סוכת מלחמה ושלום • כשגפני וג'ומס נפגשו בבית מרצ

הוא יצא מהמעלית בקומה השנייה בבניין בית אמות משפט בתל-אביב, ובהילוך נמרץ אופייני פנה לשמאל. כשהבחין בשילוט עצר לרגע: "אלו המשרדים הראשיים של מרצ?", מלמל במבוכת מה, מלמל ונכנס. על קירות המסדרון מימין היו תלויים פלקטים ירוקים, שנותרו לפליטה מקמפיין הבחירות של מרצ ומהם זעקו סיסמאות המפלגה באותיות קידוש לבנה. משמאל, על שלטי פלסטיק קטנים בפתחי החדרים, בלטו שמות חברי הכנסת של מרצ, בכיתוב זעיר משהו, שהולם את תוצאות הבחירות האחרונות. ובאמצע, בחליפתו השחורה הארוכה, צעד בגו זקוף, הניגוד המוחלט לאווירה האופפת - מוישה גפני. אם האמרה 'תמונה אחת שווה אלף מילים' לא הייתה קיימת, צריך היה להמציא אותה כדי לתאר את הרגע.

למוישה גפני, היו את כל הסיבות שבעולם לסרב לבקשה המאתגרת, לקיים ראיון משותף עם יו"ר מרצ חיים אורון (להלן: ג'ומס), במשרדי תנועת מרצ בלב תל-אביב. בניגוד ל'לשעברים' למיניהם שנאחזים בכל בדל של אזכור, הרי שלאיש הזה, שמוגדר בסיכומי שנת תש"ע של העיתונות (החילונית) כדמות הפוליטית-חרדית המשפיעה ביותר, לא חסרות כותרות.

גם ראיונות אישיים יש בשפע, אומרים שאפילו בביטאון 'המודיע' יופיע אחד כזה בפרוש חג הסוכות. בסיטואציה כה פרובלמטית - כמו בתסבוכת משפטית - כל מה שיאמר, ישמש לרעתו. ובכל זאת הוא הפתיע והופיע, כדי להוכיח שאפשר גם אחרת: להתעמת מבלי להשניא, להתווכח אך לא לשנוא. ויכוח נטול שנאה, כמו קפה נטול קופאין, מריר פחות ומסוכן פחות.

הם שונים כל כך ודומים כל כך: בנושאי דת ומדינה, תהום פעורה ביניהם – כהגדרת שניהם. המפתיע הוא, שמשני צידי התהום נמתחים שבילים מקבילים, בלתי צפויים: מוישה וג'ומס, נולדו בתל-אביב, בהפרש של 12 שנים. שניהם מונו למזכ"לים רבי כוח בעודם צעירים: ג'ומס, (כיום - בן 70), מונה למזכיר הקיבוץ הארצי בגיל 28.

גפני (כיום – חשב נא), היה בן 36 כשמונה למזכ"ל דגל התורה. שניהם נבחרו לראשונה לכנסת בבחירות 88', כשרוח דרומית מנשבת בגבם: גפני התגורר אז באופקים, וג'ומס מתגורר עד היום בקיבוץ להב. הם מכהנים מאז ברצף, עם הפסקות קלות להתרעננות אזרחית: גפני לתקופת מה בכנסת ה-13, וה-14, על-פי הסכמי הרוטציה, וג'ומס בכנסת ה-15, עת שימש כשר חקלאות, התפטר מהכנסת לטובת חבר סיעתו הבא בתור. שניהם עומדים בראש מפלגה שנעה כיום בין שני ח"כים (דגל) לשלושה (מרצ).

אופיים שונה. גפני, בעל מרץ - המסוגל ברגע, אם רק ירצה, להצית תבערה, לחולל סערה. יו"ר מרצ רגוע יותר, סוער פחות. בפוליטיקה, סגנונו של גפני אטרקטיבי יותר.

פותחים בבעל האכסניה. ג'ומס נזכר בימי בראשית: "היינו ארבעה שנכנסו ביחד, במה שאני מכנה 'מחזור 88': הרב רביץ, ריבלין, אתה ואני". גפני מתבדח: "היית אותו דבר רק בלי השיער הלבן". ג'ומס מתעקש שההלבנה קדמה לכנסת. גפני לעומתו, היה ונותר שחור בבסיסו. קצוות, הוא למד להלבין.

"זו הייתה הקדנציה הראשונה של דגל התורה", חוזר גפני בגלגל הזמן, "קיימנו - הרב רביץ ואני - פגישות מתוקשרות עם התנועות שמרכיבות כיום את מר"ץ (והיו אז סיעות נפרדות: ר"ץ מפ"ם, שינוי – א.ב.). אז פגשנו לראשונה בג'ומס. המטרה הייתה להנמיך את להבות ההסתה האנטי-דתית". רביץ וגפני קיבלו את הסכמת מרן הרב שך זצ"ל למהלך: "סברנו אז, שמההסכמה הזאת ניתן ללמוד שיש אפשרות לחבור לשמאל. כשהדבר עמד למבחן, בתקופת התרגיל המסריח, למדנו כי דעת מרן הרב שך זצ"ל שגם אם ההנהגה בשמאל נראית עדיפה, עלינו לתמוך בימין, כי שם נמצא ה'עמך', הציבור המסורתי".

עוד נחזור לצעדת 'שמאל-ימין', אבל לפניה, כמה מילות הספד על החבר למחזור: "כשעמדתי והספדתי את רביץ על דוכן הכנסת", כך ג'ומס, "עשיתי פרפראזה למשל שהביא החזון-איש בפגישתו עם בן גוריון על העגלה המלאה מול העגלה הריקה. אמרתי, שכאשר רביץ התווכח איתי הוא נתן לי תחושה שגם העגלה שלי מלאה".

גפני - חרד 'אחרי מות' כמו בחיים, לכבוד היו"ר הבלתי נשכח - ממהר להסביר: "שיהיה לך ברור. הרב רביץ חשב שהעגלה שלך ריקה, רק המיוחדות שלו הייתה שהוא ידע לתת תחושה שגם כשהוא חלוק עליך הוא מכבד את דעתך".

כשגפני וג'ומס הספידו את הרב רביץ במהלך ישיבת האבל המיוחדת, התווכחו כמה מבני משפחת רביץ – דעתנים כאביהם – שישבו ביציע הכבוד, הספדו של מי היה מרגש יותר: של גפני או של ג'ומס. לו היו נוכחים כאן בחדר, היו מכריעים לטובת שניהם.

שותף ולא משת"פ

לא קל לחברי-הכנסת מרופדי החופשות, להתגבר על פגרת הקיץ, שנמשכת גם בתום השעון הקייצי, ולעלות למשכן. החברים שהתאמצו ביום שלישי שעבר, ודייקו להגיע לדיון בוועדת הכספים, זעו בכיסאותיהם והפצירו ביו"ר: "תפתח את הישיבה". גפני השתהה: "רגע, נחכה לג'ומס", השיב והמתין. חלפו דקותיים, איחור בלתי נסבל במושגי הקיבוצניק הדייקן, והאיש נכנס. "כעת אפשר להתחיל, בדבר תורה", אמר היו"ר ופתח את הישיבה.

למעלה מעשרים שנה חובש ג'ומס את ספסלי הכנסת ומעולם לא כיהן כחבר בוועדת חוץ וביטחון. התנועה שהוא עומד בראשה מזוהה עם אג'נדה מדינית ברורה, ואף על פי כן, העדיף ועודו מעדיף, את ועדת הכספים.

כמי שכיסא בוועדה רשום על שמו בטאבו, הוא יודע להבחין בין יו"רים לא רציניים אליהם הוא מתייחס כפולשים, לבין יו"רים ענייניים בהם הוא רואה בעלי בית ראויים. היו"ר המכהן נמנה על הקבוצה השנייה. הוא אינו דילר שמשחק בחברי הוועדה וסוגר עסקאות עם האוצר על גבם. חברי הוועדה רואים בגפני שותף, ולא משת"פ של נערי האוצר. בתחילת הדרך, זה עלה לו בעימותים מול נערי ובוגרי האוצר. "מישהו אצלכם חלה בשפעת מקסיקו", התבטאו בלשכת שר האוצר שטייניץ, אחרי שגפני גיבה את עמדת חברי הוועדה וסירב לאשר את בקשת האוצר להטלת מע"מ על הפירות והירקות.

כמעט שנה וחצי חלפה מהיום שבו נכנס לתפקיד ובאוצר למדו לחיות איתו. הבינו, שבסופו של דבר, גם להם עדיף לסגור עניינים עם יו"ר שמחובר לחברי הוועדה, על פני יו"ר מנותק שמייצג רק את עצמו.

"אינני נמנה על אלו שמחמיאים סתם", אומר ג'ומס, "אני חושב, ואינני היחיד, כך חושבת גם שלי (יחימוביץ – א.ב.) וחברים נוספים, שגפני מנהל את הוועדה גם בהומור וגם בשכל טוב. נכון שהוא נציג הקואליציה, וככזה גם צריך לפעמים להעביר דברים בניגוד לעמדתו. הרי בתקציב הדו-שנתי הוא תמך בסוף, למרות שהתנגד בתחילה". גפני מתערב, ספק מצדד ספק מתקן: "עמדתי האישית נותרה נגד". ג'ומס מחייך. בדיוק לכך הוא מתכוון: "כן, אבל פתאום מצאתי את עצמי מצביע כמעט לבד נגד. מה שאני אומר זה, שאתה אומנם נציג הממשלה, אבל לפני הכל הינך מייצג ונותן כבוד לחברי הוועדה, גם אלו שבאופוזיציה, ולא כמס שפתיים". אין כאן מס, אבל יש בהחלט ערך מוסף: של יו"ר הוועדה.

איש צנוע הוא ג'ומס. יעידו על כך לשכתו המאובזרת בצמצום, חזותו הצנועה, פשטות הליכותיו. להגדרה זהה, עונה גם גפני. את בגדיו הוא רוכש בקצה השני של עולם האופנה, אבל הפשטות היא אותה פשטות. אותה גברת בשינוי אדרת. ההשוואה לנתניהו, תושב קיסריה הבורגנית, חובב הסיגרים היוקרתיים ויקירם של טייקוני ארה"ב, אומרת הכל.

בבית המוסר הישיבתי למדנו, שהחזות החיצונית מעידה על המהות הפנימית. נתניהו הרואה את העולם במשקפיים ניאו-קפיטליסטיות, יעדיף תמיד להפחית מיסים ישירים מהעשירים, ולהעלות במקביל מיסים עקיפים שפוגעים בחלשים. המע"מ על הפירות והירקות שביבי ביקש להטיל, ללא הצלחה, הוא דוגמה קלאסית. זה לא הרוע, כמו הניתוק שביבי לוקה בו. "בנושאים האלו, יש לנו שיתוף פעולה מלא. אפשר לומר שאנו רואים את הדברים עין בעין", אומר גפני.

כבעל ניסיון, אתה נחשב ל'מבוגר האחראי' בוועדה, סעיפי התקציב נהירים לך כשבילי קיבוץ להב. עם יד על הלב - שאלתי את ג'ומס - האם אנו החרדים, מקופחים?

"ללא ספק", השיב בכנות, "אני אומנם חלוק על נושאים מסוימים, גם תקציביים, אבל יושב איתך אדם שהתנגד לקיצוץ בקצבאות שהוביל נתניהו כשהיה שר אוצר והעמיד את קצבת הילדים על רמה של 144 שקלים לילד".

מבלי להיכנס להתחשבנות שמית, זורה ג'ומס מלח על הפצעים ומזכיר שגם הנציגות החרדית, בחלקה, תרמה בעקיפין לקיצוץ הקצבאות. היה מי שלא הכיר במגבלות הכוח, וכמו חולה מאניה-דפרסיה, קפץ לשמיים, כדי ליפול מיד אחר-כך לתהום: "לטעמי", אומר ג'ומס, "הטירוף של הגדלת הקצבאות הלא פרופורציונלית, נתן לביבי לגיטימציה לקצץ".

במשקפי יו"ר מרצ וחבר הוועדה מזה שני עשורים, שאלתי, כיצד אתה מתייחס להיאחזות של יהדות התורה בתפקיד יו"ר ועדת הכספים?

"אני לא רואה בחרדי המכהן כיו"ר הוועדה בעיה. היו לנו בוועדה יושבי-ראש נוראיים, והיו גם טובים. אני מבין את המשחק הפוליטי: מטעמים אידיאולוגיים יהדות התורה לא שותפה בממשלה, ולכן התפקיד המשמעותי שנשאר הוא יו"ר ועדת הכספים. אתה יודע מה בעייתי בעיני? שיושבים בוועדה ומחלקים 800-700 מיליון שקל, וליד כל סעיף כתוב 'לפי ההסכם הקואליציוני'. התנהלות כזאת משבשת, מעוותת ומשחיתה את המערכת הפוליטית. ולכן כשבא גפני ואמר לי שתקציב הישיבות יופיע בספר התקציב, אמרתי לו: תבורך".

מוישה מאזין בקשב, פותח את פיו כדי להוסיף מילה ומיד חוזר בו. למה לדבר אל הסלע, כשהמים עולים מאליהם?

טומי? לא הסטייל שלו

אם קראת את הטקסט עד כה, שורה אחר שורה, והתרשמת שמדובר בידידות מופלאה, בזוגיות שאינה ניתנת להפרדה, בהרמוניה לדוגמה, כי אז המשמעות הינה שהמסר לא הועבר כראוי. אין ברי-פלוגתא גדולים מהשניים. ראש הכולל במיל' הרב משה גפני, מעולם לא חדל לדאוג לציבור בני-התורה. הקיבוצניק ג'ומס, אף פעם לא התחרט על העתירה שהגיש בכנסת ה-14 והביאה לפסילתו של הסדר 'תורתו אומנותו'. מזכ"ל דגל התורה ויו"ר מרצ, רחוקים זה מזה כרחוק שמיים מארץ, וג'ומס – אב גאה לקצין בכיר בחיל האוויר, מבין בפערי המרחקים שבין רקיע לקרקע.

גפני משמש כסמל המאבק הציבורי בלגיטימיות התנועה הרפורמית. בכנסת ובכינוסים, בוועדות ובוועידות, הוא נוטש את החדר כל אימת שנציג הרפורמים מקבל את זכות הדיבור. כמסבירן משופשף, הוא לא נותן במה בחינם, לאף אחד: בתקופת 'שינוי', כשבמטה הבחירות של יהדות התורה הוצע לתת במה לאמרות ח"כי תנועת הלפיד, התנגד גפני בתוקף מנימוקים הסברתיים. נשאלת אפוא השאלה במה שונה ג'ומס מטומי, הרי לכאורה, שניהם יריבים קשים ומרים ליהדות החרדית?

"ההבדל משמעותי", מסביר גפני, "לג'ומס יש עמדות בכל נושא שהמדינה מתלבטת בו, חברתי, מדיני, כלכלי – בכל תחום. אני מסכים איתו בחלק גדול מהנושאים הכלכליים, במידה רבה גם בחלק מהנושאים המדיניים. בנושאי דת ומדינה תהום פעורה בינינו ועם זה נתמודד. ל'שינוי' לעומת זאת, לא היו עמדות בשום נושא. אחד היה שם סוציאליסט האחר קפיטליסט, אחד היה נץ, השני יונה. הנושא היחיד שליכד אותם היה השנאה לציבור החרדי".


ג'ומס מהנהן ומזכיר כיצד הוא עצמו ניצב על דוכן הכנסת ותקף את טומי לפיד בבטנו המלאה והרכה: "לפיד עמד וביזה אותנו, 'אתם רק חמישה מנדטים'. הכנסת הייתה מלאה מפה לפה ואני עמדתי ותקפתי את טומי, גפני נכח אז באולם"
.
"אני זוכר", מגיב גפני, "זה היה 'נאום נאום'. ישבנו ורווינו נחת".

"זה היה בתקופת שיא העליהום של שינוי נגד החרדים", מתאר ג'ומס, "פתחתי ואמרתי: צדקה עשה איתנו הקדוש-ברוך-הוא. איך שהמילים יצאו מפי, צעקו לי החברים מהמליאה, 'ג'ומס, שאתה תגיד כך?', אמרתי: כן, צדקה עשה איתנו הקב"ה שהביא את טומי לכנסת, כדי שיראו מה ההבדל בין מחלוקת לבין שנאה. כשסיימתי את הנאום קרה דבר חסר תקדים, חברי הכנסת מחאו כפיים".

מענייני דת ומדינה נולד הוויכוח בין השניים ואל ענייני דת ומדינה ישוב. גפני התנה מלכתחילה והקפיד במהלך השיחה, שלא לגלוש לנושאי אמונה והשקפה. נכון שתשובה שגורה על לשונו תדיר, אבל ימי התשובה – המועד שבין כסה לעשור שבו נערך הראיון - אינם הזמן המתאים לוויכוחים שכאלו. ובכל זאת, בחריגה קלה מגבולות המוסכם, שאלתי את ג'ומס מהי עמדתו בנוגע להצעת חוק הגיור המבקשת להעביר את מלוא האחריות לידי הרבנות הראשית?

"זהו אחד מהנושאים שעליהם לא אתפשר", השיב, "אינני יכול לחיות במצב שבו רק הרבנות מחזיקה את מפתחות הכניסה לישראל".
מדוע הינך כופה את דעתך? הרי 'חוק הגיור' שהוצע, מבטא את רצון רוב העם שצם ביום הכיפורים ומחובר למסורת. אפילו איווט תומך בנתינת סמכות הגיור בידי הרבנות הראשית, אמרתי.

"לגבי איווט, אף פעם לא הייתי בטוח בכנות עמדותיו. לגוף העניין, אני לא 'אחרי רבים להטות'. מחלוקות תמיד היו בעם ישראל, קשות כשאול, וצריך לכבד את שני הצדדים".

גפני מוצא עצמו מחויב להגיב. דע מה שתשיב, למרות שלא רצית: "אני חייב לתקן אותך. לנושא הגיור, אין כל קשר למחלוקות שהיו לאורך ההיסטוריה היהודית. יש תשתית בסיסית שלגביה מעולם לא היה וויכוח. הכללים שעל פיהם פוסקים, נקבעו תמיד על-ידי חכמי התורה. לאורך כל ההיסטוריה היו לנו דמויי-רפורמים, כאלו שלא הכירו בגבולות, ואיפה הם היום? כולם לא קיימים. היו לנו את הצדוקים, אפילו את הקראים, הם לא קיימים. נעלמו. אז היום אלו הרפורמים. הרי יכול לבוא רבאיי ולהחליט שקפיצה מגורד שחקים היא הליך גיור. מי יגיד לו לא?

"ההבדל בין ג'ומס לבין הרפורמים שבענייני דת ומדינה בא ג'ומס ואומר 'זאת עמדתי, אבל אני לא מתערב לך בתורה'. כשהוא בא ואומר לי 'המדינה החילונית לא יכולה לקבל את כל חוקי התורה', יש פה נקודת חיכוך בעייתית שצריך לדעת להתמודד איתה, אבל כללי המשחק ברורים, לכן איתו אני יכול לשבת, כי הוא את התורה, לא בא לשנות חלילה".

גם אתה תסכים - אמרתי לג'ומס, בניסיון להיחלץ מהפלונטר לנוכח מבטו מזרה האימה של גפני - שלומדי התורה כמסורת שהועברה לנו דור אחר דור, הם שומרי החותם של העם היהודי.


"אני מסכים, אבל...", החל ג'ומס לומר. התחלת טוב, למה לקלקל, אמרתי.

בין אור לחושך

הפוליטיקאי הישראלי, רדוף ורודף תקשורת. מתקיים בו, כל הרודף אחר הכותרת, הכותרת בורחת ממנו. עשייה אמיתית נטולת פופוליזם, הולכת ונעלמת מהנוף הציבורי. השורה בעיתון, היא מקדמת העשייה היחידה. כגודל האינצ'ים, גודל הפעלתנות.

ועדת הכספים, היא מקום טוב ללמוד בו על הפער שבין עבודה לעבודה בעיניים, בין אנשי מעש לאנשי רייטינג: "הרי לשנינו יש ניסיון רב שנים בכנסת", אומר גפני, "אתה יכול לעשות עבודה קשה וסיזיפית ולא תראה שורה אחת בעיתון, ומנגד אתה יכול לזרוק משפט ולקבל כותרת ראשית".

"תראה מה זה", מסכים ג'ומס, "שנים-עשר דיונים קיימה הוועדה בתקופה האחרונה בנושא אכיפה מנהלית – נושא בעל משמעות כלכלית וחברתית. ראית בעיתונות איזושהי כותרת? קח את נושא שוק ההון: הוועדה בראשות גפני השקיעה בזה עשרות שעות דיונים. אומרים אנשי שוק ההון, שהחוק יצא מהוועדה טוב יותר ממה שהוא נכנס. כך אומר גם הנגיד סנטלי פישר על חוק בנק ישראל".

"עשינו שם עבודה אחראית וסבוכה", מתאר היו"ר המוחמא, "מצד אחד אישרנו חוק שיצעיד את הכלכלה הישראלית, מצד שני דאגנו שבדרך לא יפגעו במעמד העובדים".

"לכל הדברים הללו אין רייטינג", משלים ג'ומס את שיחת הפינג-פונג, "אי אפשר ליצור מזה זיקוקי דינור. ואז, אחרי שאתה יושב שעות בדיונים רציניים, מתקיימת ישיבה על העלאת מחירי המים, באים כמה חברים, יושבים חצי שעה, מדברים בשביל הכותרת ונעלמים. רגע אחרי, ממשיך הדיון ואנו מתמודדים באופן אמיתי עם מצוקת המים. מהדיון הזה - חסר הרייטינג - הם נעלמים.

"אני יושב בוועדה אחת במשך שנים, גם בדיונים משמימים. כאשר שואלים אותי כמה חוקים העברת? אני אומר: אומנם העברתי, אבל החוקים החשובים באמת הם אלו שהממשלה הביאה ואנחנו בעבודתנו בוועדה הכנסנו בהם שינויים".

עוף מוזר הוא ג'ומס. על עודף הענייניות הזאת, הוא משלם מחיר פוליטי-אלקטוראלי. בפוליטיקה הישראלית, לעוף כזה מורטים נוצות, הופכים אותו תרנגול לכפרות. ולמרות זאת הוא לא מתחרט לרגע: "אני לא איש ריב ומדון, אני פועל למען הערכים שאני מאמין בהם, ואם יש לי וויכוח במישור הענייני לא אגרר למישור האישי גם אם אפסיד כותרת. לגפני יש משפט שאומר 'אלו שאני נאבק עבורם בסוף יצביעו ש"ס'. אני אומר: אני נאבק עבורם ובסוף הם יצביעו קדימה".

הרדיפה אחר הכותרת, הופכת לעיתים קרובות מדי לרדיפה אנטי-דתית. שעון הקיץ יוכיח. "הרי הגענו בשעתו למסקנה שאי אפשר לנהל את הוויכוח הזה כל שנה", מזכיר גפני, "הייתה הבנה מקיר לקיר שזה מיותר לחלוטין. אמרנו, נגיע להסכמה שיהיה חוק והורדנו את הוויכוח מסדר היום. אינני יודע אם בהארכת שעון הקיץ יש חסכון בכסף. יש ויכוח מקצועי בנושא, אבל אני אומר לך ברורות שאם לא היו באים ומכניסים את זה להיבט דתי, היוזמה הזאת, אפילו שורה לא הייתה מקבלת".

המחוג של ג'ומס, שנמנה על מובילי הסיכום ההוא, מכוון לאותה נקודה: "הרי כל החוק הזה נולד בהסכמה כדי לנטרל משקעים. נכנסתי אז למליאה באמצע הלילה, והיו צרחות בין חברי שינוי לחברים הדתיים. באתי ואמרתי, בוא ניצור פשרה ששעון הקיץ מתחיל ב-31 במרס ומסתיים ביום כיפור. בשנה מעוברת, ששעון הקיץ מסתיים מוקדם מדי, לא צריך לטפס על עצים אלא לרדת מהם. אם יבוא אלי ישי ויאמר 'אין לי בעיה שזה יהיה כמו באירופה', אקבל זאת".

אז בסופו של דבר, כששעון החול של הראיון מסתיים, מצאנו בכל זאת נקודת מחלוקת - שלא בענייני דת ומדינה. גפני מסביר לג'ומס שטעות בשעונו: "כבר אמרתי שמבחינתי לא מדובר בעניין דתי. אבל מעשית, ג'ומס, יש לך טעות, ישראל אינה אירופה. השמש שם זורחת ושוקעת בשעות אחרות. אי אפשר ליצור שעונים זהים". בישראל הפוליטית, גם כשהשמש זורחת, אור וחושך משמשים בערבוביה.

סוף העולם ימינה

שתי הפתעות לסיום. האחת: לשאלה האם את האווירה העניינית השוררת ביניהם, ניתן להנחיל לציבור הישראלי טעון האיבה, הגיב ג'ומס בהרמת גבה. לראייתו, כמי שחי בתוך עמו, האווירה הציבורית-חילונית כיום, בניגוד לעבר, אינה טעונה כלפי החרדים.

השינוי החיובי הזה, נזקף במידה רבה לזכותו של גפני: רק תמול שלשום, בתקופת שינוי המסויטת, פעילות של ח"כ חרדי, בכל תחום שהוא, נבחנה מיידית במאזני הכסף. אם קידם ח"כנו חוק ירוק, תרו וחיפשו היכן הוסתרו הירוקים שהועברו בשחור. "כשהייתי מגיש הצעות חוק חברתיות, ללא כל קשר לדת ומדינה", מספר גפני, "טומי לפיד היה פונה אלי במליאה ואומר: גפני, יש לי בעיה. החוק הזה נראה לי פנטסטי, אבל אני חייב לדעת מהו האינטרס הדתי שמסתתר מאחוריו?".

אין לך חומר בעירה מסוכן יותר להצתת לפיד השנאה, מכותרות מאיימות המשלבות בין ח"כים חרדיים להעברות כספיות מגזריות. הכותרות הללו, שהופרחו בעבר חדשות לבקרים, אולי חוללו ליוצריהן תדמית חזקה בתוך הבית החרדי, אך חיללו את שמנו ברחוב החילוני. והנה, בתקופת כהונתו של גפני, התופעה הזאת כמעט ונעלמה. הלוחם הפרלמנטרי, שמקפיד לאמץ התנהלות סופר-ממלכתית, לעולם לא ישדר רושם של מי שאוחז את המדינה במקום הרגיש ביותר - בכיס, לעולם לא ידבר בפומבי על תקציבי הישיבות. רק בישיבות סגורות.

החיכוכים דהיום, חילונים מול חרדים, לא עולים בטבעיות מלמטה – מהרחוב הישראלי, אלא נכפים במלאכותיות מלמעלה – מהיכלי המשפט. זוהי בבואה המעידה על פני החברה: כאשר חברי הכנסת, שניזונים מדעת הקהל, הפכו את ההסתה האנטי-חרדית לאג'נדה מובילה, היה בכך כדי ללמד על הלכי הרוח בחברה הישראלית. לעומתם, 'העליונים' ההולמים בנו כיום, חיים בבועה ואינם משקפים את פני החברה. המרחק בין יושבי מגדל השן לישראלי מן היישוב, קטן רק מהפער בין בג"ץ לחרדי המצוי.

הפתעה שנייה: ג'ומס לא רואה בחברי-הכנסת החרדיים, גורם מתסיס או מעורר אנטגוניזם. זוהי אמירה משמעותית שמעקרת מתוכן קולות שנשמעים על ידי אישים חרדיים בלתי פעילים, הרואים בח"כים החרדיים נטל ולא נכס.

הביקורת של ג'ומס, מגיעה מכיוון אחר לגמרי. ההקצנה ימינה מפריעה לו: "בנושא המדיני, הייתה בעבר תחושה של קירבה למרות שידענו שהפוליטיקאים החרדים לא ישברו אף קואליציה על רקע מדיני. דווקא עם ש"ס היה לנו דו-שיח יותר אינטנסיבי, כי בתקופת אוסלו, ש"ס בראשות אריה דרעי הלכה לכיווננו. אם אני יכול לומר פה משהו: המציאות שבה החרדים נתפשים כקצה מדיני, היא מחסום ענק לאנשים כמוני שצריכים להתגבר כיום לא רק על מתח דתי, אלא גם על מתח מדיני".

גפני, כמו דגלניק אותנטי, מבדיל בין הלך הרוח הדגלאי למשב הרוח הרחובי-חרדי: "האמירה שלך כמעט ואינה רלוונטית לציבור המצביעים של דגל התורה, אבל אני לא יכול לשלול אותה. ביום שיתפרסם הראיון הזה, יתפרסם ראיון נוסף שם אני מביע צער גדול על כך שהציבור החרדי הפך להיות מדי ימני. הרי הדרישה שלנו מממשלות הליכוד הייתה, וזה הופיע אפילו בהסכמים שחתמה יהדות התורה עם בגין, לקבל חופש הצבעה בנושא המדיני. אתה יודע מדוע? כי חששנו שהליכוד ייצא למלחמה. אני זוכר עד היום, איך בתקופת התרגיל שהביא להפלת ממשלת שמיר, ישבה מועצת גדולי התורה בבית מרן הרב שך זצ"ל ודנה בשאלה איך להגיב למסמך בייקר".

מהמרחב המדיני לממד האישי: יותר מעשרים שנות פרלמנטריזם, עשויים לגרום לשחיקה בקרב בני תמותה, אפילו פוליטיקאים. חברך גפני, אמרתי לג'ומס, עשוי מזן אחר. בכל בוקר הוא משדר נמרצות כביכול זה לו יומו הראשון בתפקיד, ואתה?
"גם אני מרגיש כך", השיב בהומור, "אבל בניגוד לגפני, אצלי זה לא יימשך לעד".


טורו של אבי בלום מתפרסם ב'רשת קו עיתונות'.