די לשתיקה: המאבק בתאונות, שייך גם לחרדים

א.

אחד מגאוני ירושלים נתבקש פעם להסביר את הפרדוקס בין היחס שחש כל יהודי כאשר הוא שומע ומתוודע לזוועות השואה האיומה, מול היחס הכואב בעת בשורת איוב קשה ועכשווית על ידיד ושכן שמת בצורה טראגית או בתאונה מצמררת. על כך שמשום מה הכאב וההבנה תופסים מקום של כבוד דווקא במקרה של אדם יחיד והרבה פחות מכך כאשר מתוועדים לכאב של כלל.

הסביר זאת הגאון במשל על קוב של מחט מול חוט, ומאידך קוב של מחט מול מוט ברזל. "יתכן ואפשר" אמר "להשחיל מקרה קטן ופעוט כחוט, למוחנו הדק כקופה של מחט. אך לא תימצא האפשרות להכניס בתוכה מוט של ברזל".

אדם, חכם ככל שיהיה, נבון ככל שיוכל. לעולם לא יצליח לעכל בשורה שגדולה יותר מהפתח הצר של שכלו.

משפט כל כך גבוה. כל כך נכון. ובעיקר, כל כך פשוט ואמיתי!

במאה שנותיו האחרונות נמצא העולם במצב של הקרבת חיי אדם לטובת המדע ולטובת התפתחות הטכנולוגיה.

לא, איני מתכוון חלילה לתופעת הניסויים בבני האדם.

אולי בעצם חמור מכך, לא מדובר כאן על "ניסויים" בבני אדם. אלא על "זבח" ברור וידוע מראש של מאות בני אדם בשבוע לאלוהי הקידמה.

תושבי מדינת ישראל היקרים העדינים והאהובים, תורמים מידי שבוע בממוצע כתשעה אזרחים מהטובים שבבניה ומהחזקים שבבוניה למלאך המוות.

ואלי מפני שהמספרים יותר מידי חזקים מאיתנו. ואולי דווקא מחמת מוחנו הצר ושכלנו הדל, איננו מבינים את משמעות הדברים.

ב.

"הכביש הוא מטווח של יורים. ברח בני מהם ומצא מסתור. לא מן הנמנע שכדור תועה ימצא את מקומך".

אין מתאים יותר מצטטא זו של אחד ממשורריה המוכשרים של ישראל, להמחיש ולהסביר מה בעצם קורה כאן סביבנו.

הכביש הוא מקום סכנה. על כך אין חולק.

גם בקרב פוסקי ההלכה דין זה מוסכם ומוברר עם כל המשמעויות ההלכתיות שיש למקום סכנה. טרם קם הכסיל שיאמר כי הנהג הזהיר ינצל, ופרא האדם הוא שישלם בחייו.

יודע כל נהג, מהצעיר שבעם ועד איש השיבה כי משעת הירידה לכביש והאחיזה בהגה ועד שעת ההגעה לחוף מבטחים חייך אינם שלך.

ואם אכן כולנו שלמים עם ידיעה זו. ואם אכן כולנו מודעים לסכנה המוחשית שבכביש. מהו אם כן התבלין שחסר? איזה מידע מוסתר מאיתנו. ומדוע הנתונים נשארים קשים ואכזריים מאי פעם?

ג.

מעבר לשיטת ה"סמוך" הישראלית ומעבר ל"לי זה לא יקרה" הידוע. נראה שיש כאן משהו עמוק יותר. איננו מדברים ואיננו כותבים על אנשים שאינם שפויים עם נטיות אובדניות.

אדם מן השורה לעולם לא יכניס את ראשו מול כיתת יורים וכמו כן לא ידחוף את עצמו בידיים לפיו של טורף רעב. אבל לכביש, כולם נכנסים!

למה? הרגע אמרנו: כי "כולם" נכנסים.

זאת התשובה הגדולה. זהו התבלין. וזאת כל התורה על רגל אחת. המצב האבסורדי של "אין ברירה וזה מה יש" מכלה אותנו בידיים. ובאמת, אין ברירה. לא קיימת אופציה אחרת.

אלא שיש הבדל מהותי וגורלי כשנכסים לכביש על מנת להרוג ולההרג כי "אין ברירה". וכשנכנסים לכביש עם שבע עניים כי "אין ברירה".

אין ברירה זאת נקודת אמצע, שממנה אפשר לברוח ולהינצל או למות ולהתרסק כי אין ברירה.

האשמה אם כן בידיים שלנו!

במקום להתמודד מול הנתונים הרצחניים והאכזריים ולהלחם בהם, אנו מקשיבים לדיווחים הקשים ומצקצקים בלשוננו משל היינו מן הצד ולא לנו כל הסיפור הזה.

רעלת ההרגל הארורה העוטפת אותנו בעל כורחינו ושלא בטובתינו, חייבת להיקרע לגזרים.

תדע כל אם בישראל כי חיי בנה תלויים ועומדים על הנשמע בפיה. ידע כל אב כי לולא הסבר מעמיק ומורחב לילד על הסכנה הטמונה באי ציות לתמרור הפשוט ביותר וללא דרישה תמידית ובלתי פוסקת לנהיגה בדעה צלולה וברורה, לא יוכל להגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה"!

ואולי אם יורשה מכאן להציע לרשויות המחוקקות. אם ניקח כל הרוג והרוג מתאונת דרכים ונכניס את שמו ותודעתו לכלל הציבור. ובאם תפתח מהדורת "חדר החדשות" מיוחדת על כל תאונה קטלנית ממש כמו בפיגוע רצחני. אם נכניס למוחינו אט אט אחד לאחד כל הרוג וכל פצוע, נוכל לעכל בסופו של דבר כי חייהם של אלפי בני אדם תלויים ועומדים בתמרור קטן ועלוב המט ליפול מול רוח חולפת.

כי חיינו בידינו!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!