מהאפלייה ועד מוישל'ה • שרה גל-רוטנברג עם הרגעים שעשו את השנה החולפת

קצת קשה לעיתונאי שסיקר את מאורעות השנה יום-אחר-יום, לבחור בחמישה מהם וללכוד אותם מאחורי זכוכית מגדלת, בחינת 'אלו ראה - והגדל'. כי היו בשנה החולפת כל-כך הרבה רגעים חשובים, מהם נפלאים, אחרים מצמררים. מכל אחד מהם אפשר ליצור פרויקט בפני עצמו.

בעיני, הרגעים הגדולים של כל עיתונאי הם הרגעים בהם הוא זוכר שמאחורי תעודת העיתונאי שלו מסתתרת גם חובת ה'בין אדם לחברו'. כמה קל לשלוף קולמוס, ובהקלדות מקלדת ספורות לחסל את שלוות חייו של אדם. ידיעה מושחזת עשויה מחומרים פוגעניים, כתבה המשרטטת פרופיל שכל קשר בינו לבין האישיות שמאחוריו אינו אלא בגדר המלצה בלבד. הנה אני, העיתונאי, אראה לכם מי אני. מה כוחי.

רגעיו היפים של עיתונאי הם הרגעים בהם שמט את עטו מידו, כששמע מפי המרואיין שלו את המילים "אבל את זה אל תכתוב, שיישאר בינינו". נו, מה כבר הוא יוכל לעשות לי רגע אחרי שהידיעה תתפרסם? מקסימום, בפעם הבאה יסרב לראיון, אבל מי בכלל צריך אותו לפעם הבאה? אל הקו האפור הזה מזדחלים להם הררי הררים של הלכות. אלו הם רגעי המבחן. אם עמדת בהם, איבדת סקופ או שניים, אבל קנית את עולמך.

עיתונאי טוב, כלומר 'טוב', נבחן אצלי ב'כמה הטורים שלו אינם נשכניים'. הם אולי מאבדים מהעוקץ, מתקשים להתחרות עם טורי סכינאים, אבל עומדים בגבורה במבחן היותך עיתונאי שהוא בראש ובראשונה חרדי. בוגר ישיבה שחורה, בוגרת סמינר חרדי. כשאמר לי פעם מאן דהו "הטורים הפוליטיים שלך לא מספיק דורסניים", עניתי: "תודה על המחמאה". כי אם בשביל לתאר יום בכנסת או את נפתולי הפוליטיקה החרדית-חילונית אני אמורה לאחוז בידי אולר או גרזן, אז 'לא, תודה'. ומי שמחפש דם, מוזמן ללכת ולמצוא אותו ניגר כמים במחוזות אחרים.

ויהי רצון שתהא השנה החדשה, שנת התשע"א, שנה בה נזכה להתגבר שוב ושוב על יצר הפרסום. שנה שבה נמשיך להיות קודם כל בני אדם, ורק אחר-כך עיתונאים.

כאיש אחד, בלב אחד

כמעט כולם בחרו ב'פרשת עמנואל' כאירוע של השנה. ואיך אפשר שלא? ובכן, גם אני בחרתי לבחור בה, אבל מנקודת מבטי האישית.

כמי שגדלה באזור הצפון, קשה היה לי להתוודע אל תופעת הגזענות שפשטה במחננו. מידי שנה, לקראת סופה, זורמים אלי טלפונים של אימהות שבורות, שמנסות להיאחז בכל קש כדי למצוא מקום לימודים הולם לבנותיהן. "אולי תדברי עם הח"כ הזה והזה? את עיתונאית, בטח יש לך קשרים".

ואני, בכאב לב, מנסה בכל פעם מחדש, וגם מתאכזבת מחדש. עוד לא נולד הפוליטיקאי שמנהל סמינר דגול יסכים לשמוע לו, ותרשמו לעצמכם את זה במקום בולט. אם השכנה ממול הרסה כשסיפרה עליכם לא ממש טובות, אבוד לבת שלכם. כלומר, אם אתם בצד הנכון של המפה, הצד האשכנזי, יתכן שיתעלמו. אם לא, חבל על זמנכם. עצוב לכתוב את זה, עצוב יהיה לכם לקרוא את זה, אבל אני מניחה שלא חידשתי לאיש דבר.

ואני, כבת לאבא פולני ולאימא הונגריה, יכולה רק להתרפק בערגה על הזיכרונות. החברה הטובה ביותר שלי הייתה ספרדייה, ואף אחד לא העלה בדעתו שיש בכך טעם לפגם. "היו ימים", אומרים לי רבים. אך טעות בידם. היום, כשאחת מכלותי היא צפונית, אני יודעת ששם עדיין נשאר הטעם הטוב. עדות המזרח לומדים עם אשכנזים, באותן כיתות, באותם בתי ספר.

פעם, בשיחה עם יואב ללום, הוא אישר לי את הדברים. "בפריפריה הכול שונה", אמר. השיחה התגלגלה, ולמרבה תדהמתי גיליתי שאבי, הרב יעקב גלאי, היה "המנהל" של יואב.

"התגוררנו באותה תקופה בעיר כרמיאל", סיפר לי ללום. "הורי, ששבו בתשובה, החלו להתעניין על מקום לימודים מתאים לילדיהם. אמרו להם שבכרמיאל עצמה אין, אבל במרחק לא גדול משם, בקרית אתא, יש תלמוד-תורה מצוין. 'לך תרשום שם את הילדים', יעצו לאבי. היינו אז בעלי תשובה בתחילת הדרך, אבל הרב גלאי קיבל אותנו אל תלמוד התורה שלו בזרועות פתוחות. בבוקר היינו מגיעים בהסעה, בערב היינו שבים הביתה. בהפסקת הצהרים, כאשר כל הילדים הלכו הביתה לאכול ולנוח, היו מזמינים אותנו החברים לבתיהם, כדי להעביר את הזמן בנעימים. אני מכיר טובה למנהל הזה, שתחתיו התנהל מוסד בלי שום ריח או רמז לגזענות", אמר. ולמרות עשרות השנים שחלפו מאז, יכולתי לחוש בקולו את הגעגועים למקומות בהן עדיין שורה התמימות, ואיש לא שמע על פלפולים של 'הם יקלקלו את האחרים'.

פעם עוד אפגיש ביניכם, הבטחתי לללום. אך מפאת לחץ הזמן עוד לא הספקתי לקיים.

ידועים ומפורסמים דבריו של הגראי"ל שטינמן, שסיפר פעם על עיירת הולדתו בריסק. בחיידר של העיירה למדו יחד בנו של הרב מבריסק עם בנו של השמש ( - הגראי"ל. "היום לא הייתם מקבלים אותי לחיידר, הייתי 'רק' בנו של השמש", גער פעם באחד ממנהלי המוסדות שבא לשאול אותו אם לקבל ילד מסוים), ויחד עם עוד 'ז'וליקעס', כלשון קודשו. וכך צמח לו עמוד התורה, הגראי"ל. בכיתה כזו.

כשאני מתבוננת אל בחורי החמד שלמדו בתלמוד התורה ההוא, בקרית אתא, אלו שהפכו לאברכים צדיקים, ברור לי שהשיטה היום צריכה ניעור. לא דרך כתלי הבג"צ, כמובן, אבל טוב יעשה הציבור אם ינער אותה בחוזקה בעצמו. רגע לפני שיהיה זה מאוחר מדי.

בפרשת עמנואל נטפלו, כך נראה, אל האנשים הלא נכונים. במקרה ההוא, כך השתכנעתי, היו הסיבות מוצדקות. אבל פרשיות אפליה כואבות וחותכות לב אינן חסרות. והן מתדפקות אל דלתותינו בכל שנה ושנה מחדש. "הוא לא מתאים", "עברנו את מכסת האחוזים", "האבא שלו לא משהו", וכך הלאה וכך הלאה.

ואיש אינו חושב על הקורבנות, על אותם ילדים תמימים וזכים שכל חטאם הוא שנולדו למשפחה הלא נכונה. הם לא עניים בכסף, הם עניים בייחוס, אולי גם בגזע.

והיזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה.

השאגה הגדולה

בשולי פרשת עמנואל למדתי פרק ב'איך מתמודדים עם משברים'.

מי לא זוכר את הלילה הקשה שעבר על משפחת פרוש עם היוודע דבר זכייתו של ניר ברקת בתואר 'ראש עיריית ירושלים'. עד היום אני זוכרת את התיאורים העצובים של עיתונאים שהיו שם ופרטו לפרוטות את השעות הקשות. כך נראה מאיר פרוש בשעה 12 בלילה. כך הוא נראה ב-1 בלילה. כך הוא נראה כשחולפות השעות והאמת מתחילה להתברר...

חודשים חלפו.

ראיתי אותו במתחם 'שאגת עמנואל', ראיתי את הברק בעיניים, את להט העשייה. לאיש אין ספק כי פרשת עמנואל הביאה אותו אל ימיו הגדולים, שעתה היפה של משפחת פרוש, שהראתה לכולם מהי עשייה. תוך שעות ספורות הוא התעשת, והרים שם מתחם שיכול היה להיות חלומו של כל פוליטיקאי. וכל מי שכבר הספיד אותו וחילק לו את התואר 'העציץ של משרד החינוך', לא יכול היה שלא להודות שהעציץ הזה בהחלט קם על יוצרו ולימד פרק בהלכות יציאה ממשבר.

אז נכון, הוא לא ראש עיריית ירושלים, הוא 'רק' סגן שר החינוך, שלא מתלהב להעניק לו סמכויות נרחבות. אבל הוא חי, נושם ובועט. בשקט-בשקט הקים לו עיתון, שכל מי שניבא לו גסיסה מהירה נאלץ היום לכסוס את ציפורניו ולהביט באכזבה אל סקר ה-TGI שבהחלט מיקם אותו במקום יפה, יחסית לעיתון חדש.

בסימן טוב ובמזל טוב

האירוע של השנה, לטעמי, התרחש בכ"ו בסיוון, ומשום מה הוא הוצנע בין דפי החדשות בעיתונות החרדית.

מיד לאחר שפרצה מלחמת 'עופרת יצוקה' מצאתי עצמי נעה בין היעדים השונים, מסקרת את האירועים. יום אחד עמדתי מול עיניהם הכבויות של תושבי שדרות, שכבר מזמן שכחו שלווה מהי, ובאחר - בקרבת הגבול הדרומי, מאזינה לקולות הירי ונותנת לקסאמים לחלוף מעל לגג מכוניתי. עוד דקות ספורות חלפו בטרם עמדתי בזירת נפילה בדרום אשקלון, מאזינה בשקיקה לסיפוריהם המרגשים של מי שניצלו אך בנס מהפגיעה הישירה. ביקרתי בבתי החולים, עמדתי נדהמת מול גבורת הנפש של ההורים, שהמתינו ליד דלתות חדרי הניתוח ומלמלו פרקי תהילים ומילים של אמונה. הלכתי לנחם את האבלים, ושבתי וראיתי בתים, שפעם עמדו על תילם והיום לא נותר להם זכר.

ובכל זאת, כשאני צריכה לסכם מהו האירוע שהשפיע עלי יותר מכל, אני מצביעה בלי שום היסוס על הרגע שבו נולדה לאוויר העולם ביתו של פצוע המלחמה המפורסם, אהרון קרוב. רק שעות חלפו מאז נישא לרעייתו צביה, וכבר הוזעק אל שדה הקרב - הותיר אותה לחגוג 'שבע הברכות' כשהיא בגפה. ימים ספורים חלפו ופגשתי בהם במחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים בלינסון. היא ישבה בחדר ההמתנה, 'עטופה' בחברותיה, מנסה לעכל את הבשורה המרה על פציעתו הקשה של בעלה הטרי; הוא שכב ללא הכרה מוקף במכשירים ונלחם על חייו.

עוד חודשים ספורים חלפו, וגודל הנס הלך והתברר. בתחילה, השתחרר אל מחלקת השיקום, בהמשך נשלח הביתה כשהוא כמעט בריא ושלם. הוא עדיין ממשיך בתהליך השיקום הכואב והמתיש, אך מרגיש חזק יותר מאי-פעם, כפי שהוא מעיד על עצמו בהרצאות אותן הוא מעביר.

ופעייתה של בתו הקטנה, בכיה הראשון עת יצאה לאוויר העולם, הייתה בעיני הרגע המרגש ביותר של השנה החולפת. זהו הרגע בו הוכיח זוג צעיר את חוסנו, כוחו של העם היהודי, שאינו נרתע מקשיים ומניסיונות. ולא רק שלא הצליחו כדורי החמאס להפילו שדוד ארצה, אלא שקיבלו אותו חי וחזק.

ובמתנה, קיבלו גם את התינוקת החדשה.

מי יכול עלינו

ועל אותה הדרך, היום הגדול של השנה היה היום בו הוכנס מוישל'ה הולצברג בן השלוש אל החיידר בעפולה, אינו מודע לעוצמת הטרגדיה שעל חורבותיה הוא קם.

רק שנה וחצי חלפו מאז נורו הוריו הקדושים בין קומותיו של בית חב"ד במומביי, והוא, תינוק קטן, נמשה בידי המטפלת שלו אל מחוץ לבניין אל מול עיניהם הפעורות של קהל ההמונים שצבא על הפתח ומצלמות הטלוויזיה. והנה גדל הילד היתום, מוקף בהרבה חום ואהבה של סבא וסבתא, ועושה את צעדיו הראשוניים בעולם היהדות.

מוישהל'ה הפך בעיני לסמל של 'נצח ישראל לא ישקר'. לאורך כל שנות חייו, ולצד כל התחנות שיעבור (בר מצווה, נישואיו, תחילת השליחות שמן הסתם תצפה לו, לידת ילדיו), נזכור ולא נשכח את מי שביקשו לחסל ונתקלו באותה חומה שאינה מניחה לאויבינו להשמידנו. זו החומה בה נתקל היטלר ימ"ש, שביקש להכחיד וקיבל את תקומת העם היהודי ואת פריחת עולם הישיבות של דורנו, זו החומה בו יתקלו בעזרתו יתברך כל הקמים עלינו לכלותנו.

להביט במוישל'ה ולדעת כי אין לנו מה לפחד לא מאחמניג'אד ולא מנסראללה, לא מהנייה ולא מאבו מאזן. כי האלוקים הולך לפני מחננו, רק נקבל על עצמנו בפתח השנה החדשה לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!