מה שלא עושה היום הקדוש, עושה האיום המפורש • דואר צבאי

בעיצומה של השביתה הקצרה שעצבנה השבוע את הממריאים והנוחתים בנתב"ג, נשמעו קריאות מקצה המחנה. "יש לשבור את השביתה על-ידי שימוש בחיילי צה"ל", הם ביקשו.

אין חדש תחת השמש. שימוש בצבא לפעולות שאינן מלחמתיות אינו דבר זר. הוא זכה אפילו למונח מקצועי - 'פצל"ם', שראשי תיבותיו הן "פעולות צבאיות שאינן מלחמתיות", ובאנגלית "MOOTW".

מקובל על הכל כי טיפול יעיל בנפגעי רעידות אדמה הוא זה המתבצע בידי יחידה צבאית, שאף שאין לה ניסיון וידע בנושא אירוח אוכלוסייה אזרחית במדינה זו או אחרת, הרי שיכולותיה הלוגיסטיות והארגוניות מחפות על היעדר זה.

אמת, הפעלת שדה-תעופה היא מעשה שהצבא יכול לו ובקלות יתירה. רבים מהמקצועות הנצרכים להפעלת שדה תעופה, נהוגים בחיי השגרה הצבאיים.

התעבורה האווירית ברחבי המדינה, ממילא נשלטת על-ידי חיל האוויר. אף פריקת מזוודות, דרך בידוק נוסעים ועד הסעת מטוסים על הקרקע, כולן פעולות המתבצעות ברוב שדות התעופה של חיל האויר מדי יום ביומו.

אלא מה. מדינת ישראל נהגה מאז היווסדה למתוח את גבולות ה'פצל"ם' עד לאבסורד, ודווקא לנו, כיהודים שומרי תורה ומצוות, מהווה הדבר סכנה.

קחו, למשל, את הנושא הנדון בימים אלה בבית המשפט: הפעלת תחנת הרדיו הצבאית על-ידי חיילי צה"ל בשבתות ובמועדי ישראל. הרי מדובר באבסורד כפול: עצם הפעלת תחנה העוסקת במישרין בפוליטיקה 'טהורה' בידי חיילים בשרות סדיר, ויותר מכך – שימוש בחייל לחילולי שבת, בניגוד גמור לפקודות הצבא עצמו.

האם אנו מייחלים למצב שלטוני שכזה? ודאי שלא.

מוטב שנסבול מעט בשביתה זו או אחרת – ולא נמצא את עצמנו מתעמתים עם חיילים, או למרבה הצער מסייעים לחילול שבת.

עניינא דיומא

רק מפני היותנו בערב יום הכיפורים ומתוך הנחה כי כל העוסקים בנושא חזרו בתשובה שלמה, אטשטש מעט את הפרטים.

ערב יום כיפור לפני שנים מספר. הטלפון הנייד שלי מצלצל שעות אחדות לפני 'כל נדרי'. על הקו חבר לשירות, שעסק באותה עת בניהול חמ"ל המבצעים הצה"לי ('הבור'). בטח הוא רוצה לאחל לי גמח"ט, הרהרתי לעצמי ועניתי לו בחביבות.

אך הוא ביקש לשאול בנושא אחר לחלוטין.

"אתה דתי, נכון?", הוא שאל.

איזו שאלה, עניתי.

"רציתי להתייעץ איתך בסוגיה שעלתה אצלנו ממש עכשיו לדיון ב'בור'", אמר בטון מתנצל.

בשמחה, השבתי.

והוא פתח במונולוג: "אתה מכיר בוודאי את הבסיס הצבאי בעיר פלונית. כרגע הונחה על שולחני פנייה מפוליטיקאי חרדי המבקש שחיילי הבסיס יאבטחו ביום כיפור את בית-הכנסת שלו השוכן ממש מעבר לגדר.

"עקרונית", המשיך החבר מה'בור' בשאלתו, "אין לנו בעיה שבעומדם על המשמר, יפקחו חיילינו עין גם על האזור שמעבר לגדר, אולם בבדיקה שערכתי הסתבר כי הדבר מחייב ביצוע נסיעות ברחובות הסמוכים. מה דעתך?".

אודה ולא אבוש. השאלה השתיקה אותי לרגע. ערב יום כיפור, מפקד חילוני שואל האם נכון שחייל חילוני יחלל שבת עבור מתפללים חרדים במה שחורג בבירור מתחום אחריותם וסמכותם?!

לא נראה לי, עניתי לו. תאמר להם שאם הם חוששים לבטחונם, שיפנו למשטרת ישראל או ישכרו מאבטחים שאינם יהודים.

ממה נפשך, הוספתי בלמדנות. גם אם יזהה החייל דמות חשודה ברחובה של עיר, הרי שאין לו כלל סמכות להורות לה לעצור. סמכותו של חייל מסתיימת בגדר הבסיס. האפשרות של חייל לעצור חשוד בתוך מדינת ישראל, זהה לזו של כל אזרח.

"תודה", אמר החבר ונפרדנו באיחולים הדדיים.

להפתעתי, לא עברו רגעים אחדים והוא התקשר בשנית.

"שמע, זה מסובך", הוא אמר. "הם לא מוותרים בקלות. הפוליטיקאי שלהם פנה ישירות לשר הביטחון. מה עושים?".

ביקשתי ממנו להמתין כמה דקות והבטחתי לו כי הנושא ירד מסדר היום. מילה שלי.

לא איש מופתים אנוכי. מה עשיתי? הרמתי טלפון לחבר ילדות, עיתונאי באחד מכלי התקשורת החילונים. סיפרתי לו את שסיפרתי וביקשתי שיתקשר ל'פוליטיקאי החרדי' ויבשר לו כי הגיע אליו מידע, לפיו שני חברי-כנסת מסיעות יריבות מתכוונים להעלות לדיון במליאה את נושא חילולי החג הקדוש שנגרם על-ידו.

מסתבר, כי מה שלא עושה היום הקדוש, עושה האיום המפורש.

הפוליטיקאי רק שמע על שאילתה מיריביו למלאכה הפוליטית – ועל אתר נסוג בו מדרישתו החצופה.

נצח טנקים לא ישקר

האלוף ישראל טל, אבי טנק המרכבה, הלך השבוע לעולמו.

זה מחזיר אותנו שלושים ושבע שנה לאחור ומעלה לנו את השאלה הנדושה: האם הייתה מלחמת יום הכיפורים מלחמת השי"ן בשי"ן (שריון בשריון) האחרונה בהיסטוריה?

רבים טוענים שכן.

בעוד צה"ל קולט לשורותיו עוד ועוד טנקי מרכבה סימן 4, הרי שהצבא הסורי משתמש בטנק מסוג T-80 שיוצר ברוסיה בשנות השמונים המוקדמות. ובכלל, היכן יש במזרח התיכון שטחים רחבי-ידים הפנויים מבחינה אורבנית לקרבות שכאלה?

גם האויב סבור כך. קרבות שריון עוד עלולות להתרחש (חס וחלילה), אך לא בהיקפים גדולים. למעשה, כלקח ממלחמת לבנון הראשונה, הסורים זנחו את השריון ואפילו את חיל האויר שלהם.

הם הבינו כבר אז, כי המטווח שביצעו טייסי חיל האויר אינו האחרון, ופנו לדרך אחרת העוקפת את יכולותיו של צה"ל: מלחמה בעורף האזרחי.

הפגזות על העורף חווינו כבר בימי מלחמת השחרור אולם דוקטרינה כה שלמה הכוללת סד"כ כה נרחב תוך שימוש בקשת המשתרעת ממנהרות ועד לחלל החיצון (סקאד c), הובאה לידי מימוש רק משנות השמונים המאוחרות.

האם זה אומר שפג קסמו של הטנק? לא. האם זה אומר שפעלו של טליק ז"ל לא יוסיף ללוותנו לאורך דורות? חלילה. הטנקים ששעטו בסימטאות ערי יו"ש בימי חומת מגן, הם ההוכחה לכך ש'נצח טנקים לא ישקר'.

יהי זכרו ברוך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!