'דואר צבאי' חושף: השאלון המלא למתגייר בצה"ל • מסמך מזעזע

קשה היה לפספס את תשובת הפרקליטות לבג"צ, לפיה "קיים ספק גדול בסמכותם של רבנים צבאיים לגייר".

התשובה הזו הפתיעה רבים. לא את מי שמכיר את המערכת הצבאית מקרוב.

גם אם יש היגיון כלשהו בעובדה שארגון שייעודו להרוג אנשים רעים ממיר את זהותם הדתית של אנשים טובים, הרי שבצורה הנוכחית ספק אם זה יכול להיות קביל.

הזדמן לי פעם ללוות חיילת מיחידתי בתהליך גיורה.

החיילת, יוצאת מדינות חבר העמים, פנתה לפקידת הלשכה שלי וביקשה שיחה אישית דחופה.

משנכנסה החיילת ללשכתי ושטחה בפניי את מבוקשה, הבנתי שהפעם לא מדובר בעוד בקשה לחופשה מיוחדת או סיוע כלכלי, דבר שניתן כלאחר יד. במקרה זה נדרשה מעורבות רגשית מצידי, אך למרות זאת, החלטתי להרים את הכפה.

החיילת הופנתה לרבנות לפתיחת תיק. משם, הופנתה לעבור קורס 'נתיב' באחד מבסיסי צה"ל שבצפון הארץ.

במסגרת הלימודים, היא נדרשה 'לעשות שבת' בבית משפחה שומרת-מסורת.

רעייתי ואני נרתמנו לארח אותה בביתנו. בסעודות השבת, על גפילטע וחמין, שמענו את רשמיה מהקורס. אשתי, שלא שירתה בצה"ל ולא הכירה מקרוב את ההווי הצבאי, יצאה מזועזעת.

כך, למשל, בסיכום קורס הגיור, היא הכירה היטב את הפיוט 'לכה דודי', כולל שם כותבו ותקופתו, אולם לא ידעה מאומה על איסורי שבת מדאורייתא.

הקורס, שבו למדו נערות בנות 18, התמקד הרבה יותר בישראליות, ציונות ופטריוטיות – מאשר ביהדות ודת.

ויהי היום והגיע זמנה להתייצב בפני בית הדין. לילה קודם לכן, התקשרה אליי והפצירה שאתלווה אליה.

הסכמתי.

ישבו שם שלושה רבנים, ישבו ודי השתעממו. מולם עברו חיילים וחיילות בסך, במעין סרט נע. השאלות הן אותן שאלות, והתשובות, כמעט תמיד זהות. שאלות בסיסיות ביותר - ותשובות מדוקלמות, ממש כמו שהמדריכות לימדו אותן לענות.

הנה דוגמאות: רוצה להיות יהודיה? "בטח". למה? "כי אני חשה שזו הזהות שלי". למדת על שבת? "כן". התארחת במשפחה דתית? "כן". מה שרים בליל שבת? "'לכה דודי' ו'שלום עליכם'".

"יופי, התקבלת", בישרו הדיינים.

יצאתי משם מזועזע עד עמקי נשמתי. כך מתקבלים לעם-ישראל בחסות צה"ל.

לקראת כתיבת שורות אלה, ניסיתי להתחקות אחר זהות הדיינים האמורים.

מקור פנימי גילה לי כי מדובר ברבנים צבאיים במילואים. "הם פשוט עושים מזה כסף לא רע", אמר.

ומהי השכלתם התורנית, התעניינתי.

"עדיף שלא תשאל", ענה.

האם מישהו מהם הוסמך לדיינות, הוספתי להקשות.

"אולי ראש ההרכב, כל השאר התקדמו במעלה הדרגות". ענה ולא יסף.

אז מה הפלא שהפרקליטות מסרבת לשתף פעולה עם השקר הנורא הזה?

ותודה ששאלתם. החיילת המדוברת השתחררה מצה"ל ונסעה למזרח. יהדות היא תלמד במקום אחר - או שלא. גיור, על כל צרה, היא כבר קיבלה.

מי ישמור על הצבא

כותרות העיתונים הביאו בשבוע שעבר את תלונתם של חיילי מילואים מיחידת שיריון, כי הם נאלצים לירות באימונים לעבר חביות ריקות. הסיבה: 'המטרות' המסורתיות – שלדים של טנקים ישנים – נגנבו על-ידי 'זוללי מתכות'.

לקורא התמים נדמה כי מדובר בתופעה אזרחית: יש שטח אש, ובו שלדות של טנקים ישנים. יש ביקוש רב לברזל ישן ויש גם גנבים. די פשוט, לא?

דא עקא, שהסיפור הרבה יותר חמור.

שטחי האש של צה"ל משתרעים על פני אזורים עצומים בנגב ומגיעים עד לגבול מצרים. בשטחי-האש משוטטים בדואים מהנגב ומסתננים מאפריקה, מה שמחייב סריקת שטח לפני תחילת הירי, כדי לוודא שהוא ריק מאדם.

ומה קורה לאחר הירי? הבדואים פושטים על השטחים ואוספים מכל הבא ליד. חלקי מתכת, ציוד צבאי שנפל לחיילים, וגם תחמושת.

לעיתים זה מתפוצץ להם בידיים - מעשים שבכל יום. לעיתים זה מתפוצץ לכולנו בפנים. (אם תהיתם מהיכן יש למשפחות אברגי'ל ואלפרון חומרי נפץ, הרי לכם חלק מהתשובה).

והנה עדות אישית.

לפני כשלוש שנים, מעט לפני היציאה למבצע 'עופרת יצוקה', התבצע תרגיל צבאי מסכם לכל הכוחות שהשתתפו במבצע. התרגיל, שכלל הצגת יכולות צבאיות מרשימות, הוגדר ברמת סיווג גבוהה ואף הנהגים לא הורשו להצטרף.

השכם בבוקר יצאתי מביתי ונסעתי לאזור התרגיל.

בשעה היעודה התמקמו כל הכוחות אל מול מודל שדימה את העיר עזה. מול המודל התייצבנו, קבוצה שמנתה מאות מפקדים בכירים ובראשם הרמטכ"ל.

לכשניתנה הפקודה, יצאו כל הכוחות אל הדרך. המסוקים הנחיתו מכת אש ולוחמים. התותחים ריככו מטרות. והטנקים, החלו לנוע כשהחי"רניקים מזדנבים בעקבותיהם.

לפתע שמתי לב לשורת טרקטורונים הנעה בעקבות החיילים.

עבורי, הייתה זו הפתעה מוחלטת. לא הכרתי תורת לחימה שכזו.

"איזה חיילים הם?", שאלתי את הקצין שעמד בסמוך אליי.

"מה קרה לך", גיחך בטבעיות לשאלתי. "אלה לא חיילים. הם בדואים שמנסים לגנוב כל פריט שנופל לחיילים".

נדהמתי.

מטרים אחדים ממני, ניצב לו הרמטכ"ל, עטוף במאבטחיו. בצד עמדו מש"קי ביטחון-שדה וסרקו את הקהל לוודא שאין בידינו טלפונים סלולאריים. הכל בשם קדושת הביטחון. אולם מאתיים מטרים מאיתנו דוהרת שיירת טרקטורונים ואוספת כל פריט שנושר מחיקו של חייל – בין אם זו אלונקה ובין אם מדובר בטיל לאו מתקפל.

שמתי גם לב לעובדה שהם לא היו רוכבי טרקטורונים סתמיים, אלא כוח מאורגן ומיומן, המקבל הוראות מראש החבורה ויודע איך להשיג את מטרותיו. וכל זה – בעיצומו של תרגיל צבאי, בליבו של שטח אש.

בתום התרגיל ניגשתי למפקד הבסיס ושאלתי: מדוע, למען השם, לא עצרת את הפולשים?

הוא השיב – תחזיקו חזק – כי אין לו כל סמכות חוקית לעשות זאת. "הדבר היחיד שמותר לי לעשות הוא להזעיק את המשטרה", הוא אמר.

האם המשטרה תבוא – ומה היא תעשה? נו, באמת. שאלות מיותרות.

והנה לכם כל תורת הביטחון הלאומית על רגל אחת.

דע את האויב

על-פי הגירסה הצה"לית, עשרה עקרונות עומדים בליבה של כל מלחמה.

הראשון בעקרונות הוא "דבקות במשימה לאור המטרה". האחרון הוא ה"אבטחה". את עשרת העקרונות לומד כל צוער בקורס הקצינים - וחוזר ומשנן אותם בכל מדרגה בסולם הצבא.

קשה להניח שהרמטכ"ל לא יודע לדקלם את העקרונות מתוך שינה.

היה זה לפני שנים רבות. מתן וילנאי התמודד – והפסיד – מול שאול מופז על כס הרמטכ"לות. וילנאי המובס טען כי המשחק היה מכור מראש, וכולם - חוץ ממנו, ידעו שאיציק מרדכי מסובב אותו בכחש.

עסקנו אז בלימודים צבאיים מתקדמים. באחת הסדנאות עברנו לעסוק בענייני דיומא – דבריו של וילנאי ששודרו במרכז מהדורות החדשות.

בלב הדיון ביקשתי להציג שאלה שניקרה במוחי: הכיצד אדם שאמור לנחש מה עומד במוחו של שר הביטחון האויב, חסר מושג קלוש על מה שעובר במוחו של שר הביטחון שלו?

"הוא פשוט לא חושב אותו לאויב", ענה לי בפשטות כה רצינית מפקד הקורס.

עברנו לשאלה הבאה.

כשאני מתבונן במה שעובר על הלשכה הבכירה ביותר בצה"ל, קצת עצוב לי שהעומד בראשה לא נכח בקורס ההוא.

לו הרמטכ"ל חושב את הסובבים אותו לאויבים, לא היה נגנב נשק מלשכתו, לא היו מועתקים פרטי כרטיס האשראי שלו, והמאבטח שלו לא היה עושה מה שעושה, והכי חשוב – העוזר האישי שלו לא היה מנהל מערכת עיסוקים נסתרת עם אזרחים חסרי אחריות לאומית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!