שנת ההתפכחות • אבי בלום סוגר שנה ומבטיח להתפכח

למה לקטר? הרי בסך הכל, זו הייתה שנה בכלל לא רעה, כמעט בכל התחומים. פוליטית, תורנית, כלכלית, תרבותית. מה שתרצו.

פוליטית – הפוליטיקה החרדית מעולם לא הייתה ממוסדת כל כך. מוועדת הכספים ועד לאוצר, החל ממשרד הפנים, עבור למשרד השיכון, וכלה במשרד הבריאות. הנציגות החרדית, בולטת בכל מקום. דינאמית, פעילה, מתפקדת ובעיקר בעלת שיניים. לנתניהו אין אלטרנטיבה אמיתית בלעדינו. קדימה בראשות לבני, היא אופוזיציה ולא אופציה. אנחנו יודעים זאת. גם ביבי.

תורנית – היסטריית קריסת הכוללים והישיבות שהחרידה את המגזר בשנת תשס"ט, הפכה להיסטוריה. התקציבים הממשלתיים שהוזרמו במשך שנים בצינורות עוקפים עם זרם דליל, יוזרמו במוביל הארצי ויוכנסו לבסיס התקציב (שאפו לגפני). עוד לא תמו כל קשיינו. מנהלי המוסדות עודם מתלוננים על התורמים שהתאיידו, אך בוכים פחות. מדד הרכבים החדשים שנוספו לכבישים, מעיד שחלק מהמנהלים הצליחו לזוז, ועוד איך. בניגוד לשנים קודמות הם לא זוחלים על ארבע אלא מתנייעים בארבע על ארבע.

כלכלית – מסלולי התעסוקה פורחים, מכוני ההכשרה המקצועית, קיבלו לגיטימציה ממשלתית וציבורית. חסמים בירוקרטיים הוסרו, מכשולים שהוערמו בדרך, התפוגגו. צהרונים לאימהות עובדות, הוסדרו. כששר האוצר מתראיין בסיכומה של שנה, הוא מזכיר את עידוד מגמות התעסוקה. כשנגיד בנק ישראל מתפאר בהישגי המדינה, הוא מציין את תרומת מרכזי התעסוקה לנשים חרדיות במודיעין עילית. בפן האחר, במסלול התמיכות, שוב אין מדובר על קיצוץ בקצבאות. הממשלה התחייבה על העלאה, ויישמה.

תרבותית - התרבות היהודית פורחת: דף הגמרא, אף פעם לא היה נגיש יותר. ספרוני דף היומי באינספור גרסאות מופצים במהדורות כיס לכל דורש. עולם הספר פורח. היו לנו שמחות לרוב בכל חצרות החסידים והיכלי הישיבות, מגור ועד פוניבז'. אלפי אנשים, נשים וטף, בהפרדה מלאה, השתתפו ברחבי הערים החרדיות בפעילויות תרבות פנאי כשרה למהדרין, בחסות משרד התרבות של לבנת.

גם עולם התקשורת החרדית השתדרג: משפחה שינתה פניה, בקהילה בדרך. המבשר מתבסס, המודיע נותן פייט. אין יום ללא חינמון בתיבת הדואר. פעם יתד נאמן, ופעם קו עיתונות – שהגדיל תפוצה. הערכים היהודיים הפכו לחלק לגיטימי מהשיח: נציגת הברנז'ה האנטי-דתית, ציפי לבני, מדברת בגלוי על הצורך בהנחלת ערכים. אפילו בנבחרת תרבות יוון, בחרו בהמנון יהודי-ברסלבי: "מי שמאמין לא מפחד, מצווה גדולה להיות בשמחה".

ולמרות זאת, לא הכל דבש. טעם התפוח המתוק, נמהל בחמצמצות. ההישגים לא באים לידי ביטוי בתחושה הציבורית אלא אם כן הינכם ניזונים מהיומונים המפלגתיים בלבד ומולעטים מדי יום בהישגי נבחרינו.

הייתה לנו חצי כוס מלאה במשקה עסיסי, אך משום מה אנו מצליחים לראות רק את החצי הריק. ריקנות ההפסד אופפת אותנו – מברזילי ועד עמנואל. בתחילת שנת התש"ע היינו על הגג. שררה כאן תחושת אופוריה. חשנו, שהכל בידיים שלנו. כתוצאה מכך, ביותר מדי מהלכים, ביותר מדי חזיתות הלכנו עם הראש בקיר. הראש התפוצץ, הקיר נותר כשהיה.

בשנת התש"ע, הונחה לפנינו קערה מלאה אגוזים ואי אפשר לומר שאין לנו שיניים. בהחלט יש, חדות וחותכות, עם טיפולים חינם (שאפו לליצמן). דא עקא, וניסינו לבלוע את האגוזים כולם בבת אחת. האירועים הבאים, יעידו על כך. מכולם עולה התפכחות כואבת. כשבולעים הכל בבת אחת, נחנקים.

מחוץ לגדר בעמנואל

את פרשת עמנואל, אי אפשר להפוך להפסד. האמירה של ציבור שלם המוכן לצעוד לכלא כדי להגן על ערכיו החינוכיים, לא ניתנת להשתקה. אבל גם ניצחון לא היה כאן. לא רק משום שהשורה התחתונה הינה הקמת מוסד פטור ללא תקצוב - תקדים מסוכן שעוד ייעשה בו שימוש בניסיון לסגור את ברזי התקציב לחינוך החרדי.

בשעת מלחמה, כשיורים עליך מחוץ לנגמ"ש, אין את הלוקסוס לערוך חשבון נפש ולירות פנימה. הקרב חלף, בכל מקום אחר הייתה מוקמת ועדת חקירה. לא אצלנו. הרי אנחנו צודקים ומנצחים תמיד. אין אופציה אחרת.

האמת חייבת להיאמר. גם השורה הראשונה הייתה בעייתית. בוני החומה בעמנואל חשו אדוני הארץ וסופם שהושלכו מאחורי החומות. הם צדקו במטרתם לחנך על פי דרכם אך טעו בדרך. לא ייעשה כן במקומנו, לחצוץ בחומה בין החסידית לכללית. הטעמים היו מוצדקים, אך מראית העין הייתה בעייתית, ובעולמנו התקשורתי, מראית העין היא חזות הכל.

הייתה כאן שרשרת של טעויות, רצף של משגים ואכזבות. בנינו על סגן שר החינוך שאכזב (איך כותבת האימא לילד המאחר בבוקר? "שלא באשמתו"), סמכנו על מאזן אימה מול בית המשפט העליון, המאזן נעלם ונותרה רק האימה. התעלמנו מהאפליה העדתית שאכן קיימת ומבעבעת, וסופה שהתפרצה במקום הלא נכון, מכל הסיבות הנכונות. כשהתפכחנו, היה מאוחר מדי. הפסד לא היה, גם לא ניצחון. רק פיכחון.

כדומן על פני השדה

ממשלת ישראל נכנעה לתכתיבים, ליצמן כופף את נתניהו, חדר המיון בברזילי לא ייבנה על מתחם הקבורה. האחיזה בגרוגרת השלטון התבררה כמשתלמת למשך אחר צהריים אחד בודד, כשנדמה היה שיהדות התורה כפתה על נתניהו את העתקת חדר המיון בברזילי. בערבו של יום הגיעה ההתפכחות, כשנתניהו נכנע ללחצי התקשורת והודיע על זיגזוג נוסף.

תוצאות פרשת ברזילי הורידו לטמיון הישגים של שנות מאבק רבות נגד חילול קברי קדמונים. מי שדחף למהלך, השתמש בתוכנת ג'י.פי.אס. כדי להגיע למטרה, ולא שם את ליבו לכך שבדרך, הוא נקלע ללינץ' במחנה פליטים.

לא רק את עצמות המתים ריסקו הדחפורים בברזילי, גם את ארגון אתרא קדישא, שהפך בעקבות הפרשה לייצור חסר חוליות. גם במקרה הזה, התברר כי לעיתים עדיף ללכת על הסף, ולא עד הסוף. גם כאן, ההתפכחות באה מאוחר מדי. אחרי שכבר הפסדנו.

בניינים פורחים באוויר

הבטחות שר השיכון, התנגנו באוזנינו במוזיקליות של רעש דחפורים. כשתיקי הפנים והבינוי, מלא מלא – כולל מנהל מקרקעי ישראל – בידינו, התקווה הרקיעה גורדי שחקים. כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.

שר השיכון, אריאל אטיאס, נשמע בסוף השנה אחרת לגמרי מכפי שנשמע בתחילתה. את ההבטחות החליפו תירוצים, את הכתבות המפרגנות בעיתונות המגזרית והכללית, מחליפים מאמרי ביקורת. אז נכון, מדובר באחד השרים היותר פעילים שלקח על עצמו את אחד מהתפקידים היותר קשים.

הכל טוב ויפה, אך את הכסף, כמו הקרדיט, סופרים במדרגות אחרי קבלת טופס 4. בינתיים, אין מדרגות, גם לא שלד. רק הרבה שיווקים ומעט תוכניות.

זכות הדיבור לשר אריאל אטיאס שמונה את הישגי השנה האחרונה – שיווק כחמשת אלפים דירות לחרדים בלבד, בכל הריכוזים החרדיים המתוכננים, יותר מכל הדירות ששווקו למגזר בעשור האחרון. אטיאס מבטיח, ושווה להקשיב לו, שהכלים הכבדים עוד יעלו על השטח, הקונים החרדיים עוד יתרוצצו במוקדי המכירות, אפופים ענני אבק. בינתיים, אופף אותנו ערפל סמיך של אי-ודאות. את השנה הזאת התחלנו על הגג, וסיימנו על הקרקע, מפוכחים וכואבים.

קופאים על השלדים

כשמאיר רובינשטיין, ראש עיריית ביתר עילית, 'השתטח' למול גלגלי רכבו של אלי ישי בקדנציית אולמרט, הוא לא האמין שיום יבוא וייאלץ להתנהג כך מול פרוש. בביתר עילית, כמו במודיעין עילית, היו בטוחים כי בקדנציית נתניהו, הכל ייראה אחרת. האמת? זה אכן נראה אחרת. גרוע בהרבה.

השילוב של ממשלת ימין התלויה בחסדי החרדים, אמור היה להיות מתכון בטוח לבנייה המונית ביישובים שנחשבו לקונצנזוס גם בימי אוסלו. התוצאות ידועות: ביבי נתניהו עשה את מה שקודמיו לא העזו. ההקפאה הפכה למוחלטת והפעם ללא אופוזיציה לוחמת. 'ספירת ביתר' של ליצמן הפכה לספירת מלאי של קומץ הדירות שיסודותיהן כבר הונחו ולפיכך הותרה בנייתן. מה שקיים קיים, ובלוק אחד נוסף לא ייקבע בקיר.

זו הייתה ההתפכחות הכואבת מכל. עבורנו, לא הפן המדיני עיקר, אלא המשמעות הכלכלית. משבר הדיור, הוא המצוקה הגדולה ביותר שחווה היהדות החרדית. יכולים נציגינו להוסיף מאות שקלים לקצבת ילדים במשך שנים, וכל אלה ייעלמו כלא היו במחי קפיצה אחת של מחירי הדירות, שנופלות כרחיים על צוואר הורי הזוגות הצעירים.

לו עתודות הקרקע בביתר עילית ובמודיעין עילית, בגבעת זאת החדשה ובירושלים הישנה היו מופשרות, מגמת הייקור יכולה הייתה להשתנות. תחת זאת, קיבלנו הקפאה עמוקה. במקרה הזה, ההתפכחות, צורבת בבשר כמו כווית קור.

עבודה זרה

לפני שנה הבטיח אלי ישי שילדי העובדים הזרים יגורשו. ביבי ושטייניץ היו לצידו. שר האוצר המתפלסף כינה זאת 'עבודה זרה', שרי הממשלה – למעט סער ושות', איך לא? – היו מאחוריו. החודשים עברו, הילדים נשארו.

הגירוש ההמוני, הפך לגירוש-לייט של 400 ילדים בלבד, ספק רב אם גם את הדיאטה הזאת של היפטרות מעודפי ילדים זרים, יצליח ישי לבצע. התמיכה של ביבי, הפכה להתנגדות של שרה – בעלת הבית האמיתית של המדינה.

ציבורית – אלי ישי רק הרוויח מהמהלך. הציבור האותנטי של מצביעי ש"ס תומך בו, ולא רק. מסקר ידיעות אחרונות עולה שכחמישים אחוזים מאזרחי המדינה תומכים בעמדתו. אלי ישי אגב, בטוח שתוצאות הסקר אינן משקפות ומדובר ברוב מאסיבי שתומך בו.

מעשית – סביר להניח, שיו"ר ש"ס לא יזכה לראות בתקופת כהונתו, את ילדי העובדים הזרים עושים סיבוב בדיוטי-פרי, מבזבזים את 'מלגת העזיבה' שמציע להם ישי. גם על שר הפנים עברה מיני-התפכחות. בניגוד לחברים אחרים, לפחות הוא הפנים. עובדה: בערב תשעה-באב בסוף השנה שעברה הוא איים על נתניהו כי יפוצץ את ישיבת הממשלה. בשנה הנוכחית, שמענו מפיו אמירות נוקבות. לא איומים.

ביבי טוב לרפורמים

הנוסחה סוכמה, אפילו נציג ישראל ביתנו, דודו רותם, נרתם להעברתה. איווט ליברמן שהצהיר כל העת כי הבעיה מבחינתו היא השמידליזציה, ולא הרבנות הראשית לישראל, נתן את האור הירוק לנוסח חוק הגיור המוסכם, שמעניק לרבנות הראשית בלעדיות על סוגיית הגיור.

אבל אז בא ביבי. הרפורמים נשפו בעורפו. הם שחיים בנכר, ומהווים את משענת הקנה הרצוץ שלו בארצות-הברית, מכתיבים לו כיצד לנהוג כאן בישראל. ועוד אומרים שאנחנו החרדים, גלותיים.

בסביבתו של הראשון-לציון הגרש"מ עמאר טוענים, שהכל היה יכול להיסגר מוקדם יותר, שההתנצחויות הבלתי פוסקות, רק גרמו לפרסומי ניסא, ובעקבותיו, להנפת נס המרד של נציגי הרפורמים. גם אם יש דברים בגו, זה לא פוטר את ביבי מאחריות למה שהגרש"מ עמאר הגדיר: "פילוג העם היהודי".

לזכותו של ביבי ייאמר, שבתחום היחיד שהוא טוב בו – דחיית הקץ, הוא הצליח לעשות משהו, ולהשהות בחצי שנה גם את עתירת הרפורמים הדורשים להכיר בגיוריהם. חצי שנה תעבור, וביבי ינסה לאלתר דבר מה נוסף. כמו בשיחות השלום, כמו בגירוש ילדי העובדים הזרים, כמו בכל דבר שהוא מעורב בו.

ביבי, מסתבר, טוב לרפורמים הרבה יותר מכפי שהוא טוב ליהודים. ההתפכחות מהאמונה באיש הזה, כואבת כל פעם מחדש. בפרשה הזאת התברר, כי אפילו איווט, טוב לנו יותר מאשר ביבי. מציאות מאווטת.

כולנו זכאים

סיפרו לנו תמיד שליהדות התורה, קודים אחרים. הנציגים החרדיים, לעולם לא ייתפסו, אף פעם לא ייעצרו, הם צנועים קצת יותר, מתוחכמים הרבה יותר. באה שנת התש"ע וטפחה על פנינו. חקירות לא חסרו, גם המלצות לכתבי אישום. את הסטירה הכואבת מכל בפרשת הולילנד, חטפנו כאשר סמל היושר וניקיון הכפיים הוכתם בחשד. גם כיום, ערב יום הדין, הציבור החרדי כולו, מלווה את אורי לופוליאנסקי בכאב ומאחל לו הצלחה. אם הוא לא זכאי, מי כן?

ההתפכחות באה באיחור. רגע לפני המעצרים שמענו וראינו כמה מהאישים שהמשטרה המליצה על העמדתם לדין, מדבררים עצמם לדעת, מתראיינים ללא סוף. רצים אחר כל הבזק פלאש. רק מהגרסאות הסותרות שהעניקו לתקשורת, ניתן היה לגבש עילת מעצר.

הש"סניקים אינם לבדם. יהדות התורה הצטרפה השנה למועדון הווי.איי.פי של האגף התורני. לא עוד גזענות בחדרי החקירות והמעצר. מעתה אמור, כולנו זכאים.

יהום הסער

את המהלך לטרפוד ממשלת לבני, הובילו צמוד-צמוד גדעון סער ואלי ישי. יו"ר סיעת הליכוד, היה האיש שתפר את החליפות, סגר הסכם מאחורי הקלעים עם אלי ישי ואריאל אטיאס, ובעקבותיו טורפדו מגעיה של לבני, הכנסת התפזרה ונתניהו נבחר.

במהלך המשא-ומתן הקואליציוני, הוכיח סער נאמנות ועקביות. כל הבטחותיו, מומשו אחת לאחת. לש"סניקים התברר, כי הבטחה שלו, שווה הרבה יותר ממילה של ביבי. זה אומנם נשמע מופרך, אך סער היה זה שבשלהי הקדנציה הקודמת, סייע להעברת חוק הישיבות הקטנות, הפוטר את הישיבות מלימודי החול ומאפשר את תקצובן.

נקודת הפתיחה הייתה, דרישה למינוי שר במשרד החינוך ולשילוב סמנכ"ל חרדי במשרד. נקודת הסיום בתום שנה זו הינה, סגן שר שנדחק ממעגל קבלת ההחלטות במשרד (על אף שבדרכו, הוא מגלה פעלתנות מול הפקידות הבכירה), והחלטות סדרתיות של סער - כולן בעלות מאפיינים פופוליסטיים - הפוגעות בחינוך החרדי פעם אחר פעם. מהמגמה החסידית בעמנואל ועד למגמה הרפפורטית בירושלים, מחוק נהרי ועד לתיקוני גפני. במקרה של סער, האכזבה מאחדת את הדעות. גם בעלי הפלוגתא הגדולים ביותר, מסכימים שמדובר באכזבת השנה.

יענקל'ה לא נאמן

בקדנציה הראשונה שלו כשר משפטים, כשהועמד לדין, היחידים שתמכו ביעקב נאמן היו החרדים. בקדנציה השנייה, הוא גומל רעה תחת טובה ומוגדר בפי כל חברי הסיעות החרדיות – מש"ס ועד ליהדות התורה – כאחד המכשולים הגדולים ביותר להנעת תהליכים. בתחרות בינו לבין סער על משבצת השר המטרפד, לא בטוח שסער ינצח.

מסוגיית הגיור ועד לגיוס בנות, ממינוי דיינים ועד לישיבות ועדת השרים לחקיקה, בכל פינה שנציגינו נתקלים בו, נאמן - בעל היכולות המשפטיות הבלתי נדלות, מסובב אותם על האצבע הקטנה. פרקליט הצמרת, מנחית פעם אחר פעם את נציגינו לקרקע המציאות.

קחו לדוגמה את סוגיית מינוי הדיינים. זו הייתה אמורה להיות קדנציה פורייה. הכי פורייה. שליטת החרדים בוועדה למינוי דיינים, מוחלטת, ובכל זאת, כדי להימנע מחיכוכים ועיכובים, סוכם על חלוקה שווה, בין ש"ס ויהדות התורה למפד"ל, במינוי הדיינים. נאמן הנהן בראשו, ובידיו המשיך לתקוע את התהליכים. נכון לרגע זה, לא מונה אפילו דיין אחד לכל ערכאה שהיא. עבור הנציגים החרדים, ביצור מעמד הרבנות וקידום בעלי כושר לדיינות על פי כישוריהם - וללא כל קשר לקשריהם, כמובן - הינם מהערכים הנעלים ביותר. בתחילת הקדנציה, הם היו בטוחים שהתקופה שלפנינו היא 'תור הזהב'. לא פלא אם כן שהחבר'ה שלנו מדופרסים מרוב פיכחון, עד כדי כך, שהם מתגעגעים לדניאל פרידמן.

הישגים בכספת

תכלה השנה, ורשימת התפכחויותיה לא תכלנה: שוב הוכח שממשלות שמאל טובות לחרדים לאין שיעור מממשלות ימין. את ההתפכחות הזאת אנו חווים פעם אחר פעם ולא לומדים.

שר הדתות, יעקב מרגי, אומנם מסיים עוד שנה ללא רב להוראה (למעט אשדוד ואלפי מנשה), אך מפריח את גזרת המועצות הדתיות (תשאלו את אלקסלסי). מאשליית הרבנות בירושלים, דומה שגם הוא התפכח.

אריה דרעי, ההבטחה הפוליטית הגדולה של אחרי החגים, הפך לספינולוג הגדול של התקשורת הישראלית. כל אזכור, כל אנקדוטה - מקריאת הפטרת הבר-מצווה בטעמיה ועד להתרפקות על מאכלי המטבח המרוקאי בטעמיו - ראויים בעיניו (בעינינו פחות) כדי לזכות בעוד כמה רגעי שידור. זה מה שנשאר.

אי אפשר בלי הסיקריקים, שהמאיסו עצמם עד לזרא על הציבור החרדי. מהם, כולם התפכחו. התובנה שנוגעת אליהם, ובעיקר אלינו, הכתה השנה שורשים: במקום להאשים רק את גבי גזית ושותפיו, הגיע הזמן לסלק את המשת"פים וסייעניהם, ששופכים שמן למדורת הדגל ועושים יד אחת עם 'כתבים לענייני' (גם מהם יש להתפכח), אשר הופכים כל אירוע שולי מטורף, לאייטם מרכזי, מחולל הסתה.

ועוד לא דיברנו על חרב הבג"ץ שגדעה את הבטחת ההכנסה, על תקצוב הת"תים והישיבות הקטנות שמוטל לפתחו של בג"ץ העוין, על ועדת הרבנים לענייני שבת שהתקפלה בפרשיות אינטל ומופע מוצאי-השבת בירושלים. מסתבר, שאת הישגיה הבלתי נראים, שומרת הוועדה בכספת, הרחק מעיני הציבור.

זו הייתה שנה שכולה התפכחות, תחילתה תקווה וסופה אכזבה. אם את שנת התשע"א נתחיל עם שתי רגליים על הקרקע, בלי הרבה תקוות, עם ציפיות נמוכות, נוכל בעז"ה בערב-ראש השנה הבא, ליהנות מחצי הכוס המלאה.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת קו עיתונות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!