הושענא חבוטה • סיפור

בהתחלה הוא בחר להדחיק את כל העניין מליבו ומתודעתו. שילך, חשב לעצמו. שיעשה מה שהוא רוצה, העיקר שיתרחק מהבית ויחדל להיות 'מִפגע סביבתי מהלך'. כל-כך כעס. כל-כך היה מתוסכל. כל-כך אכוּל אכזבה ומרירות.

כעבור חודשיים החלו מחשבות חדשות מתגנבות ללבו. את מקומן של האכזבה והמרירות החלה לתפוס תחושת עצב. עצב גדול ועמוק. ועדיין הכעס ישב שם, ממאן להרפות. כמו חיידק אלים שהתיישב על שריר.

אחרי חמישה חודשים התרכך עוד קמעה והחליט לעשות צעד נוסף. ללכת לרֶבֶּה ולספר לו. לשפוך לפניו את הלב ולבקש ממנו ברכה. אולי גם עצה טובה.

הרֶבֶּה הקשיב לדבריו רוב קשב. לאחר מכן שאל, חקר, ביקש להבין את סדר השתלשלות הדברים. והוא השיב לרֶבֶּה דבר דבור על אופניו. באיפוק ובקור-רוח שהפתיעו אפילו אותו עצמו. הכול הוא סיפר. מה בדיוק קרה בישיבה ומה התרחש בין כותלי הבית. מה הוא אמר לו ומה ענה לו על כך. תיאר את הוויכוחים הסוערים שהרעידו את אמות-הסיפים בבית.

כשסיים לספר ולהסביר, התעטף הרֶבֶּה בשתיקה ארוכה שנמשכה דקות מספר. לרגעים עצם את עיניו ולרגעים פקחן. לרגעים הִמהם לעצמו מנגינה נוגה ולרגעים שתק. לבסוף זקף הרֶבֶּה את קומתו הכפופה-מעט והישיר אליו מבט שרוֹך והחלטיות משמשים בו בערבוביה.

"דמעות", אמר הרֶבֶּה. "זה מה שיעזור. הרבה דמעות".

הוא הביט ברֶבֶּה, מופתע-משהו, אולי אפילו מאוכזב קצת.

וכמו קרא הרֶבֶּה את מחשבותיו, הוסיף כעבור רגע והטעים: "הגמרא במסכת ברכות אומרת, 'מיום שחרב בית-המקדש ננעלו שערי תפילה... ואף-על-פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו'. עד כדי כך!... אפילו לגבי שמיא הדמעות מבטאות מצב של צער גדול, כמו שנאמר, 'מזבח מוריד עליו דמעות'"...

מאז חלפו עוד כמה חודשים. תפילות הוא נשא לרוב. והן נבעו מעומק הלב. אבל דמעות? – בכך הוא נכשל. כאילו יבש מעיין דמעותיו. בכל פעם ופעם שביקש לעורר את רגשותיו ולהפיק מעצמו דמעות, היה שב ומתמלא בכעס עצום. נחשול שוצף של כעס כמו היכה על שער הדמעות ולא אִפשר לו להיפתח.

והנה לפתע, דווקא ב'זמן שמחתנו', לקראת סוף החג, נפרץ סכר דמעותיו. והוא מצא את עצמו יושב וממרר בכי מר שטלטל את כל גופו.

•

הוא זכר היטב את הרגע שבו גמלה בלבו ההחלטה הגורלית. את המרירות והזעם הכבוש שצבר בתוכו, עד כי חש שהגיעו מים עד נפש.

זה היה בשעת ערב. "אני יוצא החוצה קצת", זרק לחלל הבית. "לפגוש כמה חברים".

"אתה לא יוצא לשום מקום", פסק אביו בטון שלא הותיר כל מקום למשא ומתן.

"אבל כבר קבעתי איתם!", ניסה בכל-זאת.

"קבעתי-שמבעתי", מלמל אביו. וכעבור רגע הוסיף: "לא סתם בחרנו לך ישיבה קרובה לבית. רצינו שתישן פה ושתהיה כל הזמן תחת עינינו הפקוחות. שאחזור שוב על מה שכבר אמרתי לך מאות פעמים? – מרגע שאתה חוזר הביתה, אתה בבית. נ-קו-דה".

"אתה חונק אותי", מחה בתסכול. "אתה שוכח שאני כבן בן 17 ולא ילד קטן".

"יש לך עוד חודש ל-17", השיב אביו בהקנטה.

"אחר-כך שלא תתפלא...", החליט לעבור לטקטיקה של איום מרומז.

"שלא אתפלא על מה?", תהה אביו בזהירות.

"שלא תתפלא... על התוצאות", העיז לענות.

זאת, כמובן, לא הייתה התקרית הראשונה, אלא אחת האחרונות בסדרה ארוכה ומתמשכת.

אופיו המרדני ושאיפתו לעצמאות, לעצמאות-יתר יש לומר, אפיינה גם את שנות לימודיו ב'חיידר' ובישיבה-קטנה. מאז ומתמיד התקשה לקבל מרות. והמצב בעניין רק החריף עם הזמן.

אבל בעקבות הערב הזה גמלה בלבו ההחלטה. "הם לא יחזיקו אותי פה לנצח, 'תחת עיניהם הפקוחות'", גמר אומר בלבו.

שלושה שבועות בישל את המהלך עד לפרטי-פרטים. כעבור שלושה שבועות ו-11 שעות הוא מצא עצמו נוחת בנמל התעופה 'קנדי' בניו-יורק. עם תרמיל לא-גדול וכמה מאות דולרים בארנק – כסף שהרוויח וחסך מכל מיני עבודות מהצד. והגיטרה, כמובן. זו שמלווה אותו כבר משיעור א' בישיבה-קטנה. גם סביבהּ היו בעבר לא-מעט וויכוחים מרים, אבל זה כבר סיפור ישן.

הוא 'בנה' על ידיד שלמד איתו בעבר בישיבה, שהתגורר עתה באחת השכונות החרדיות של ניו-יורק. "למה לא... תבוא!", אמר לו הידיד בטלפון. "בשמחה אעזור לך". הוא רק לא סיפר לידיד באלו נסיבות ולאיזו מטרה הוא מתכוון להגיע לניו-יורק.

אבל כשהתייצב שעה לאחר הנחיתה על מפתן בית ידידו, עם התרמיל והגיטרה, חשכו עיניו של הידיד. "אתה נראה כמו אחד שברח מהבית", פלט הידיד ספק ברצינות ספק בבדיחוּת. וכשהתברר לו כי זה אכן המצב, משך את ידיו מכל העניין. "תראה...", החל לגמגם. "לא לזה התכוונתי... חשבתי שאתה בא לפה כדי ללמוד בישיבה!".

והוא מצא את עצמו עזוב לנפשו, מתהלך ברחובות. את הלילה הראשון בילה באחת מתחנות הרכבת התחתית. מצד אחד, זה היה קצת מפחיד, מצד שני הוא נהנה מתחושת החופש. כאן, הכי רחוק מהבית, איש לא יאמר לו מתי לצאת ומתי לחזור, לאן ללכת ומה לעשות...

שבוע שלם נתן להוריו להתבשל במיץ של עצמם. ורק אז, רגע לפני שהחלו לתלוש שערותיהם מרוב דאגה, הואיל בטובו לעשות שיחת גוביינה קצרה: "רק רציתי להודיע לכם שאני באמריקה ושהכול בסדר... ואל תחפשו אחריי", אמר וניתק.

מאז זרמו מים רבים בהדסון.

•

כבר שנים הוא נוהג לקנות ערבות ל'הושענות' אצל ר' שיעה מזכרון-מאיר. שני עצי ערבה צומחים בחצרו של ר' שיעה. ערבות משופרא דשופרא. עלים ירוקים ובריאים, אחת-אחת עם לַבלוּב. למעשה, זו מסורת הנמשכת עוד מימי אביו המנוח, שהיה קונה 'הושענות' מר' שיעה – שיהיה בריא עד מאה ועשרים – עוד כשהיה האחרון מוכר מוצרי חשמל ב'רבי עקיבא'.

בהתחלה קנה אצל ר' שיעה מספר קטן של סטים – לו, לרעייתו ולילדיו. אבל עם הזמן הילדים גדלו ונישאו ב"ה, והוא החל לקנות 'הושענות' גם לחתנים ולכלות. אחר-כך החלו בשעה-טובה להיוולד נכדים ונכדות, ומאז הוא קונה 'הושענות' גם להם.

ובכל שנה ושנה, בליל הושענא-רבה או אף בבוקרו של יום, עוברים הבנים והחתנים דרך ביתו לאסוף את חבילת ה'הושענות' הממתינה להם ולמשפחותיהם – ארוזות כדבעי.

לרוב הוא קונה את הערבות בבוקרו של ה' דחול-המועד. ובערב, לפני ההליכה לבית-הכנסת לאמירת ה'תיקון' הוא אוגד את הערבות – חמש-חמש. בכל אגודה ואגודה הוא חושב על הבן, הבת, החתן, הכלה, הנכד או הנכדה להם מיועדת האגודה. לא, הוא איננו זקוק לרשימה כתובה של השמות... הוא זוכר את כו-ל-ם על-פה, כולל תאריכי הלידה שלהם. והשנה צמח בלי עין-הרע המספר ל-24. טוב, אם לא מחשיבים את...

גם השנה נקטפו ונקנו הערבות בבוקר של יום. "הפלא ופלא!", הפטיר ר' שיעה כשסיים לגזום למענו את הערבות. "זה הספיק בדיוק! עכשיו אין יותר ערבות טובות. שני העצים התרוקנו לגמרי"...

כעבור רגעים מספר הושיט לו ר' שיעה שתי אלומות גדולות של ערבות, עטופות בנייר עיתון. "125 ערבות, ל-25 אגודות!", הכריז ר' שיעה חגיגית.

לבו נצבט לרגע בכאב והיסוס קל אחז בו. אבל מיד התעשת ואמר: "למה 25?... 24 ביקשתי ממך!".
"אַה", מלמל ר' שיעה. "נו, השמיעה שלי כבר לא משהו... חשבתי שאמרת 25".

"24! 24!", חזר פעמיים ובתוך כך הוציא חמש ערבות מאחת האלומות, והחזיר אותן לר' שיעה. שילם והלך לדרכו, אלומה מגולגלת בתוך ניר עיתון, בכל אחת מידיו.

כעת ישב בסוכה שבמרפסת ביתו ואגד אותן לחמשות. כשסיים לאגוד את חמש הערבות האחרונות, ולכוון על כל אחד ואחת מצאצאיו, נשבר פתאום. "אוי, אהרל'ה...", נאנח מעומק לבו, נזכר בצעיר ילדיו שנטש ואבד בתהום-הנשייה מעבר לים.

ואז, בלי כל הכנה מוקדמת, הציפו דמעות את עיניו והוא פרץ בבכי שמרגע לרגע התעצם והלך. הוא עוד הספיק לקום ולסגור את דלת ההזזה של המרפסת, כדי שאשתו שנמנמה על הספה לא תשמע. מיד לאחר מכן שב וצנח על כיסאו, ממרר בבכי, כפי שמעודו לא בכה.

"דמעות", אמר הרֶבֶּה, "זה מה שיעזור". זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הצליח סוף-סוף לתרגם את שברון לבו על בן-זקוניו – לדמעות. "הלוואי...", התעוררה בו תקווה קלושה. "הלוואי...", ביקש להיאחז בדברי הרֶבֶּה.

שעה שלמה ישב כך ומירר בבכי. גם כשלבסוף הצליח להירגע מהבכי, עדיין רטט גופו.

•

רון – זה השם שבחר לעצמו עם נחיתתו על אדמת אמריקה – התעורר עם האנג-אובר נורא. הוא הציץ בשעון שעל הקיר בשוויון נפש. השעה הייתה שתיים בצהריים. ראשו חישב להתפוצץ ומחשבותיו היו מבולבלות. ובכל-זאת הצליח לקלוט כי הוא ישן כבר לפחות 12 שעות ברציפות.

פחיות בירה ושני בקבוקי וודקה היו זרוקים סביב, פתוחים, מרוקנים עד תום. אט-אט החל נזכר במאורעות הערב שעבר. הוא ושני חבריו, אֵבִּי ולארי, האזינו למוזיקה רועשת ושתו לשוכרה. כעת שכב אבּי על מיטתו כמו פגר מת, ורק נשימתו החורקת הסגירה את היותו חי. לארי, חברם הכושי, היה שרוע על רצפת המסדרון. ממקום שבתו הצליח לראות רק את רגליו של לארי שהציצו מבעד לפתח החדר.

זו הייתה כל דירתם: מסדרון כניסה צר שבסופו מקלחת ומטבח זעירים, וחדר-שינה שבקושי רב נדחסו לתוכו שלוש מיטות. הם שכרו את המקום העלוב הזה תמורת 350 דולר לחודש. את אבּי, בן למשפחה יהודית מפלורידה הכיר במסעדה שבה ניגן בגיטרה בשבוע הראשון לאחר נחיתתו בניו-יורק. כל השבוע ניגן בפתח המסעדה בלי להחליף מילה עם שום נפש חיה. מדי פעם עשה מישהו מבאי המסעדה טובה והטיל מטבע אל תוך נרתיק הגיטרה הפתוח.

אבּי היה הראשון שפתח איתו בדיבור. והם מצאו ביניהם שפה משותפת – עם האנגלית הבסיסית שלו והקצת עברית של אבּי המבוגר ממנו בחמש שנים. אבּי גם הכיר לו את לארי חברו, תושב הברונקס עתירת השחורים והפשע. ביחד ביקשו להקים להקה. לארי ניגן בחצוצרה ואבּי בגיטרה חשמלית. טוב, לא ממש להקה. הם ניגנו בעיקר בקרנות-רחוב ובתחנות הרכבת התחתית. אנשים זרקו להם קצת צ'יינג' – מטבעות שקיבלו עודף בקופת הרכבת או בקיוסק סמוך. בימים טובים היו עוברי אורח נדיבים במיוחד זורקים להם גם שטרות. ה'ביחד' עזר להם וחיבר ביניהם. ביחד אכלו, ביחד ניגנו, ביחד שכרו את דירת-החדר העלובה וביחד... היו שותים ומשתכרים.

גוש התכדר לפתע בבטנו. הוא חש מועקה גדולה ומחשבותיו החלו נודדות קדימה ואחורה על ציר-הזמן. הוא נזכר בילדותו ובנעוריו בבני-ברק, בחבריו מהישיבה, בבית-הכנסת, ברחובות עירו התוססים, בהוריו, באחיו, באחיותיו ובאחייניו הרבים – ובבת-אחת נתקף געגועים עזים.

מנגד, סקירה מהירה לאחור של שמונת החודשים האחרונים חידדה אצלו את ההכרה במצבו המאוד לא-מלבב. חלומו הגדול התרסק אל קרקע המציאות העלובה. המחיר שנאלץ לשלם בתמורה ל'חופש' ששחר, היה כבד, אולי כבד מדי. הוא אמנם עשה מה שרצה, מתי שרצה ואיך שרצה, אבל חי חיים של בדידות, זרות והזנחה.

אפילו החברות שנרקמה בינו לבין אבּי ולארי, לא הייתה אמיתית. הוא, לדוגמה, חסך מאוד בהוצאותיו והצליח לצבור בצד סכום כסף נאה, בציפייה להזדמנות ראשונה שבה יוכל לפרק את החבילה ולמצוא לו פינה ועיסוק מוצלחים יותר. לא, הוא ממש לא תכנן להישאר בחור הדלוח הזה עוד זמן רב. השאיפות שלו מעצמו היו הרבה יותר גדולות.

המאזן היה לרעתו. והוא גם היה עכשיו הרבה יותר מציאותי מבעבר. הוא ידע שב-1,000 או 2,000 דולר אי-אפשר לממש חלומות גדולים מדי, ושאם הדברים יוסיפו להתגלגל כמו עד עכשיו, קיים סיכוי סביר שגם בעוד שנים מספר הוא ימצא את עצמו במצב דומה פחות-או-יותר.

לפתע, בהחלטה של רגע – ממש כמו אותה החלטה שקיבל אז, בערב שבו 'נשבר' לו מהבית בבני-ברק – נעמד על רגליו והחל לנוע כמו רובוט מתוכנת. בעוד שני חבריו שרועים בשיכרונם ובתרדמתם, התקלח במהירות, התלבש, ארז תיק, הציץ פעם נוספת לארנק ויצא אל הרחוב הניו-יורקי החם.

הוא הושיט יד ומונית צהובה נעצרה לידו.

"ווּעֶר ווּאוּד יוּ לֵייק טוּ גוֹ?" (="לאן אתה מעוניין להגיע?"), שאל הנהג. באנגלית משופרת בהרבה מזו שאיתה נחת בארה"ב, ענה לנהג.

•

גם לאחר שחזר מאמירת ה'תיקון' בבית-הכנסת ועלה על יצועו, התקשה להירדם. כל הלילה התגלגל מצד לצד ושמע את צפצוף שעון-היד שלו מדי שעה עגולה.

אבל הושענא-רבה הוא יום גדול וחשוב, יום שבו נכתבת ונשלחת ה'פתקה' עם גזר-הדין הסופי, והוא בהחלט רצה שתהיה לו 'פתקא טבא'. הוֹ, כמה שהוא זקוק לזה...

בבית-הכנסת פגש את בנו הגדול עם ארבעת ילדיו. "למה העיניים שלך טרוטות, אבא?", שאל אותו בנו. הוא התחמק מהשאלה בתנועת יד מבטלת ואסף לזרועותיו את נכדו בן השנתיים וחצי, מעביר יד מלטפת על תלתלי שערו הארוך.

התפילה החלה. הוא ניסה לגנוז את מחשבותיו מהלילה האחרון ולהישאב אל תוך המילים. לפני 'הלל' הסיר כמנהגו את הטבעות מעל שדרת לולבו, "כדי להרבות בכִּסכוּס עלי הלולב ובשמחה". אבל השמחה הייתה ממנו והלאה. אהרל'ה שלו לא יצא לרגע ממוחו. מי יודע היכן הוא מתגלגל כעת, חשב וגרונו נשנק. שלושת-רבעי שנה לא הצליח להזיל עליו ולוּ דמעה אחת ופתאום הוא מתקשה לעמוד בפרץ...

כשהחזן זימר "המברך את עמו ישראל בשלום", הוא הרגיש שלבו עומד להתפלץ. מחשבה משונה הבזיקה לפתע במוחו. נכון שאהר'לה נמצא רחוק מאוד, פיזית וגם רוחנית. ונכון שהוא כנראה גם לא יודע אפילו איזה יום היום בלוח-השנה. אבל אולי בכל-זאת מישהו צריך לחבוט היום בשבילו ב'הושענות'... למענו ולִזכותו!...

הוא הניח את הלולב על נרתיקו ואת האתרוג על פקעת הפשתן שבקופסה ויצא מבית-הכנסת. רגליו נשאוהו ברחובות הריקים יחסית. רוב הגברים היו בבתי-הכנסת והנשים טרחו לכבוד היום ולקראת החג הקרב. ראשו היה מעורפל, עיניו מטושטשות מעט, אבל לבו היה חד וממוקד. והוא הוביל את רגליו אל המקום שאליו ביקש כעת להגיע.

•

"סע", הורה לנהג המונית. הפעם בעברית.

"לאן?", שאל הנהג, מביט אליו דרך המראה.

"נראה כבר", מלמל.

"אין בעיה", ענה הנהג בעין גרונית מודגשת, "אני מפעיל מונה...".

"יהיה בסדר", זרק בלאות. אבל בתוך-תוכו הוא לחלוטין לא היה בטוח שאכן "יהיה בסדר".
"תל-אביב, טוב לך?", זרק הנהג. הוא הנהן בראשו, סומך על המראָה. אפילו "כן", לא התחשק לו להגיד.

מדי מספר דקות הציץ הנהג בנוסע המוזר שלו, מבקש לבדוק אם בינתיים נפלה כבר החלטה לגבי יעד הנסיעה. אחרי רבע שעה של שתיקה, החליט הנהג לשבור אותה. "תראה את ה'גויים' האלה פה בתל-אביב. אין להם אלוקים, אלה... מתערב איתך שהם אפילו לא יודעים שבלילה חג".

"חג?", התנער באחת מהרהוריו. "איזה חג?".

"מה, גם אתה מאלה?!", סנט בו הנהג, מסיר את משקפי-השמש מעיניו כדי לבחון אותו טוב יותר במראָה.

"אני לא 'מאלה', אבל הייתי בחו"ל. אתה יודע...", ניסה להצטדק.

"היום בלילה זה שמחת-תורה, אחי...", אמר הנהג בהטעמה. "וכעת זה הושענא-רבה", הוסיף בנימה ידענית. "פעם-פעם, כשהיינו ילדים, היינו חובטים את הערבות ברצפה בכל הכוח, עד שלא היה נשאר עליהם אפילו עלה אחד... אחר-כך היינו עושים תחרות מי יצליח הראשון להעיף אותן מעל ארון-הקודש...".

את המשפט האחרון הוא כבר לא שמע. נפשו הייתה סוערת מכדי להקשיב לליהוגיו של הנהג. "סע לבני-ברק", קטע אותו בחוסר נימוס.

"אז כעת אתה רוצה לבני ברק?!", השתאה הנהג.

"כן, לבני-ברק. ואתה יודע מה? הראש שלי כואב משהו פחד, אז אם לא אכפת לך...".
הנהג הבין את הרמז.

כעבור פחות מרבע שעה נכנסה המונית ובאה בשערי העיר, נוסעת במעלה רחוב רבי עקיבא. "סע ימינה", אמר לנהג. "כעת שמאלה".

"מה, אז אתה מכיר פה?!", השתומם הנהג.

"ברחוב הבא שוב שמאלה...", התעלם מהשאלה. "כן. תעצור פה".

"130 שקל", אמר הנהג.

הוא הוציא מארנקו שני שטרות של 20 דולר. "לא צריך עודף", זרק ונבלע בסמטה.

•

הוא רץ כל עוד רוחו בו. השער לחצרו של ר' שיעה היה פתוח משום מה. "משום מה", שהרי ברור שר' שיעה עצמו לא נמצא כעת בבית, וכשר' שיעה איננו בבית השער של החצר אף-פעם לא פתוח.
נקישה קצרה ורעייתו הקשישה של ר' שיעה ניגשה לדלת בצעדים נגררים, מרשרשים. היא נראתה מופתעת למראהו. "כן?", אמרה-שאלה.

"אתמול קניתי מר' שיעה ערבות לכל המשפוּחה", אמר, נשימתו עדיין כבדה מההליכה המהירה. "כעת מתברר לי שהחסרתי סט אחד. ו...אני נזכר שאתמול נשארו לר' שיעה חמש ערבות. יכול להיות שהן עדיין כאן?". הוא כבר מישש בכיסו, להוציא כסף ולשלם.

הישישה הביטה בו בעיניים מבינות ונדה בראשה. "אוי...", נאנחה וחייכה. "לפני שלושה רגעים היה פה איזה בחורצ'יק. אַ מאָדְנֶער, אַזַא מִין... עם שיער קצת ארוך. בגדים משונים. ביקש לקנות מאיתנו ערבות ל'הושענות'. דֶעם אמת? זה היה מוזר לי ברגע הראשון. מה לו ול'הושענות'. וגם מנין לו בכלל שאנחנו מוכרים ערבות... אבל הוא ביקש, ור' שיעה השאיר את חמש הערבות במקרר – אז הבאתי לו. פַאר וואָס נִישְׁט? אוֹיכֶעט אַ יִיד!... זרק לי חמש דולר ונעלם!".

הוא חש שעוד רגע יישבר לרסיסים. ממש מעשה-שטן... כעת לא יוכל לזַכות את אהרל'ה שלו בחביטת ה'הושענות'. נראה שעוד לא הגיעה השעה למתק את הגבורות...

ברגליים כושלות וכמעט בלי נשימה שב לבית-הכנסת. הש"ץ סלסל בקולו בסדר הפיוטים להושענא-רבה וכך היה סיפק בידו להשלים את ה'הלל' ולחבור לציבור. אבל איזה 'הלל' ואיזה פיוטים... את כל ראשו כיסה בטלית כדי שהסובבים לא יבחינו בבכיו ובדמעות ששטפו את פניו.

בעיני רוחו 'ראה' את אהרל'ה כל כמה פסוקים: "הושענא למען בן הנעקד על עצים ואש" – אהרל'ה... "אנא, כביר כוח תן לנו ישעך" – אהרל'ה... "למען הִרהר עשות רצונך, המכריז תשובה לצאנך" – שוב אהרל'ה...

"קול מבשר מבשר ואומר!", מכריז החזן פעם ראשונה. "קול מבשר מבשר ואומר!", המשיך החזן פעם שנייה ושלישית. ואילו הוא – גרונו ניחר. הוא מנסה להתגבר על עצמו אבל חרחור עלוב בוקע מפיו. והדמעות זולגות וזולגות. והן מתערבבות במילים: "הושיעה את עמך... ויהיו דבריי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' יומם ולילה...".

החזן השלים בינתיים את אמירת הקדיש-שלם ורגע חביטת ה'הושענות' מגיע.

הוא מחליט כי למרות שלא הצליח להשיג עוד סט של 'הושענות' כדי לחבוט גם בהן לזכוּת בנו האובד – הוא יחבוט ב'הושענות' שלו, בכל הכוח; כאילו גם יד בנו הייתה אוחזת בהן...

חבטה ראשונה.

חבטה שנייה.

חבטה שלישית.

חבטה רביעית.

הוא איננו רואה איש מהסובבים אותו, המביטים בו בתהייה, חשים כי משהו מסעיר עובר עליו.
בחבטה החמישית הטלית כבר נופלת מראשו, חושפת את עיניו האדומות, שטופות הדמע. עוד רגע קט והיא תישמט גם מכתפיו. הוא אוסף את כל כוחו, מניף את ידו האוחזת ב'הושענות', אל על, וסופג אגב כך חבטה עזה.

מישהו אחר, העומד מאחוריו וגַבו אליו, חובט גם-כן בכל כוחו באגודת הערבות שבידיו. אבל המישהו הזה לא מושך תשומת לב מיוחדת, שכן מדובר בפנים לא-מוּכרות. אורח לרגע. אולי איזה 'מתחזק' שנקלע לכאן.

•

המהלומה שחטפה – וגם החטיפה – ידו, מקיצה אותו מערפילי מחשבותיו ומסערת רוחו. הוא מסתובב לרגע לאחור, כמבקש להתנצל. באותה השנייה ממש מסתובב לעברו גם החובט האחר – ומבטיהם נפגשים.

אהרל'ה!... אהר'לה שלו!... האומנם מציאות היא או שמא הוא הוזה. והעניים מדברות ומספרות הכול. שמונה חודשים של ריחוק וניתוק כאילו נסגרים במבט אחד עמוק אל תוך הנשמה.

שניהם נעמדים זה לצד זה וחובטים – בתנועה כמעט מתואמת – את החבטה החמישית והאחרונה של ה'הושענות'.

הלב שלו ברקיע השביעי. פתאום הכול מתחוור ומתחבר לו. דברי החזון המופלאים של הרֶבֶּה, הבכי והדמעות שפתאום תקפו אותו אמש, והבחורצ'יק המוזר שהקדים אותו ב"שלושה רגעים"...

הוא מיטיב את טליתו על ראשו, מקרב אליו את הצעיר הגבוה עם זיפי הזקן הקטנים והשער המעט ארוך, ומצביע בסידורו. ושניהם כאחד קוראים את פסוקי ה"יהי-רצון":

"יהי-רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו... שתקבל ברחמים וברצון את תפילתנו... ותסיר מחיצת הברזל המפסקת בינינו ובינך... והיום הזה תיתן בשכינת עוזך חמישה גבורות ממותקות על-ידי חביטת הערבה... ותמחול לי על חטאיי ועוונותיי ופשעיי, ותפשוט ימינך לקבלני בתשובה שלמה לפניך...".

מתוך מוסף הסיפורים לחג של עיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!