החיילים מחפשים גופות, בשביל התמונה • דואר צבאי

עיתון 'מעריב' פרסם השבוע את התמונות שהפכו לסמל האינתיפאדה השנייה. בראש הגלריה כיכבה התמונה המצמררת בה נראים חיילים רוכנים על קרקע ציר פילדלפי בחיפוש אחר שרידי גופות חבריהם הנעקדים.

מעטים יודעים כי מדובר ב...תמונה מבוימת. לא, אין כאן תוצאה של משחקי 'פוטושופ'. חמור מזאת: המפקד בשטח העמיד את החיילים בסצנה משפילה. והצלם? הוא הצליח לחדור את מעגלי האבטחה והגיע עד לשטח ממש.

מה היה שם בדיוק? כמות חומר-הנפץ שהייתה על הנגרר הצמוד לנגמ"ש של צוות ההנדסה, לא הותירה לחיילים שעמדו בסמוך כל סיכוי.

אולם צה"ל, שרואה ערך חשוב בהקמת מצבה לכל משפחה שכולה, החליט לעשות הכל כדי למצוא את מה שנותר. אנשי המילואים של יחידת הקבורה המטכ"לית הוקפצו למקום. הם וחבריהם עשו ימים ולילות תחת אש מסוכנת.

נכון, בסופה של פעילות מאומצת, הם הצליחו למצוא שרידים מכל אחת מהגופות. אבל זה ארך זמן. זמן רב.

בשלב כלשהו, בעיצומה של המלאכה, התקרבה השבת הקדושה – והשטח בער. בצה"ל חששו, כי בהגיע השבת הגוזרת הפסקת-חיפושים, יפשטו תושבי רפיח הסמוכה על הציר ויגנבו את השרידים. בעקבות כך, הוקפצה למקום פלוגת חיילי קורס מכ"ים ויצרה מעגל אבטחה רחב שאפשר לסורקים לעסוק במשימתם ללא חשש.

החיילים מהזן הנ"ל אינם מיומנים בעבודת סריקה המחייבת זיהוי עצמים קטנים, אך הם מיומנים בהחלט בעבודת האבטחה בה עסקו.

ואז זה קרה: בדרך לא דרך, הגיעו לשטח מספר צלמים. 'המפיק בשטח', שהבין דבר או שניים במה שכינה הרמטכ"ל בוגי "צריבת תודעה", החליט 'לצרוב' את 'תודעת העם' במבצע החשוב. הוא הורה לחיילים ליישר שורה ולכרוע ברך. את התוצאה אתם כבר מכירים.

למאי נפקא מינה? לדעת כי מהלכי חיי המדינה נקבעים לא אחת על סמך תמונות שמשודרות לעורף, גם אם לא כולן נכונות לחלוטין.

איך אני יודע מה אירע שם? בעקבות שיחה שקיימתי עם אחד ממפקדי המבצע.

"ילד, תפתח את התיק"

ומעניין לעניין באותו עניין.

בית המשפט הצבאי של פיקוד הדרום הרשיע שני לוחמים ששירתו ב'גבעתי' בחריגה מסמכות והתנהגות שאינה הולמת. החטא שלהם היה כאשר הורו לילד עזתי לפתוח את תיקו בימי מבצע 'עופרת יצוקה'.

המקרה, שזכה לכינוי 'נוהל ילד' (על משקל 'נוהל שכן'), הצליח לזעזע את השמאל, את התקשורת ואת הפרקליט הצבאי הראשי. מכאן ברור היה כי הדרך להרשעת חיילים ששמו את נפשם למען עם ישראל כאילו והיו אחד הנבלים – קצרה, קצרה מידי.

קשה שלא לערוך את ההשוואה. זה המקום להזכיר שני חיילים אחרים של 'גבעתי' שלא חרגו מסמכותם והתנהגו "בצורה הולמת".

אלכסיי חייט ורותם אדם הי"ד – כן כן, החיילים שנהרגו במבצע של חיפוש גופות חבריהם על ציר פילדלפי.

מאחד הבתים ברפיח, הם אבטחו את חבריהם הסורקים. הם גם התנדבו לאבטח את בעלת הבית בדרכה להביא אוכל. אולם כשפתח רותם את דלת הבית, נהרג בידי מחבל שצלף עליו מרחוק. אלכסיי נהרג במהלך הנסיונות לחלצו.

ה' יקום דמם.


ביניים:
סיפור לאחרי החגים


סיפור עממי, העובר ממחזור בני"שים אחד למשנהו, עוסק בקבוצת חיילים שחמדה לעצמה יום חופש ושכנעה את מפקדה כי מחר יחול... צום יחזקאל.

החיילים, שנהנו באותו ה'צום' מרביצה באוהל, לא חלמו כי דווקא באותו יום יחליט הרב היחידתי לבוא לביקור ביחידה ולקנח את ביקורו בארוחת צהריים, לתדהמת המפקדים שראוהו אוכל בעיצומו של צום יחזקאל.

האם מעשה זה היה או לא? איני יודע. אך הבה ואספר לכם עובדא שבדידי הווה.

היה זה לפני שנים רבות. שימשתי אז כמפקד מחלקה צעיר בפלוגה שחציה הורכב מחיילי ישיבות-הסדר וחלקה האחר מחיילים שאינם שומרי מצוות.

השילוב המבטיח גרם לכך שעד מהרה הייתה זו שגרה לשמוע חייל חילוני שואל את מפקדו "מה הפשט", או משיב ב"שכויעח", שלא לדבר על כמות המושגים שהם למדו שם – החיילים גלויי-הראש. הם ידעו הכל: על עירוב, טלטול בשינוי, הפסק בין 'נטילת ידיים' ל'המוציא' ועוד.

יצאתי לכמה ימי חופשה בחול המועד סוכות ושבתי למאהל, שחנה אז בדרום הארץ, בעיצומו של יום הושענא רבה.

בישיבת הסגל, שהתקיימה בשעות אחר הצהריים, עדכן המ"פ כי מצות הקפות שניות מתקיימת במוצאי החג בישוב הסמוך – והאוטובוס הצמוד לפלוגה יסיע את החיילים הדתיים כדי לקיים את המצוה.

נו שוין, על הקפות שניות כבר שמעתי פעם או פעמיים, אבל מצוה?!

ברגע הראשון חשבתי להתערב בשיחה, אולם בהבזק של שנייה ניחשתי כי ההסדרניקים, שחפצו מאוד להיפגש עם חבריהם בסניף בני עקיבא, הצליחו לעבוד על המפקד.

וכך, במוצאי החג עלו ההסדרניקים על האוטובוס. היו גם כמה חיילים חילונים שהצטרפו מתוך רצונם העז לקיים את 'המצוה' בהידורה – ועל הדרך לקנות סיגריות בקיוסק היישובי.

סיפור לאחרי החגים

סיפור עממי, העובר ממחזור בני"שים אחד למשנהו, עוסק בקבוצת חיילים שחמדה לעצמה יום חופש ושכנעה את מפקדה כי מחר יחול... צום יחזקאל.

החיילים, שנהנו באותו ה'צום' מרביצה באוהל, לא חלמו כי דווקא באותו יום יחליט הרב היחידתי לבוא לביקור ביחידה ולקנח את ביקורו בארוחת צהריים, לתדהמת המפקדים שראוהו אוכל בעיצומו של צום יחזקאל.

האם מעשה זה היה או לא? איני יודע. אך הבה ואספר לכם עובדא שבדידי הווה.

היה זה לפני שנים רבות. שימשתי אז כמפקד מחלקה צעיר בפלוגה שחציה הורכב מחיילי ישיבות-הסדר וחלקה האחר מחיילים שאינם שומרי מצוות.

השילוב המבטיח גרם לכך שעד מהרה הייתה זו שגרה לשמוע חייל חילוני שואל את מפקדו "מה הפשט", או משיב ב"שכויעח", שלא לדבר על כמות המושגים שהם למדו שם – החיילים גלויי-הראש. הם ידעו הכל: על עירוב, טלטול בשינוי, הפסק בין 'נטילת ידיים' ל'המוציא' ועוד.

יצאתי לכמה ימי חופשה בחול המועד סוכות ושבתי למאהל, שחנה אז בדרום הארץ, בעיצומו של יום הושענא רבה.

בישיבת הסגל, שהתקיימה בשעות אחר הצהריים, עדכן המ"פ כי מצות הקפות שניות מתקיימת במוצאי החג בישוב הסמוך – והאוטובוס הצמוד לפלוגה יסיע את החיילים הדתיים כדי לקיים את המצוה.

נו שוין, על הקפות שניות כבר שמעתי פעם או פעמיים, אבל מצוה?!

ברגע הראשון חשבתי להתערב בשיחה, אולם בהבזק של שנייה ניחשתי כי ההסדרניקים, שחפצו מאוד להיפגש עם חבריהם בסניף בני עקיבא, הצליחו לעבוד על המפקד.

וכך, במוצאי החג עלו ההסדרניקים על האוטובוס. היו גם כמה חיילים חילונים שהצטרפו מתוך רצונם העז לקיים את 'המצוה' בהידורה – ועל הדרך לקנות סיגריות בקיוסק היישובי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!