הבטחתם לנו, והבטחות צריך לקיים • זעקת ילדי שנות ה-80 • טור אישי כאוב

יונתן סוויפט (זה מגוליבר והגמדים) אמר פעם בערך כך: יש לנו די אמונה ודת כדי לשנוא האחד את השני, אבל לא מספיק כדי לגרום לנו לאהוב אחד את השני.

גם אם לא נקבל את האמירה הטעונה בקורטוב מסויים של כפירה, ניתן לומר בפראפראזה ישירה לחיינו כאן במרחב החרדי הגלובאלי, כי יש לנו, החרדים בני המאה עשרים ואחת, די דתיות עמוקה ואמונה רדיקאלית כדי לשנוא האחד את רעהו ולהשפיל את האחר, אבל לא מספיק כדי לגרום לנו לאהוב או לסייע ביד החלש והשונה.

רק שהקונוונציה הזו לא היתה הנורמה או הקונספציה שלנו מאז ומעולם.

אנחנו, הצעירים החרדיים בני השלושים ומשהו מביטים היום על שנות ה-80 - שבחשבון נומרי פשוט מסתכמים רק בעשרים ומשהו שנה אחורה - כעל עידן קדום, השייך לתקופות עתיקות ופשוטות יותר.

אנחנו, הילדים של שנות ה-80 מנסים להביט קדימה אל ימי הפונדמנטליזם החרדי של היום ומתקשים להאמין שאנשים חרדיים שהיו נורמטיביים אך לפני זמן לא רב, יקבלו אורח חיים אולטרא אורטודוקסי, שקצוותיו ההזויים באים לידי ביטוי בפרשיות כמו עמנואל, הפגנות האם המרעיבה, חניון קרתא, ויתד נאמן.

אלא שהטירוף שהחל בשוליים מחלחל באטיות אך בביטחה גם אל לב המיינסטרים החרדי, ומצליח לייצר קונוונציה חדשה המשתלטת במסיביות על כל שאריות של היגיון או אומץ שעוד נותרו בנו. שכן, ככלות הכל, כיצד ניתן להתמודד עם לוחמי הקודש הנועזים המוכנים למסור את נפשם ואת פחי הזבל שלהם בעד רעיון שבעיניהם הוא עיקרה של הדת היהודית?

לא נותר לנו אלא להתנחם בזיכרון הקולקטיבי שלנו, ילדי שנות ה-80, שפעם הכל היה אחרת:
שכן, לכולנו, ילדי שנות ה-80 היו אחיות. האחיות של כולנו התחנכו במוסדות בית יעקב. אלא שפריט הלבוש הכה טריוויאלי היום - מכנסונים חומים ואטומים המכונים גרביונים, זרים היו לנו לגמרי כמעט כמו אותם נעלי שבת גבריים המונחים היום על רגלי הזאטוטים המקפצים בין החולות והאבנים.

- כולנו למדנו בבתי ספר ובתלמודי תורה. כמעט לכולנו היו אבות שנהנו מיגיע כפיהם וקבעו עתים לתורה. מספר הילדים שאביהם היה אברך 'במשרה מלאה' היה זעום או אפילו לא קיים. היום כמובן הנתונים דיפרנציאליים לגמרי. כמעט קוטביים. נכון אמנם כי בשנים האחרונות הפערים מצטמצמים בעקבות היציאה המסיבית לשוק העבודה וללימודי האקדמיה, אלא שילדינו (וגם אנחנו) עדיין, מתביישים להודות בזה.

- בתלמודי התורה של ילדי שנות ה-80 עברו רוב המחנכים מסלול מסודר של השכלה, על פי רוב במכללה כלשהי למורים, היום די לו למורה המיועד להכריז כי פקעה נפשו ממסגרת לימודי הכולל האחרונה בה שהה ומקומו בסגל ההוראה - מובטח.

- קצת קשה להודות בזה, אבל אנחנו, ילדי שנות ה 80 מכירים די טוב את שרלוק הולמס ואת עוזרו הרופא ד"ר ווסטון, אנחנו אפילו יכולים לזהות נפשות כמו הרוזן ממונטה קריסטו או ז'ן ולז'ן, ילדינו היום לעולם לא יזכו להכיר את הדמויות המיתיות הללו. הם מכירים כן, את הדמויות הגרוטסקיות המנוצחות על ידי יהודים עבדקנים שבפסוק או בשני חלונות קומיקס מעיפים אותם אל תהום הנשיה או לחילופין מחזירים אותם בתשובה.

- בכל ישיבה, כך ידענו, יכולנו לזהות את הנערים שביקשו להדר במצוות ולשמור על קדושת העיניים. הללו מהלכים היו נטולי משקפיים בתחנה המרכזית ובאוטובוסים. גם היום עושים העילויים שימוש בתחבורה הציבורית אלא שכעת הם מהדרין בזעקות ובצווחות [במקרה הטוב] על הנשים והנערות כי יצטנפו להם בחלקו האחורי של האוטובוס.

- גם אם לעתים נדמה כאילו היה זה חלום עועים או סתם פנטסיה בדיונית, אך תיעודים מהימנים מוכיחים כי אכן כך היה: בבתי ספר חרדיים לבנים ובנות, כמו גם בקייטנות ובמחנות נופש לבני ובנות המגזר הקרינו בשנות ה-80 סרטים של גויים. כלומר של לא יהודיים. אפשר להיזכר בשמות כמו: תותחי נברון, הנשרים פשטו עם שחר, בלינקר ועוד יצירות מבוקרות אך מרתקות. הסרטים כמובן לא פסו מהעולם, אלא שכיום הם מכונים כ-דרמה רווית הוד על גבורתה של נפש יהודיה בימי עברה וזעם. בהגשתה של: הגברת פניה ברגשטיין. י"ד שנות ניסיון בדרמה ומחול.

- קשה לשכוח את המנגינה המדהימה של "אנעים זמירות" עם הדגש מלרע המתוק, והסיום המשותף של "מי ימלל גבורות". המנגינה אמנם מיצלצלת בראש, אך לעולם לא תמצא את דרכה החוצה. הסיבה: היא שייכת היום למזרחניקים הפשרנים החלשים. עדיף לדלג על הפיוט או לאומרו בצורה המבהירה כי אין רוח חכמים נוחה ממנו.

- ואפרופו מזרוחניקים. כשהיינו ילדים, אי שם בשנות ה-80 ידענו מי הם. דיברנו אתם, הכרנו אותם, מהשכונה, מהמכולת, מהרחוב, אפילו מהבניין. לא ניסינו להתקרב יותר מידי, שכן ידענו שדרכינו שונות, אך ידענו מי הוא האדם שמתחת הכיפה הסרוגה. האם היום ילד חרדי מקרית ספר יודע מה זה מזרחיסטיים, דיבר אתם פעם, מי הם רבניהם, או מה הם דעותיהם?

- מצד שני זכינו להקים ישיבות, רובינו התחנכנו בהם ומתוכם זכינו כמעט כולנו להקים 'בתים של תורה'. רק שפעם היינו פותחים את שערי הישיבות וקולטים בחדווה את כל החפץ לבא בהם (תפרח, איתרי, קרית מלאכי, תנועת בני תורה ועטרת ישראל). היום אנחנו לא מצליחים לעמוד בקצב הבנייה של ישיבות הנושרים שהולכים ומתמלאים במהירות בלתי שגרתית.

- פעם חבר הכנסת הדומיננטי שלנו היה הרב אברהם רביץ ז"ל. היום, להבדיל בין החיים לנפטרים, קוראים לו משה גפני.

- בילדותינו ידענו לזהות את עוזריהם של גדולי הדור. זה היה די פשוט מאחר שהם היו בודדים. היום מלאכת המיון קשה במקצת, שכן בכל יום נוספת מוטציה חדשה המשוכנעת כי היא זו שתביא מזור וישועה לעם הנדכא.

- בשנות ה-80 רבנית כמו ימימה מזרחי לא היתה קיימת או במלים מדוייקות יותר: היא לא היתה נולדת. כעת לא נותר לנו אלא להתפלל ולהתפעל כיצד עדיין לא כוסו קירותיהם של רחובות ירושלים במודעות נגד הזועקות כנגד אותה אשה המנסה לתפוס את מקומותיהם של הרבנים הצדקנים.

אנחנו הילדים של שנות ה 80. היום אנחנו בני שלושים ומשהו. אנחנו גרים בריכוזים חרדיים נקיים כמו קרית ספר, בית שמש, וביתר, וראשי הערים שלנו כמו גם עוזריהם חרדיים, בעלי זקנים ופאות ויש להם קשרים מעולים אצל הרבנים.

אלא שלא את זה הבטיחו לנו. הבטיחו לנו חיים של תורה, מאושרים, יפים וטהורים. הבטיחו לנו שבעתיד תימלא הארץ דעה את ה'. הבטיחו לנו שהתופעות המכוערות של השקר, הצביעות, הרוע האכזריות והשנאה לאחר, הקיימות בעולם החילוני ייעלמו מרחובותינו.

והבטחות צריך לקיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!