדמיות, זוכה למנות 'העשרה תרבותית', אלא שחלקן בלתי תרבותיות בעליל.

האם יכול להיות חייל נאמן לעמו, למרות שמעודו לא ביקר בירושלים בירתנו? סביר שלא.

משאלים מלמדים שכף רגלם של למעלה ממחצית המתגייסים, לא דרכה מעולם בעיר הבירה.

וכשהם באים, מה הם לומדים? בסיורים הצבאיים הם למדים, למשל, כי ירושלים עיר הבירה המקודשת לשלושת הדתות.

מעבר להיות משפט זה שקרי לחלוטין (הנוצרים מקדשים את העיר העליונה, המוסלמים את הר הבית בלבד, היהודים את כולה), הרי שהוא לא מוסיף מוטיבציה לחייל השומע אותו.

וכי למה כדאי להילחם על משהו שלא שייך רק לי אלא גם לאויבי? שואל החייל את עצמו.

תוסיפו לחוויה סיור בכנסיה ושיחה עם נזיר חברה'מן שמדבר בסלנג צבאי, וקיבלתם את אוליבייה הנזיר מאבו-גוש, המהווה (על פי עדותו שפורסמה אין ספור פעמים בביטאון חיילי צה"ל "במחנה") כתובת לחיילים על מצוקותיהם האישיות וקשרי ידידות אמיצים הנמשכים לאורך שנים.

את הזבל הזה מספק חיל החינוך של צה"ל – והרבנות הצבאית מגמגמת. מקסימום היא מורה לחייל השואל שלא להיכנס לתוככי הכנסיה.

האם כל חייל שואל? והאם השואל מסוגל להתעמת עם מפקדו? התשובה הברורה היא: לא!

והתוצאות ברורות, לצערנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!