חיי אדם: מאיר רוטנר • תיעוד מיוחד

סדר יום

05:40 - קימה, שותה כוס קפה להתעורר, והולך למקווה.

06:15 - מגיע לשיעור דף היומי בבית כנסת בעלזא.

07:00 - מתפלל שחרית במקום.

08:00 - לוקח את הילדים מהבית ומפזר אותם בגנים.

09:00 - מתחיל את יום העבודה בטלפונים, מול המחסנאים והסוחרים, מברר על הגעת הסחורה.

10:00 - יוצא לסידורים אישים.

11:15 - יוצא לירושלים למקום העבודה.

12:30 - מתפלל מנחה בשטיבלעך המרכזי, מעל פיצה אורי.

13:00 - מגיע לעבודה.

21:00 - מסיים יום עבודה, מסדר את החנות לקראת ים המחר - ויוצא.

21:15 - מתפלל מעריב בשטיבלעך המרכזי של קומרנא, מעל פיצה אורי.

21:30 - חוזר בחזרה לבית שמש.

22:30 - מגיע הביתה, והולך לישון לקראת יום חדש.


כמה מילים על:

מרדכי בן דוד , אריאל אטיאס ואלי ישי

ידוענים בדרך כלל מוכרים בציבור כאנשים עם האף למעלה, קשה לדבר איתם, הם לא משוחחים עם כל אחד. מפתיע לראות עד כמה בציבור שלנו, למרות ההילה הזאת, הם לא משתנים.

לפני כחודש הגיע לארץ במפתיע מרדכי בן דוד. כשהגיע לגאולה להתפלל מנחה, נוכח לדעת שאין לו כובע. למרות שהוא סיפר לי כאן בחנות, שבביתו בחו"ל יש לו למעלה מחמישה כובעים חדשים, בא לרכוש כובע נוסף כדי להתפלל מנחה. הוא נכנס לכאן בלי פמליה, ביקש כובע, הרגשתי קצת לחץ מה להוציא לו, כדי שיהיה שבע רצון. הוא הסתכל ואמר לי: תביא משהו שמתאים לי.

הוצאתי כובע שהיה נראה לי הכי מתאים, מדד אותו, שאל את מי שהיה בחנות אם זה מתאים לו. כשראה שאכן זה כובע טוב, רכש וקנה, תוך כדי שהוא מודה לי מקרב לב. הפשטות בה התנהג הפתיעה אותי.

גם אריאל אטיאס ואלי ישי כל פעם שבאו לכאן, פשוט ידעו מה הם רצו, בחרו כובע, שמו על הראש, שילמו ויצאו. הנחמדות שלהם הפתיעה את הסובבים בחנות. כאן היה ניתן להבחין שהשררה לא משנה אותם. אדם טוב תמיד נישאר אדם טוב.

עין רואה ואוזן שומעת

המדיניות אצלנו: כובע שהשתמשו בו אפילו לזמן קצר, לא מוחלף בחנות. זה נובע מהרבה סיבות, ובעיקר מסיבת הגיינה: אף אחד לא יקנה כובע כחדש, אחרי שאדם אחר הזיע בו. לפני כשנה או קצת יותר הגיע בוקר אחד ראש ישיבה לקנות כובע לעצמו. לאחר מדידות ארוכות הצלחנו להתאים לו כובע לשביעות רצונו.

באותו ערב התקיימה מסיבת אירוסין. המוכר שמכר את הכובע לראש הישיבה היה נוכח באירוסין, כשראש הישיבה בעצמו נושא דברים. במהלך השיחה הבחין המוכר כי ראש הישיבה אכן חובש את הכובע אותו רכש בבוקר. השיחה נמשכה כרבע שעה, כשראש ישיבה אינו מבחין ואינו יודע שהמוכר נמצא בקהל.

למחרת מגיע ראש הישיבה לחנות ומבקש להחזיר את הכובע, ואמר למוכר כי לא השתמש בו כלל. המוכר מתחיל לנוע באי נוחות. הרי אמש ראה את הכוע מונח שעה ארוכה על ראשו של ראש הישיבה, ועל הכובע אין אפשרות להוכיח האם חבשו אותו אמש או לא.

כאן גילה המוכר תושיה, ופנה לראש ישיבה ואמר: אני אשמח להחליף את הכובע, אבל לפני כן אומר לך וורט קצר ששמעתי אתמול. המוכר חזר על הוורט שראש הישיבה אמר במהלך האירוסין. ראש הישיבה, שלא היה טיפש, קלט מיד מה קורה. לאחר סיום הוורט, אמר שהוא חושב שהוא ישאר עם הכובע הזה...

נאמן הבית

אין אחד בציבור החרדי שלא הולך עם כובע. אך אין זה יאה שאדמו"ר או מי מגדולי ישראל יבוא לחנות כדי למדוד כובע. יש לנו כאן אדם בחנות, מאד מבוגר, בשם ר' ירוחם, שהוא הולך לכל בתי גדולי הדור, ושם הוא מודד להם כובעים. הוא מגיע עם כמה דוגמאות, ושם מודד ומתאים את הכובע.

אותו אדם היה בבית כל גדולי הדור והאדמו"רים. כשפעם ניסינו לשוחח איתו מה הולך שם, מה אומרים לו על הכובעים, ואיך זה מתנהל, האם בכלל הרבנים מביעים דעה לגבי הכובע - הוא מלא את פיו מים, וסרב לשוחח על כך. הוא לא מוכן להוציא מילה ולא חצי מילה בנושא.

ישרות אמיתית

בנו של מייסד החנות, הרב דוד פרסטר, תמיד היה מספר לנו את הסיפור הבא, על אחד העובדים שעדיין איתנו, כדוגמא ליושר אמיתי:

אחד העובדים הינו יהודי מבוגר, ר' ישראל, שהגיע לארץ-ישראל אחרי שעבר את כל שנות השואה. כשהגיע לארץ, בא לר' דוד פרסטר שיקבל אותו לעבודה. לאחר שקיבל אותו כמשפץ ומחדש כובעים, פנה ר' ישראל לר' דוד ואמר לו שהוא רוצה לומר לו כמה מילים. ואלו היו דבריו: עברתי את השואה האיומה. שם תמיד חלק מצורת החיים היה להחביא את הדברים, לגנוב, לקחת, ולשמור, וכל זאת כדי לחיות. אמנם עליתי כבר לארץ והשואה מאחורינו, אבל ר' דוד אם תראה אותי גונב לך משהו או מחביא, אני מבקש ממך - אל תכעס עלי. אני לא עושה זה בשביל לגנוב או להזיק, אלא זה כנראה נרכש בתת מודע מימי ההשואה.

וכאן ר' דוד פרסטר תמיד היה מסיים את הסיפור, כשהוא אומר לנו: הוא, ר' ישראל, מעולם לא לקח כאן בחנות אפילו חוט אחד שאינו שלו, לא נגע ולא לקח, אבל היראת שמים האמיתית שלו, כשבא וסיפר, היא זו שהצילה אותו מלהיסחב עם שרידי הטבע מהמלחמה הנוראה.

הורים וילדים

אחד הדברים שאני רוצה לתת להם במה כאן, זו ההתמודודות הקשה שלי מול הורים, שבאים עם נער הבר-מצווה לבחור לו כובע ראשון. קורה הרבה פעמים שילד אחד מהכיתה קונה כובע מאוד יוקרתי ויקר, ומגיע לכיתה - וכל הכיתה רוצה כובע כמוהו, אבל אין זה באפשרות רוב ההורים לעמוד בכזה תקציב.

ואז מתחילה ההתמודדות שלי, ואני צריך להכנס לתמונה. האבא מגיע אלי לפעמים לחנות יום או יומיים לפני הרכישה המיועדת, ומבקש ממני לנסות לשכנע את נער הבר-מצווה לקחת כובע יותר זול. משהו שהוא יוכל לעמוד בתקציבו. ואכן, כשמגיע הנער עם הוריו, אני הופך לפסיכולוג שלו, ומסביר לנער עד כמה זה שונה ממה שראה אצל חברו. מסביר לו מה ההשלכות בקניית כובע יקר, איך הוא ינזק בחיידר כשיזרקו אותו באוויר מצד לצד, ואז כשאני רואה את החיוך של הסכמה על התאורים שתיארתי לנער בזוויות פיו, אני מבין שהאגוז פוצח וניתן לשכנעו בכובע אחר, פחות יקר - לרווחת ההורים. הרבה פעמים הורים גם חוזרים אלי לחנות, לאחר הקניה, ומודים לי על שהקלתי מעליהם. זה דבר שאני רואה בו שליחות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!