המסע להשבת הבן האובד • תיעוד מרהיב ל'בין הזמנים'

18:00 - "אימא התקשרה להגיד שהבן שלה יצא לטיול בקומראן. בשעה 3 הוא היה אמור להתקשר אליה ועד עכשיו בשעה 6 הוא לא חזר אליה" - כך מתחיל תרגיל של יחידת חילוץ מגילות ים המלח במשטרת ישראל.

אני יושב בביתו של אורי סמואל אחראי הדרכה ביחידה הוגה התרגיל. איתנו נמצא עוזרו יהודה. את ההודעה הראשונה על פתיחת התרגיל הודיעו למפקד יחידת החילוץ, נועם אלדן, שהיה באותם רגעים באזור המרכז - והעביר את שרביט הפיקוד ליוני כליף ראש צוות איתור ביחידה, מי שיהיה מפקד התרגיל בפועל.

התרחיש:

הידיעה הראשונית מדווחת על מטיילים השוהים באזור מערות קומראן. זוהי הסחה של מארגני התרגיל ליחידת האיתור המופקדת על מיקום אזור החיפושים. למעשה המטיילים נמצאים בנחל מכמש. ההסחה מתבצעת משום שהידיעה מדווחת על רכב ירוק מסוג סיטרואן של המטיילים שנמצא באזור קומראן. אך מספר הרכב דומה, למעט מספר אחד, לרכב מאותו סוג הממוקם בתחילת נחל מכמש.

18:30- אני יורד עם יהודה - בקר התרגיל - ל'מחסן'. יוני, מפקד התרגיל, החליט שהאיתור יבוצע ממחסן היחידה, בו נמצא הציוד והרכבים. על פיקוד האיתור מונה בני גלעד, שפותח במרץ של שיחות עם אימא של אחד המטיילים. הוא גובה ממנה עדויות שמובילות לאנשי מפתח ובסופה של חקירה מתברר שהמטיילים נמצאים כעת באזור נחל מכמש.

20:15 - יוני, מפקד האירוע, מחליט על הקמת חפ"ק בתחילתו של נחל מכמש, בכניסה ליישוב אלון.

לתרגיל הזה, כך מתברר לי, יגיעו מלבד אנשי הטג"ח - טיפוס, גלישה, חילוץ - של מתנדבי יחידת חילוץ מגילות ים המלח, גם חיילי יחידת 'עוקץ'. יחידה סודית, שבין השאר מאתרת אנשים וחשודים באמצעות כלבים. ייחודם של כלבי הצלה אלו, שבשונה מאלו הרגילים המאתרים באמצעות חפצים שונים של המטרה, אלו מאתרים אנשים במצוקה בעיקר באמצעות הבל פה.

הקמת החפ"ק

הצוותים מתמקמים בראש הצוק. החפ"ק מוקם. האורות נדלקים. הצוותים מתאספים והאירוע מתחיל. עבורי, שביליתי בשעות הראשונות של התרגיל מקריאת המצוקה עד להקמת החפ"ק כשלוש שעות - האקשן מתחיל.

יוני מחלק את האנשים לצוותים. חלק יירדו לתחילת המסלול, יבדקו את הרכב הנטוש של המטיילים ויתקדמו במעלה הערוץ. חלק ירדו מצידו השני. כך, כשהצוותים יוצאים משתי נקודות, מורידים את הסיכויים לפספס את המטיילים, מסבירים לי.

21:00 - הצוות הראשון - ואני עימו - יורד לתחילת המסלול. הכביש מתעקל ומסתובב עד לסיומו. מהרכב יורדים, בנדה - מפקד הצוות, מוטי, אילן, שני חיילי יחידת 'עוקץ', ולא נשכח את כלב הגישוש 'פוטר'. הצוות סורק את הרכב, מתברר שאין בו כדי להצביע על הכיוון אליו יצאו המטיילים.

לכל אחד מהצוות פנס ראש, ועוד פנס סריקה בעל אלומה חזקה. רק אני עם נעלי ספורט ללא פנס ראש, חושב שהתרגיל בעיקר מיועד לצילום ולא באמת. נערכים לעדכון מהיר לפני יציאה. בדיקות אחרונות, ויוצאים לדרך...

צלם נוחת לתוך סלע

"פוטר, רוץץץ", "פוטר, למעלה", "פוטר קדימה" - נשמעות ההוראות וחוזרות כהד בערוץ הנחל. והכלב, כאילו מונע בידי מכונה, רץ, מטפס, יורד עולה ושוב... מידי כחצי שעה הכלב חוזר למפקדו, מקבל לגימת מים וממשיך.

חברי הצוות, למרות שיודעים שמדובר בתרגיל, לוקחים את האירוע ברצינות גמורה. "דוד, יוסי", נשמעות הקריאות למטיילים האבודים בשטח.

22:30 - "בנדא חפ"ק".

"חפ"ק בנדא", משיב בנדא, מפקד הצוות.

"אנחנו מקבלים דיווחים שאתם קרובים למטיילים, נא דווח מצב", מזמזם בקשר קולו של יוני, מפקד האירוע.

"אנחנו מתקדמים בהמשך הערוץ. עברנו כמה סיבובים בערוץ. 'פוטר' עדיין לא מזהה", עונה בנדה.

"אוקי, קיבלתי. המשיכו בחיפוש. רות סוף."

בשלב זה מתקבלת החלטה שחיילים יחידת 'עוקץ' וכלב הגישוש 'פוטר' יישארו באזור להמשך סריקה מקיפה. אני, מוטי ובנדה נתקדם במעלה הנחל.

ההליכה מתחילה להיות קשה יותר ויותר. במיוחד עבור מי שחושב שזהו טיול אחר-צהריים ויוצא למסלול לילי ללא פנס ראש, ובלי נעליים מתאימות. למעוניינים - בקטע הווידיאו תוכלו לצפות בשידור חי כיצד אני קורס לתוך סלע רחב-מימדים ולא רך במיוחד, במהלך הצילום.



23:30 - "לא מצאנו ממצאים בסריקת העומק", מדווחים חיילי יחידת 'עוקץ'. בנדה מורה על חבירה. כעבור כחצי שעה מתבצעת חבירה. כל הצוות נעצר להתרעננות.

בהמשך הדרך מתברר שהגענו למקום החילוץ, אך מלמטה. החילוץ עצמו התבצע מתוך מערה, באמצע ההר, ואנחנו היינו למטה, אבל ממש-ממש למטה. מתברר שפספסנו עליה מסומנת לראש ההר.

בנדה מנסה לפלס עליה היישר לכיוון המערה. אחרי כמה מטרים מתברר שהיא מיועדת לאנשי יחידת חילוץ בלבד, ולא לאנשים כמוני. אנחנו חוזרים אחורה. מחפשים נקודת גישה קלה יותר לעלייה.

00:00 - "מתחיל שלב א' חילוץ", אני שומע את יוני מפקד האירוע. אני מבין שאת החילוץ שלשמו הגעתי כבר הפסדתי. מה שנותר, כמו שאמר אחד החיילים: "עד עכשיו הוא רץ וצילם, עכשיו הוא חושב איך לשרוד".

ניסתם פעם לעלות הר בדרך לא מסומנת? לא כמו זו של הערוצים של הנחלים המסומנים, אלו ש'רשות הטבע והגנים' מובילה אתכם בדרך ארוכה אמנם ומפותלת, אך זהירה לראש ההר? זהו שלא. אמצע הלילה, התרגיל התחיל, ואנחנו רק צריכים להגיע למעלה. יש מסלול, אין מסלול - עולים עכשיו.

העלייה קשה. אבנים מדרדרות, זווית חדה, ודרך שלא נגמרת. אילן מדרבן. בנדה והחיילים מלמעלה מתקדמים. 'פוטר' כבר מזמן היה למעלה, ובטח נמצא לידי בסיבוב שני. ואני אנא אני בא.

עוד עצירה ועוד הפסקה. מים אין. כוח אין. התרגיל נגמר. הצוות בדרך לרכבים. ואני באמצע לעלות הר.

מה הלחץ?

01:45 - כן, אתם קוראים טוב. שעה וארבעים וחמש דקות ארכה העלייה. אני מגיע לראש ההר. מתנדנד כולי. מדדה לכיוון הרכבים, זוכה כמובן למחיאות כפיים סוערות (חבר'ה איפה המדליה?) ומבטיח לעצמי, שזו הפעם הראשונה מיני רבות שעוד אבוא לתעד יחידה זו בפעילות.

02:30 - כל הצוותות מתאספים לארוחה כיד המלך שהכין אחד מהחבר'ה. מנהל התרגיל פותח בישיבת הפקת לקחים אל תוך הלילה.

בשולי הדברים ואולי בעיקרם: מה שקראתם, ומה שאני חוויתי זהו רק תרגיל. מן הסתם באירועי חי הכול קורה מהר יותר, קשה יותר, רציני יותר - ובעיקר אמיתי יותר.

לא להאמין, פשוט לבוא ולראות מה עושים אנשים בעלי משפחות, שהולכים לישון אחרי התרגיל, וקמים מוקדם בבוקר לעבודה. אנשים שמתנדבים להציל אותנו. הם לא מרוויחים מכך. הם לא זוכים למעמד מיוחד בחברה. הם עושים את שלהם וחוזרים לאנונימיות.

מזעזע לחשוב שבשל חוסר תשומת לב, חוסר אחריות, יהיו אנשים שלא יתארגנו כיאות לפני יציאה לטיול והאנשים המקסימים הללו יצטרכו לעבור 'מסע כומתה' מפרך רק כדי למצוא אותם ולשמוע מהם: "מה הלחץ... רק יצאנו לטייל קצת".

___

כאן המקום להזכיר לטובה את מועצה אזורית מגילות שמסייעת בכל דרך אפשרית לקיומה ושגשוגה של יחידת החילוץ.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!