כ' חשון התשפ"ה
21.11.2024

נחומי והמצלמה מציגים: מסע ציורי לארץ היין

באישון לילה יצא יעקב נחומי למסע משכר בארץ הגליל, להביא את סיפורו של בציר הענבים • כעת הוא מזמין אתכם להתנתק משטף החדשות - ולהצטרף • תוך כדי המלאכה, יספרו לכם הכורמים על חסרונות ה'בוצרת', ויחשפו את הקשר בין הר מירון ל'הר סיני' • ויש גם שיר

נחומי והמצלמה מציגים: מסע ציורי לארץ היין



כן, אני יודע. אנחנו חיים בדור אינסטנט. ימים בהם כתבה עמוסת טקסט, ותמונות, יכולה לגרום לכאב ראש. אבל את אלו מכם שמייחלים לקצת שקט גלילי משטף החדשות באכסניה זו, אני מזמין להתרווח בכורסא, להכין כוס קפה מהביל, ויחד איתי לצאת למסע - מסע אל מחוזות ארץ-ישראליים קסומים. אל מקומות בהם רעש משויך רק לצלילי ציפורים.

מסע לארץ הגליל - ארץ היין.

לצפיה במצגת לחצו כאן

באישון לילה, כשתושבי עירי בני-ברק חולמים על יום המחר, התנעתי את מכוניתי והפלגתי הרחק-הרחק, אל מושב אור הגנוז, הממוקם ליד צפת, להביא את סיפורו של בציר הענבים. במוחי מתנגנים שירי אדמה ועבודה על בניית הארץ, מנסה לדמיין בפעם הראשונה מפגש בלתי אמצעי עם
המציאות.

יהודה, יינן יקב 'אור הגנוז', מתאם הביקור, מסביר לי בשיחת טלפון מוקדמת, שהעבודה מתחילה ב-5:30 בבוקר. בשעה היעודה אני נכנס בשערי היקב, ומצטרף אל כורם היקב, יוסף סיידוף, בנסיעה אל הכרמים.

בדרך אני מבקש לעצור לרגע, רוצה לצלם את הנוף המרהיב שנשקף מעליי - הר מירון, מכוסה בעננים, המקבלים אור ראשון. יוסף נראה שאנן. אחרי הכול, עבורו זהו נוף של שגרה. כמה טוב/יפה/מקסים/שקט לגור בטבע, אני מהרהר לעצמי.

יוסף, חקלאי מזן נכחד, מנווט את הג'יפ בין ההרים, בדרך אל הבוצרים.

שקט בשדה. אפשר לשמוע את נקישות המזמרות האחוזות בידיהם של הפועלים. למרות שאני אורח מוזמן, אני צריך לשבור את הקרח. להפוך בזמן קצר לסוג של ידיד, ולא תייר שמפריע לעבודה.



בכרמינו יש בציר

אני עוקב אחרי עבודתו של סאלח.

היהודים לא מוכנים לעבודה כזאת, אה? אני אומר לו.

סלאח מביט לעברי. "היהודים רק היי-טק", הוא אומר בציניות. "כולם נולדו להיות אנשי מחשבים". ואחרי רגע הוא מוסיף: "מה רע בעבודה כזו. בטבע. בשקט. עבודת כפיים בריאה לגוף".

השיחה ממשיכה לזרום. סלאח מדגמן עבורי כמה 'פריימים' למצלמה, והבוצרים ממשיכים לעבוד במרץ, קוטפים את הענבים באופן ידני, ומניחים בכלי גדול. כשהכלי מתמלא תכולתו מועברת לארגז גדול יותר.

השעה מוקדמת. קרני שמש ראשונות מבצבצות בין הענפים. פה ושם מאירים בקסם עלים נסתרים.

יוסף קורא לעברי ממרחק: "נו, כבר צילמת הכול?". הוא עדיין אינו יודע שאצלי אף פעם אין זמן להכל.

"אתה יודע", הוא מתחיל להסביר. "הכרם שלנו, למרות גודלו באופן יחסי, נקף באופן ידני. ישנם כרמים בהם פועלת 'הבוצרת'. מכונה גדולה, מין שיכפול של הקומביין, שבאמצעות ויברציה בין ענפי הגפן היא מורידה את הענבים. החיסרון הגדול בפעולה זו, שכל מה שיש על העץ, חיות למיניהם, קני ציפורים ושאר מרעין בישין, נכנסים גם הם לתוך עיסת היין".

אני מופתע לרגע. שואל שוב, למקרה שלא שמעתי טוב, ורושם לעצמי תזכורת לבדוק זאת כשאחזור.

לשאלתי, על איזה שיר בוצרים יפה הוא ממליץ למצגת שכבר מתרקמת בראשי - מכוון אותי יוסף לשיר עברי מקסים, 'שיר הבוצרים'. שיר שכתב והלחין מתתיהו שלם בביצוע ישראל יצחק.

הַכּוֹרְמִים, הַיּוֹגְבִים,
צְאוּ בִּמְצִלְתַּיִם!
נִלְגֹּם אֹדֶם עֲנָבִים
כּוֹס וְכוֹסוֹתַיִם.
הוֹי, הוֹי, תַּם בָּצִיר,
הָבוּ זֶמֶר, הָבוּ שִׁיר!
שָׁם בַּכֶּרֶם בַּמְּלוּנָה
בּוֹצְרִים יָרִיעוּ בִּרְנָנָה.
הַי, הַי, יַיִן, יֵין עֵנָב,
הַמְּשַׂמֵּחַ כָּל לֵבָב!

שְׁתוּ טִפֹּנֶת, עוֹד טִפֹּנֶת
עַד יִרְוֶה לִבֵּנוּ
מִזֶּה הַיַּיִן, יֵין תִּירוֹשׁ
דָּרַכְנוּ בִּיקָבֵינוּ.
הוֹי, הוֹי, הָבוּ שִׁיר,
בִּכְרָמֵינוּ תַּם בָּצִיר;
לִכְבוֹד אַרְצֵנוּ כּוֹס נָרִים,
מִזְגוּ וּשְׁתוּ נָא הַבּוֹצְרִים!
חַי, חַי, יַיִן, יֵין עֵנָב,
הַמְּשַׂמֵּחַ כָּל לֵבָב!



הסוד של יהודה

השעה כבר מאוחרת עבור צילום בחוץ. השמש יוקדת בעוז, ואני פונה חזרה אל היקב. הגיע הזמן לצלם את השלב הבא - הפיכת הענבים ליין.

יהודה, היינן של היקב, מקבל אותי בפתח: "צלם עכשיו. זה בדרך כלל לא קורה היום. ממלאים מספר חביות ביין".

ייחודו של יקב 'אור הגנוז' הוא ביין המשובח שלו, 'הר סיני'. את הנוסחה יצר יינן היקב. עיקרו של התהליך המרתק, בשונה מהכנת יין רגיל, הוא בישול הענבים. הוא אינו מוכן לגלות את הסוד הכמוס - סף המעלות לבישול היין, משם הוא עובר לתסיסה - אבל מפרט על התהליך עצמו.

התהליך נמשך יום שלם, ולמענו מתגייסים כל תושבי המושב, העובדים יחדיו בצוותא. במהלך היום עוד נתענג על 'סעודת מנגל' עבור העובדים העייפים (גם אני עבדתי, ואפילו קשה), הנמצאים במרוץ אל תוך הלילה, כדי לסיים את הכנת יין 'הר סיני'.

וכך, היישר מהכרם מגיעים הענבים אל המסוע, המרסק ומפריד בינם ובין הענפים, ומשמש כבקרה נוספת כי שום דבר, מלבד אשכולות ענבים, אינו מעורב בתכולה.

הענבים המסוננים נשאבים בצינור אל תוך חביות ברזל גדולות, שישמשו לבישול היין. היין מתבשל על אש גלויה, בין שעה לשעתיים, כשאת הזמן והמדד המדויק יודע רק יהודה.



עבודת כפיים של אנשים צנועים

הלילה יורד ובפעם הראשונה אני מגלה מהו פרויקט צילום אמיתי. מצב בו אתה שוהה לפחות (שלא לדבר על ימים ושבועות) יממה שלמה, ומצלם כל דבר במהלך כל שעות היום, כשכל אובייקט משתנה לגמרי, באור אחר ובשעה שונה.

עובדי היקב מתקבצים לתפילת מנחה. אני גונב כמה דקות בין סוף תפילת העמידה לחזרת הש"ץ, ומגלה שמים ורדרדים של אור אחרון, כשהלהבות העולות מהאש הבוערת בעצי הזית מלחכות את חביות היין.

רגע מיוחד עבורי הוא כאשר אני מבחין בילד ואביו, תושבי המקום, העובדים יחדיו במרץ. האב מסדר בעזרת מגרפת ברזל את הענבים שיעברו במסוע, בעוד ילדו בורר ענפים ושאר לכלוכים ממצבור הענבים.

ושוב, סיבוב אחרי סיבוב, עולים ארגזי הברזל לבישול היין. יהודה היינן אינו מראה סימני שבירה או עצלות.

השעון מורה על השעה 21:00. עיניי נעצמות. עוד סיפור אחד מופלא של תושבי המקום על חזרה בתשובה - דוחק בי מישהו - ואתה משוחרר.

אני מקשיב, מהנהן בראשי, צובט את עצמי שלא להירדם, וחושב על יום אחד שבו התחברתי לאדמה, לעבודת כפיים, לאנשים צנועים, אי-שם בארץ הגליל - ארץ היין.















































































































































































































קישורים:
שיר הבוצרים
תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 19 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}