ח"כ אורי מקלב בעד אקדחים

את שלוות פגרת הכנסת קטע אירוע מצמרר, שכינס את חבריה אל אולם גליל, מנסים לעשות קצת סדר בעוולות. ברקע: האסון הקשה של משפחת איימס. רק מספר ימים חלפו מאז.

בחוץ שרר חושך של בין שקיעה לחשכה מוחלטת. המכונית הפרטית עשתה את דרכה לכיוון צומת בני נעים, מדרום לקריית ארבע, נושאת ארבע נפשות. לאיש מהם לא היה נשק בידו. רק שבועות ספורים קודם לכן ניטל האקדח מידי יצחק איימס הי"ד, ללא סיבה הגיונית. מישהו מצא תיק כלשהו שנפתח כשהיה צעיר, ושכח לראות שהתיק גם נסגר בסופו של תהליך.

היריות פילחו את הדממה, חובטים בכלי הרכב ללא רחמים. לנוסעים לא הייתה כל אפשרות להגיב. עשרות כדורים נורו בארבעת הנוסעים כדי לוודא הריגה.

יצחק ורעייתו טלי, כוכבה בן חיים ואבישי שינלדר הי"ד. ארבע שמות, ארבע נפשות. ומאחורי כל אחד מהם משפחות, ילדים, בני זוג, עולם מלא.

זה חודשים שוועדת הפנים של הכנסת שבה ומתכנסת כדי לדון על מתן כלי נשק לתושבי יו"ש. אבל למרבה הצער, עד שהדברים אינם נוגעים לאסון ולחיים ומוות איש אינו מתעניין. הפעם, ימים ספורים לאחר הדם שנשפך, היה הדיון מצולם ומתוקשר היטב.

ושוב הטריח עצמו יו"ר הוועדה, ח"כ דוד אזולאי, מעכו הרחוקה, כשהוא מנסה נואשות לעשות קצת סדר במשטרת ישראל. מפאת חשיבות הדיון, הטריח עצמו גם שר הפנים, אלי ישי, ובא לשאת את דברו. "הייתי אצל המשפחה, הלכתי לנחם, הצטמררתי", אמר ועצב אמיתי נשזר בקולו. "יש החושבים כי שר בישראל יכול לעשות הכול. אז הנה, אני אומר לכם ביושר רב: זה לא נכון. יש גבול למה שיכול שר לעשות במדינה דמוקרטית. מצידי, קחו ממשרדי את הקטע הזה של מתן רישיונות. אם אני בעל המאה, אני רוצה להיות גם בעל הדעה, והרי ממילא אין לי סמכות אמיתית. אז למה לי את הצרה הזו על ראשי?"

מתברר, כי מצד אחד לא יכולים פקידי משרד הפנים להעניק רישיון, מבלי לקבל את המלצת המשטרה. מצד שני, המשטרה מתעכבת עם המלצותיה. לעיתים, עד שזה כבר מאוחר מדי.

אחרי מות.

ביו"ש, הנשק אינו מותרות

כשח"כ מיכאל בן ארי, מהאיחוד הלאומי, מתרגז, הוא בהחלט 'מתרגז'. הוא עשוי מחומר שלא הרבה פוליטיקאים קורצו הימנו. ללא חת, לא 'שם' על אף אחד. קחו, לדוגמה, את בחירתו ביועץ תקשורת. את מי לקח? את איתמר בן גביר, האיש נגדו הוגשו 46 כתבי אישום, מתוכם זוכה ב-38. תודו שאין הרבה יועצי תקשורת שמנגנים על תווים שכאלו.

"ביו"ש, הנשק אינו מותרות", זעק בן ארי, ומחה על נטילת כלי נשק בידי הרשויות, בתירוצים כאלו ואחרים. על השולחן מונחים הרבה מאד ניירות, כל אחד מהם מייצג מקרה של תושב שאקדחו ניטל הימנו. "אילו היה יצחק איימס יורה באוויר, אסון נורא היה נמנע", אמר, ועבר לנימה אישית. "גם אני הייתי קורבן להתקפת ירי. הרכב שלי היה מחורר. אבל המשטרה לא מאשרת לי כלי נשק. למה? מצאו איזו סיבה. אז אני אמרתי 'תודה, לא צריך', ואני נוסע עם שבעת ילדי כשחיינו בסכנה. כי לנהל מערכה משפטית זה מסובך וזה יקר, ולא כל אחד מסוגל. לי לא היה כוח לזה, העדפתי לוותר על כלי הנשק. יש לנו חיילים שהשתחררו מצה"ל, מיחידות מובחרות, שם החזיקו נשק. אבל בגלל תיקים כאלו ואחרים שיש להם עוד מצעירותם, מימי ההתנתקות וכיוצא באלו, הם אינם רשאים להחזיק באקדח. זה הגיוני?!"

"יושבים פה אנשים עם דם על הידיים", פתח חברו לסיעה, אריה אלדד, את דבריו, דברים קשים. אזולאי עצר אותו ודרש למתן את הטון. "תעדן את הביטוי", ביקש. "מדובר באנשים הממלאים את תפקידם".

"הדברים חקוקים באבן, על המצבות, לא רק נרשמים בפרוטוקול", מחה אלדד, וסירב לחזור בו מדבריו.

מנוסים בגלגול עיניים

"יש שמבקשים נשק כתחביב, כאמצעי להשגת מעמד, ככלי מרשים ומרתיע", נרתם גם ח"כ אורי מקלב לעזור לתושבי יו"ש.

למען האמת, בשנים האחרונות הפך הציבור החרדי לחלק נכבד ביותר מיו"ש, כשתושבי עמנואל, ביתר עילית ומודיעין עילית מצאו עצמם 'מתנחלים' העסוקים בסוגיות הקפאה כאלו ואחרות.

אל הנישה הזו נכנס ארגון חלמי"ש, שהיו"ר שלו, ר' יצחק פרידמן, השתתף גם הוא בדיון. "כאשר תושב יו"ש מבקש לעצמו כלי נשק, הוא עושה זאת מתוך מניע של בטחון אישי לו ולמשפחתו", המשיך מקלב. "וכמו שחייל לא יישלח לחזית בלי כלי נשק, כך תושב יו"ש חייב כלי נשק".
"פתאום החרדים מנסים לעזור לנו", נשמעה רטינה מאי-שם, בקהל.

"הוא צדיק", לחש אחד מהח"כים היותר ימניים בהערכה רבה למקלב. מתברר כי מאחורי הקלעים הוא עוזר בכל עניין ובקשה, והם בהחלט יודעים להוקיר לו טובה על כך.

הפעם, גם החכ"ים החרדים נרתמו לעזור. לעיתים נדמה שגזירת ההקפאה, הפכה את החרדים לאחים לצרה. פתאום אנחנו יותר מבינים אותם. יש שיאמרו שאם היינו מבינים אותם ערב הגירוש, אולי גם מסייעים, גוש קטיף עדיין היה מאוכלס ביהודים וההקפאה של אובמה הייתה שולטת על רצועת עזה, ולא עלינו.

"החרמת נשקים ממתיישבים היא מעשה חמור ביותר", נישא גם קולו של ח"כ הרב חיים אמסלם. "כמוה כמו לפני עיוור לא תתן מכשול. הסיטואציה אף גרועה ממה שנאמר בתורה בפרשת העגלה הערופה, אשר לא נודע מי היכה את האדם. ושם נאמר 'ויצאו זקניך ושופטיך, וערפו את העגלה בנחל וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה'.

"מבואר בתלמוד שהאמרה 'לא שפכו' והצורך בכל הטקס הזה באו בעקבות כך שלא טרחו ללוות את הנרצח ונתנו לו לצאת לשטח 'מסוכן' בלא ליווי מתאים ובלא צידה לדרך. גלגול האשמות מהפרקליטות למשרד הפנים ולמשטרה לא יעזור לכל הגורמים על מנת לנקות את ידם מהאחריות העקיפה והחמורה למה שקרה עת נרצחו בני הזוג איימס בידי בני עוולה. אנחנו אמונים ומנוסים בגלגול עניינים וגלגול עיניים. אז לפני שיקרה חלילה האסון הבא, צריך לעשות מעשה".

תעשו בירור פנימי

מן הצד הבחנתי בראש מועצת הר חברון, איציק בר חי, שעצם נוכחותו כאן היוותה עבורי אזכור כואב למציאות הקשה בשטח. את בר חי ומשפחתו פגשתי בפעם האחרונה לפני קצת למעלה משנה, בפתיחת מבצע 'עופרת יצוקה', עת נשלחתי אל בית החולים 'סורוקה', לתעד את סיפור פציעתו של בנם, דביר, שלחם בחזית. קשה היה לדובב אותם אז. הם היו שרויים בחרדה גדולה ועקבו בדריכות אחר הניתוח של בנם, שהתקיים באותן דקות ממש. ובכל זאת, בין לבין, הצלחתי לדלות מהם אי אלו מילים. דביר היה מאלו שהשתתפו בלהט בהפגנות נגד הגירוש, והנה הוא שב אל השטח, לעזה, והפעם כלוחם.

אל הדיון הגיע בר חי כנציג התושבים באזורו, וסיפר על התלאות אותן הם עוברים בטרם ניתן להם כלי נשק כלשהו. "ואנחנו מדברים גם על אנשים שהם קצינים בסיירת מטכ"ל, לוחמים קרביים. מספיקה תלונה כלשהי במשטרה, ותוך ימים ספורים הנשק כבר לא אצלך. אני לא מוכן שהתושבים שלי, שנותנים מאה אחוזים מעצמם למדינה, יהיו שפוטים של אדם כזה או אחר. כמו שיש להם חובות, אני מבקש שיהיו להם זכויות".

אגב, לא שאלתי אותו, אבל במצב היפותטי יכול היה הנשק להישלל גם מבנו שלו. כמי שזעק את זעקת המגורשים היה דביר בין המפגינים הקולניים שבכפר מימון, ולכו תדעו אם לא 'נאשם' על העלבת שוטר או על סעיף אחר. כשמדובר באנשים שהקריבו את כל כולם למען עם ישראל, המחשבה על כך שמדינת ישראל נוטלת מהם את הזכות להחזיק נשק ביד מקוממת ומצמררת.

נציגי המשטרה בדיון ניסו להתפתל, לדבר על קריטריונים, לקול זעקותיה של אורית סטרוק, הפעילה המפורסמת של חברון. אורית היא זו שיזמה את הדיונים בנושא הנשק, וכיו"ר ארגון זכויות אדם ביש"ע (כן, גם ליהודים ביש"ע יש זכויות...) היא בהחלט יודעת את העבודה. שוב ושוב הטיחה, יחד עם בן ארי, דברים קשים בנציגי המשטרה שהתקשו להתמודד איתה. "לאורית אני לא מעיז להפריע", אמר ח"כ זאב אלקין, שנכח אף הוא בדיון.

אגב, כנציג הליכוד בוועדה, אלקין בהחלט לא עשה הנחות למשטרת ישראל. הוא פירק לגורמים את הטענות שהושמעו, ניתח, והגיע למסקנה החד-משמעית: המשטרה עוברת על החוק, היא אינה מגיבה לפניות של ערעור תוך 45 יום, כפי שקבע המחוקק. "תעשו בירור פנימי", דרש-תבע. "אני לא חושב שיצחק איימס סיכן כל-כך את שלום הציבור, עד שהמשטרה נאלצה לקחת ממנו את אקדחו. ואני בטוח שאם הערעור שלו היה מתקיים בזמן, הנשק היה מוחזר לו, ומי יודע אם האסון לא היה יכול להימנע".

הם איתנו בטוב וברע

עם תום הדיון, מחוץ לאולם, אל מול המיקרופונים של כלי התקשורת השונים, דיברו כולם על המשך ההקפאה.

"מי שסובל הכי הרבה מההקפאה זה החרדים", אמרה לי סטרוק. "גם אנחנו סובלים, אבל אין מה להשוות. אם הנציגות החרדית תעמוד על הרגליים האחוריות שלה, היא תצליח למנוע את המשך ההקפאה. ואין כמו הח"כים החרדיים אלופים בלנתב את ההצבעות לפי האינטרסים שלהם ולהשיג הישגים".

יתכן שהיא תעמוד על כך שההקפאה לא תחול על הגושים, ובכך תדאג לציבור בוחריה בלבד - העליתי אפשרות. אבל אורית אינה מאמינה שהדבר יקרה. "לא, אני לא מאמינה על הנציגים החרדים, כמו שאני מכירה אותם. אפילו מקלב, שהוא לא בקטע הלאומני, הוא בעל השקפת עולם של אהבת ישראל חזקה ביותר. הנשמה שלהם מלאה באכפתיות, ולכן אני לא מאמינה שהם יגידו 'תן לנו את ביתר, וזרוק את קרית ארבע'. לא, זה לא יקרה, זה לא הם. הם איתנו בטוב וברע".
נקווה שאכן כך.

כשהרב אמסלם מדבר על דרעי

בשולי הדברים קשה שלא לאחוז בכנפיו של סקופ שנקרה לידינו. ומי יודע. כדרכם של סקופים, לעיתים מדובר בקוריוזים, ולעיתים בנבואות המגשימות את עצמם.

אחד מהתחביבים הגדולים של העיתונאים, עת הם פוגשים בח"כ אמסלם, הוא לזרוק לו את השאלה: 'מה קורה אתך בבחירות הבאות?'.

גם אני שאלתי אותו את השאלה הזו לא פעם ולא פעמיים. היו זמנים בהם נמנע מלהשיב, התחמק, גמגם תשובה לא ברורה, אבל הפעם, זה היה שונה. כמו תמיד, פתחתי בנושא העומד על הפרק.

• תהיה או לא תהיה הקפאה מחודשת?

"אני אמרתי כל הזמן שההקפאה לא תסתיים, אני סבור שהיא תמשיך".

• וש"ס, מה תעשה אז?

"מה תוכל לעשות? לפרק קואליציה על זה?" – השיב לי כמשיח לתומו.

ואז נחתה אל פתחו השאלה: אתה, תמשיך בש"ס?

אז זהו, שהפעם, במקום תשובה, הוא החל לספר לי על שבתות אחרי הצהרים, על ההליכות המשותפות שלו עם אריה דרעי, על השיחות ביניהם, על הידידות המופלאה בת השנים.

• אתה רומז לי על אפשרות עתידית של מפלגה משותפת?

"הבחירות הבאות יעמדו על נושא הגזענות", השיב, לכאורה שלא ממין העניין. "ובנושא הזה ש"ס תהיה בבעיה".

• כלומר, אתה ודרעי תעלו על הגל ותקימו מפלגה שעל דגלה תחרטו את נושא הגזענות?

"לא פעם התבטאתי בנושא העשייה הגדולה של דרעי, ועל פעלו, שאין ספק שיש לו מקום בפוליטיקה הישראלית. המערכת זקוקה לכישרונות שלו".

• מי הרב שייתן לכם את ברכת הדרך? הרב מזוז?

הפעם, לשם שינוי, הוא הותיר אותי ללא כל תשובה.

מקורביו של אריה דרעי מסרו בתגובה: להד"ם.


[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!