אין דקה של שקט (2)

יומני היקר.

מה כבר ביקשתי? קצת שקט?

על הבוקר קמתי אל תוך ההמולה. לאכזבתי, הקטנים התעוררו קצת לפני שאני בעצמי פקחתי את העיניים, מה שסתם את הגולל על כוס קפה יחד עם 'דקה של שקט'.

סוף-סוף 'חילקתי' את כולם, לגנים, לבתי הספר, ל'חיידרים', וקיבלתי את השקט המיוחל. על כוס הקפה כבר ויתרתי. אני לא אוהבת לשתות את הקפה שלי, יחד עם הקלדה במקלדת. הקפאין מקבל אז טעם תפל.

טוב, אז התיישבתי, הצלחתי להתקדם קצת (שתי שורות) - ואז צלצל הטלפון.

"אז מה שלומך? מה קורה ככה? מה העניינים? איך העבודה?" - לא נעים, אז לא אכתוב מי מבני המשפחה היה על הקו. סבתא תמיד הייתה אומרת שכאשר משאירים משהו כתוב, צריך לקחת בחשבון שפעם גם יקראו את זה. אז נגיד שאחרי-המאה-ועשרים שלי בן המשפחה הזה יפתח לי את היומן ויראה עד כמה היה מפריע לי בעבודה. הוא בטח מאוד יצטער לקרוא על זה. אולי גם יפגע? כן, ככה נראה לי.

בקיצור, שיחת טלפון, עשר דקות. וכשהיא לא נגמרה, נאלצתי להגיד: "הממ, טוב, יש לי עבודה, עוד לא התחלתי".

"תמיד יש לך עבודה" - הוא אמר. "לדבר עם משפחה יותר חשוב מהכל".

"כן, בטח, בטח, נמשיך לדבר אחר-כך" – אמרתי, כשאני יודעת שעד שתיים בלילה אין זמן לשום שיחת טלפון. כל-כך הרבה דברים לטפל: ערמות כביסה, עוד לא ניקיתי, עוד לא סידרתי, ויש לערוך קניות ולהכין שבת.

עוד שתי שורות, ושוב צלצול הטלפון. "את שומעת ימימה? אנחנו עושים היום יום הולדת. כל האחיות. מתאספים במסעדה".

יומני, תאמין לי, אם היית שומע את האנחה ששחררתי, היית מרחם עלי. התגמגמתי, ושוב העזתי לשחרר את ה"יש עבודה, איפה יש לי זמן?"

"את לא מתביישת? יום הולדת לאחות, ואת אומרת עבודה? תסתדרי, תשני את סדר היום, אבל תבואי".

אגב, יומני, אודה ואתוודה בפניך. ליום ההולדת לא הלכתי, הוא נאלץ להיערך בלעדי, ואני כבר מחכה לטלפון הזועם ול"את-עם-העבודה-שלך".

ככה זה. כשאתה עובד מהבית, זה לא נחשב. אתה חייב להתיצב לכל ברית, לכל יום הולדת. למה לאחותי המורה מותר להגיד "אני עובדת בשעות האלו", ולי אסור?! רק כי המחשב שלי נמצא פיזית בחדר בבית?!

עוד כמה שורות, העמדת מכונת כביסה, ריקון החבלים מהכביסה הקודמת, העמדת ארוחת צהרים, עוד שתי שורות, והנה כבר הגיעה שעת הצהרים.

נקישות

נקישות בדלת.

התעלמתי, המשכתי לכתוב עוד קצת, אבל הנקישות החוזרות ונשנות לא אפשרו לי להתרכז. הנקישות בלבלו אותי. למה אנשים לא מבינים שאם הם נוקשים ולא נענים, סימן שלא יכולים לפתוח להם? אולי ישנים? אולי מתקלחים? ואולי...עובדים?!

אחרי חצי שעה של נקישות נכנעתי. החלטתי שעדיף לפתוח ולסיים עם ה'ניקוש'.

"שלום, נפל לנו סיר על העץ בחצר שלכם. אנחנו יכולים להוריד אותו עם מטאטא?"

"כן, בטח". השתדלתי להיות מאוד מנומסת.

הם, עם המקל בד, החלו 'לטפל' בעץ, ואני עקבתי בחרדה, לבדוק שלא תולשים אותו לגמרי.

מתחת לעץ נחו בשלווה שני אפרסקים נגוסים, מוקפים בהרבה מאוד נמלים.

'את האפרסקים האלו אמא שלכם לא אמרה לכם להחזיר הביתה?' - רציתי לשאול, אבל התאפקתי.

טוב, אמא שלם צריכה רק את הסיר. את האפרסקים אצטרך אני לאסוף לבד אל סלסילת האשפה שבביתי.

"מה עם פרוסת הלחם הזו?" - העזתי לשאול. כי תשמעו, בעידן העוני אולי הם זקוקים לפרוסה הזו? היא שלמה, מרוחה בשוקולד, אפילו לא נגוסה, ועוד לא הגיעו הנמלים. זה הזמן לפעולת הצלה מהירה. הם בטח ישמחו להחזיר אותה למטבח.

"אח שלי הקטן יושב על הסורגים בחלון ואוכל", השיבה הקטנה, וחייכה. "כשהוא לא רוצה משהו, הוא פשוט זורק מהחלון. אבל אימא לא תרצה את זה חזרה, אחרי שזה היה על הריצפה".

ואני נאנחתי. שוב אצטרך לצאת אל החצר ולאסוף את כל מלאי ה'זריקות'. צעצועים, גומיות, פרוסות לחם, פירות, עטיפות של קרטיב עם קצת נוזל אדמדם, ועם עוד הרבה נמלים.

שבתי אל חדר העבודה, מביטה בשעון ומרגישה נואשת.

ושוב נקישות בדלת.

ושוב חצי שעה של דחיה, אבל הדמות שמעבר לדלת אינה מתיאשת.

ושוב אני נכנעת, וקמה, אחרי חצי שעה בה חוץ מהתבוננות סתמית במסך לא כתבתי כלום.

"שלום, אפשר לראות את הדירה שלכם?" - שואלת הגברת שבפתח.

"הדירה לא למכירה".

"לא, רק ראיתי שהוספתם חדר, גם אנחנו רוצים להוסיף. אז רציתי לראות. אפשר?" - היא שואלת, וכמעט מציבה רגל בפנים.

"אני באמצע יום עבודה. תוכלי לדחות את הסיור לערב?"

"כן, בטח, אין בעיה" - היא אומרת, ומיישרת את תיק הצד שלה.

יומני היקר. אתה הרי יודע שגם בערב לא יהיה לי רגע של זמן. אז מה עושים?

בסוף היום נזף בי הבוס שלי שלא התקדמתי עם העבודה על המחשב. התלבטתי אם לשלוח לו את הדף מהיומן, אבל לא הייתי בטוחה שזה יועיל.

אז עצרתי.

קישורים:
לא תזיק שטיפה קטנה • (1)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!