זהו, נגמרו התירוצים
כמה מתוקים ונעימים היו ארבעים הימים שחלפו – החל מראש חודש אלול ועד היום: כל מה שדרש מעט מאמץ ומחשבה, נדחה באופן מיידי ל"אחרי החגים" • חברון גרנביץ מזכיר נשכחות למבטיחי הדיאטות ומשלים עם מציאות החורף העגמומית
- חברון גרנביץ, בחדרי חרדים
- כ"ז תשרי התשע"א
- 2 תגובות
צילום אילוסטרציה: יצחק לב ארי צילום: יצחק לב ארי
כולנו יודעים כי אחד היסודות של עם ישראל המבדילים אותו משאר העמים, הוא "עשו סייג לתורה".
בישיבה שבה למדתי, נהגו המשגיחים לשים דגש מיוחד ולהטמיע בליבנו כי "לא כל מה שמותר חייבים לעשות", או "גם אם מותר, צריך תמיד להשאיר מרווח של עוד צעד ולא להגיע לנקודת הסיום".
זוהי מהותו של היהודי מול החומריות.
כולנו חשופים אין ספור פעמים במהלך החיים למצבים בהם אנו אומרים לעצמינו: "עכשיו זה בסדר, מותר לי, מגיע לי" – ללא שמץ של נקיפות מצפון.
קחו למשל את הנושא הכי פופולארי בעולם – השמנת-יתר.
לפתרון ה'מחלה', שהוכרה בארגון הרפואה הבינלאומי כ"מגיפת הדור של העולם השלישי", מוקצבים מיליארדי דולרים בשנה כאשר מאות ואלפי חוקרים באוניברסיטאות הנחשבות בתבל מנסים לפצח את הבעיה ולמצוא בעבורה דיאטה אמיתית.
כמה מוכרים לנו המשפטים הבאים, כמה פעמים שמענו אותם בסביבותינו וכמה פעמים אמרנו אותם בעצמינו: "אני מתחיל דיאטה ביום ראשון"; "חודשיים לפני החתונה, אקח את עצמי בידיים"; "כשאחזור מחו"ל, אני חייב להתחיל, עכשיו לא שווה"; "כשאעבור דירה, אני כרגע לחוץ"; "בדיוק עוד שבועיים ביום חמישי הבר מצווה ומיד אחרי זה, הדיאטה הגדולה"
וכך אנו מבטיחים לעצמנו ונשברים, מתעלים ומתרסקים, אבל - הימים הכי מתוקים ומאושרים עלי אדמות שעוברים עלינו בגלגל הענק הזה אלה הימים שקבענו לעצמינו מאז שנשברנו מהדיאטה האחרונה ועד לתחילת הדיאטה הבאה.
באותם ימים אנחנו מאבדים רסן, אוכלים בלי חשבון, ללא שום קשר לרעב אמיתי או לכמיהה לדבר מאכל מסוים. אין רגע פנוי בפה ואין שן פנויה כי העיקר כרגע זה לתפוס ולבלוע כמה שיותר כאילו שגזר עלינו הרופא לבצע חיזוק שרירים ללסת ולשרירי הלשון.
נכון, לא כולם סובלים מנושא ההשמנה. יש מהגולשים שלא מבינים מה אני מנסה להביע.
אנחנו ניצבים ימים אחדים לאחר תחילת תקופת "אחרי החגים". כמה מתוקה ונעימה הייתה התקופה הזו, ארבעים הימים שחלפו החל מראש חודש אלול ועד היום. כל מה שדרש מעט מאמץ, קצת מחשבה, נדחה באופן מיידי וללא מחשבה נוספת ל"אחרי החגים".
איזה תענוג היה לומר זאת. שוב ושוב, ללא משוא פנים, קבענו את הדחייה בביצוע מטלות. דחינו! והיה מותר לנו לדחות. כולם הבינו זאת – ובעיקר אנחנו בעצמנו. אכן, הכל נעשה בהיתר גמור - כי "עכשיו החגים" ואפשר לטפל בזה "רק אחרי החגים".
אז הנה. "אחרי החגים". זה הגיע! אין תירוצים, אין במה להיתלות. עלינו להוציא את הרשימה מהכיס, להתחיל לרוץ ובעיקר לא לשכוח לקיים את כל ההבטחות, שהבטחנו לעצמינו ובעיקר לאחרים, ש"נטפל בזה מיד אחרי החגים".
בישיבה שבה למדתי, נהגו המשגיחים לשים דגש מיוחד ולהטמיע בליבנו כי "לא כל מה שמותר חייבים לעשות", או "גם אם מותר, צריך תמיד להשאיר מרווח של עוד צעד ולא להגיע לנקודת הסיום".
זוהי מהותו של היהודי מול החומריות.
כולנו חשופים אין ספור פעמים במהלך החיים למצבים בהם אנו אומרים לעצמינו: "עכשיו זה בסדר, מותר לי, מגיע לי" – ללא שמץ של נקיפות מצפון.
קחו למשל את הנושא הכי פופולארי בעולם – השמנת-יתר.
לפתרון ה'מחלה', שהוכרה בארגון הרפואה הבינלאומי כ"מגיפת הדור של העולם השלישי", מוקצבים מיליארדי דולרים בשנה כאשר מאות ואלפי חוקרים באוניברסיטאות הנחשבות בתבל מנסים לפצח את הבעיה ולמצוא בעבורה דיאטה אמיתית.
כמה מוכרים לנו המשפטים הבאים, כמה פעמים שמענו אותם בסביבותינו וכמה פעמים אמרנו אותם בעצמינו: "אני מתחיל דיאטה ביום ראשון"; "חודשיים לפני החתונה, אקח את עצמי בידיים"; "כשאחזור מחו"ל, אני חייב להתחיל, עכשיו לא שווה"; "כשאעבור דירה, אני כרגע לחוץ"; "בדיוק עוד שבועיים ביום חמישי הבר מצווה ומיד אחרי זה, הדיאטה הגדולה"
וכך אנו מבטיחים לעצמנו ונשברים, מתעלים ומתרסקים, אבל - הימים הכי מתוקים ומאושרים עלי אדמות שעוברים עלינו בגלגל הענק הזה אלה הימים שקבענו לעצמינו מאז שנשברנו מהדיאטה האחרונה ועד לתחילת הדיאטה הבאה.
באותם ימים אנחנו מאבדים רסן, אוכלים בלי חשבון, ללא שום קשר לרעב אמיתי או לכמיהה לדבר מאכל מסוים. אין רגע פנוי בפה ואין שן פנויה כי העיקר כרגע זה לתפוס ולבלוע כמה שיותר כאילו שגזר עלינו הרופא לבצע חיזוק שרירים ללסת ולשרירי הלשון.
נכון, לא כולם סובלים מנושא ההשמנה. יש מהגולשים שלא מבינים מה אני מנסה להביע.
אנחנו ניצבים ימים אחדים לאחר תחילת תקופת "אחרי החגים". כמה מתוקה ונעימה הייתה התקופה הזו, ארבעים הימים שחלפו החל מראש חודש אלול ועד היום. כל מה שדרש מעט מאמץ, קצת מחשבה, נדחה באופן מיידי וללא מחשבה נוספת ל"אחרי החגים".
איזה תענוג היה לומר זאת. שוב ושוב, ללא משוא פנים, קבענו את הדחייה בביצוע מטלות. דחינו! והיה מותר לנו לדחות. כולם הבינו זאת – ובעיקר אנחנו בעצמנו. אכן, הכל נעשה בהיתר גמור - כי "עכשיו החגים" ואפשר לטפל בזה "רק אחרי החגים".
אז הנה. "אחרי החגים". זה הגיע! אין תירוצים, אין במה להיתלות. עלינו להוציא את הרשימה מהכיס, להתחיל לרוץ ובעיקר לא לשכוח לקיים את כל ההבטחות, שהבטחנו לעצמינו ובעיקר לאחרים, ש"נטפל בזה מיד אחרי החגים".
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות