התכונה הגלותית שולטת גם בצה"ל • דואר צבאי

איש לא הסכים להיות סגנו של יואב גלנט, הרמטכ"ל הבא. אם משום שהמועמדים פשוט לא 'סובלים' אותו, אם משום שמשרת סגן רמטכ"ל נחשבת בזויה (אלא אם כן היא מובילה אל המינוי הבא).

בסוף נמצא האיש. האלוף יאיר נווה הושב מן הכפור, לא לפני שהובטח לו כי יהיה מועמד למשרה הבאה בתור.

מינויו הצפוי של נווה גרר, איך לא, את הדיון סביב הכיפה, משל היה מדובר במשרת מנהל בתי הדין הרבניים.

הדיון הזה מעלה שתי תהיות חשובות:

וכי יש באמת רלוונטיות לכיפה המעטרת את ראשו של נושא המשרה?

מה משמעות כיפתו של יאיר נווה?

אמת, ישנה ציפייה כמוסה כי חובש כיפה ייצג את המגזר, אם לא את רבש"ע, במעשיו. אך בצער רב אנו נוכחים שוב ושוב כי תסמונת נאמן-רובינשטיין היא השולטת בכיפה.

יעקב נאמן על שום היותו שר המשפטים היחיד שהעז להכשיר את הרפורמים לבוא בקהל המגיירים.

אליקים רובינשטיין על שום שהיה השופט היחיד מתוך ההרכב שהכשיר את הריסת בתי הכנסת של גוש קטיף.

האם נכזבה תוחלתנו מאנשים חובשי כיפה? לא לגמרי, אך כמעט ולא במקומות טוטאליטאריים כמו הצבא ומערכת המשפט.

שופט שיפסוק על-פי המשפט העברי, יסיים את שירותו באותה דרגה בה החל. מפקד שינהג כמצופה ממפקד יהודי, ייאלץ להתעמת מול הפצ"ר (חובש הכיפה השחורה).

אז מהו בעצם מפקד דתי? אם בשמירת כשרות שבת עסקינן, הרי שכבר היה לנו סגן רמטכ"ל דתי, למרות שלא חבש כיפה, והוא עוזי דיין.

ובכלל, המפקד הבכיר שבלט לאורך שרותו בשמירת שבת אינו יאיר נווה. אדרבה, דווקא כלפיו נטען בתקשורת (ולא הוכחש) כי הוא נסע בשבת מטאבה לירושלים למסיבת בר מצוה של אחיין.

אז מה אנחנו מעדיפים? מפקד חילוני שמעשיו נאים, או חובש כיפה שמעשיו מביישים?

אין זאת אלא תכונה גלותית שדבקה בנו והיא הגורמת לנו ליהנות ממינוי מפקד חובש כיפה – גם אם כל קשר בינו לבין כיפתו הוא מקרי בהחלט.

איפה הם היו לפני?

שאלה אחת נשכחה בים המלל ששטף את המדיה אחרי פרסום הפרוטוקולים ממלחמת יום הכיפורים: האם צה"ל הפיק את לקחי המלחמה?

אם יוטל עלינו לבחור לקח אחד ויחיד ממלחמה עגומה זו, לא יהיה זה הזלזול ביריב (לקח שמלחמת לבנון השניה הוכיחה כי לא נלמד), אלא הזלזול בדעת הקצינים הזוטרים.

האם צה"ל לא ידע מבעוד מועד כי פניהן של סוריה ומצרים למלחמה? תלוי מי נכלל בהגדרה 'צה"ל'. המפקדים הבכירים היו שבויים בקונספציה. אבל היו גם כמה צדיקים בסדום, שניים שהתריעו על המלחמה שבדרך – ומן הראוי לזכרם בשמם. סגן בנימין סימן-טוב, קצין מודיעין זוטר בפיקוד הדרום, וסא"ל אבי יערי ראש ענף 5 (שהיה אחראי על סוריה עיראק ולבנון).

הם התריעו – ומה קרה?

סימן-טוב הושתק על-ידי סא"ל דוד גדליה, קצין המודיעין של פיקוד הדרום, ואף כמעט הודח לאחר המלחמה על-ידי האלוף גורודיש בשל – לא תאמינו - "התנהגות שאינה הולמת תחת אש". יערי ננזף באמצעות ראש חטיבת המחקר על שהעביר את ההתרעה למפקדי הפיקוד.

המשפט שהשתרש מאז בז'רגון הצה"לי הוא: "לא כל השכל נמצא למעלה". באגף המודיעין הוקמה מחלקת בקרה (שכינויה הוא 'איפכא מסתברא' ותפקידה לתת הערכת מודיעין הפוכה מזו שנותנת חטיבת המחקר), ובכל זאת מצער לקבוע כי הלקח לא נלמד.

הליך מינוי הקצינים בצה"ל וקידומם מושפע כביכול מנתונים שונים, אך כל בר בי צה"ל דחד יומא יודע כי כדי להתקדם אתה צריך בעיקר "סוס טוב", דהיינו מפקד שחפץ ביקרך ומושך אותך אחריו. הרי סוס טוב מחפש סייחים שקטים וצייתנים.

מתי שמעתם על מינוי קצין דעתן שאינו חושש להביע את ה'איפכא מסתברא'? האם שמעתם ולו על מפקד אחד שהביע את דעתו בחדרים הסגורים על האיוולת שבמעשה ההתנתקות, עוד לפני התרחשותה? נכון, אחריה כולם נהיו נבונים, מבוגי יעלון דרך יפתח רון-טל ועד אלעזר שטרן, יאיר נווה וישראל וייס, אבל היכן הם היו לפני?!

עד כדי כך לא נלמד הלקח, שכאשר הוכרז על מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל ה-20, מיד החלו כולם לעסוק בשאלת המינויים הבאים שיהיו, מטבע הדברים, ברוחו ובצלמו.

כל מנהל זקוק לאיפכא מסתברא צמוד, זה שיודע להפריך את הקונספציה בשלב המחשבה, אך לציית בפועל להוראות שניתנו. קוראים לזה "חופש הדעה ואחדות המעשה".

ישנו הבדל מהותי אחד: טעות של מנהל עלולה לגרום לו לאבד את משרתו. טעות של רמטכ"ל עלולה חלילה לאבד חיים של 2656 איש. וד"ל.

המבחן הסוציומטרי

אחד הקריטריונים הנשקלים בעת מינוי מפקד בצה"ל הוא ציון 'המבחן הסוציומטרי'. מדובר בשאלון אותו ממלאים האישים הכפופים לקצין המועמד, ובו הם מדרגים את מכלול תכונותיו כפי שהן משתקפות מלמטה.

מטרת הציון הסוציומטרי היא לנטרל מעט את כח המשיכה של הסוס, זה שחפץ במינוי אנשים שחושבים כמוהו ושלא מערערים על דעותיו ומנהיגותו.

אם תרצו, זהו לקח שכן נלמד ממלחמת יום הכיפורים.

דא עקא, בשעת מינוי בכירים, הנתון כלל לא נשקל.

אם יואב גלנט עוד נחשב כמפקד מוערך על-ידי פקודיו, הרי שיאיר נווה הוא מן הפחות אהודים שבהם.

חייליו לא ילכו אחריו באש ובמים. לא די שמעולם הוא אינו מטה אוזן לדעותיהם. הוא מרבה לזלזל בהם בבוטות מה. פליטות הפה שלו כבר סיבכו אותו לא פעם.

מאידך, לא נשפוט אותו מוקדם מדי, כיון שסגן הרמטכ"ל הוא מי שבונה את הצבא, אך לא זה שמפקד עליו. וכאן נדרשות יותר תכונות המנהל שהפגין בהיותו מנכ"ל הרכבת הקלה, ולא תכונות המפקד שהפגין בהיותו בעמונה.

סמוך על סמוך

לפני כשלושה שבועות ביקר הרב הראשי לצה"ל יחד עם הרבנים הראשיים לישראל במתחם קבר יוסף המשופץ.

בסרטון שהופץ ברשת הופיע אלמוני כשהוא מראיין את הרבצ"ר. האם אתה סומך על השוטרים הפלשתינאים שישמרו על הקבר? שאל המראיין.

הרבצ"ר, שניסה להתחמק מהמלכודת הדיפלומטית, השיב בנחרצות: "אני סומך על חיילי צה"ל בעיניים עצומות", וחזר ואמר: בעיניים עצומות אני סומך עליהם".

אם משפט שכזה יכול להיאמר שלושים ושבע שנים אחרי י' תשרי תשל"ד (מלחמת יום הכיפורים) ועשר שנים לאחר ח' תשרי תשס'א (פרשת מדחת יוסוף ע"ה), אות היא כי הלקח המרכזי טרם נלמד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!