סיכום השנה שלי

מטלות סוף השנה נראות לי תמיד כהר בלתי עביר. אני שומע מילים כמו פרויקטים, סיכומים, ראיונות חג, אנשי השנה ועוד מילים מפוצצות, שנועדו אך ורק כדי למשוך, אתכם הקוראים, לתוככי הכתבה, ונהיה לי רע על הלב.

האדרנלין המתפרץ והרעיונות המופרכים של הכתבים והעורכים משרים עלי דיכאון מתמשך. מי אוהב התחלות חדשות? מי אוהב לסיים? והסיכומים המייגעים? נו באמת...

נברתי בארכיון הפרטי במחשבי האישי, וחיפשתי את סיכום השנה שעברה. מצאתי. אני יכול להבטיח לכם שאם הייתי עושה 'העתק – הדבק', מעטים היו שמים לב. אם בכלל.

למה אני טורח? אתם שואלים. זהו, שגם אני.

במחשבה שניה, יש משהו בסיכום השנה.

סגירת המעגל, והריח של ההתחלה המביאה בכנפיה אתגרים וקשיים לצד התקווה להצלחה כנראה עושות משהו. יותר לכותב. מקווה שגם לקורא.

אז איך אני מסכם את תש"ע?

בזווית האישית, הייתה זו שנה לא קלה.

הציבור החרדי סיפק יותר מידי חדשות. אולי זה הסממנים על השתלבות המגזר החרדי בחברה הישראלית, ואולי זו סתם הייתה שנה קשה, אך מעולם לא זכה הציבור החרדי לכל כך הרבה כותרות במגזר הכללי. רובם, בהקשר השלילי.

אין ספור פעמים הבטחתי לעצמי לקחת כמה ימי חופש. אבל זה לא קרה. לא היה שבוע בו ניתן היה ליטול פסק זמן ממרוצת העבודה.

האירועים המשמעותיים ביותר מבחינת הציבור החרדי, ינותחו מכמה זוויות במסגרת סיכומי השנה, אני רוצה לנגוע דווקא בשולי האירועים, אלו שנדחקים לשולי החדשות, מחמת חוסר עניין לציבור. במבט היסטורי, אולי דווקא האירועים האלו יעצבו יותר מכל את הציבור החרדי בעוד עשור או שניים.

יצאו לעבוד

השנה האחרונה, הייתה שנה של פריצת דרך מהותית במספר תחומים, אני רוצה לגעת במה שתפס את תשומת ליבי.

הייתה זו שנה של פריצת דרך במתן הלגיטימציה לאנשים עובדים, בעיקר בציבור הליטאי.

בעשורים האחרונים, הוקיעה החברה הליטאית את עובדיה, אל עמוד הקלון החברתי. המטרה אליה כוונו הצעירים כולם הייתה אחת: לשבת וללמוד. כל החיים. לא פחות.
בנות הסמינרים חונכו מגיל קטן, להקדיש את חייהם למען האידיאל העליון: מתן אפשרות לבעל – האברך, לשבת וללמוד. לצורך כך, נלמדו מקצועות מפרנסים בסמינרים, והנשים הפכו לכח העבודה העיקרי, בעוד הבעלים ממיתים את עצמם באוהלה של תורה.

השנה האחרונה, תירשם ממבט היסטורי, כשנת מפנה. שנה בה חל שינוי מהותי ביחס אותו מעניק הציבור הליטאי לציבור העובד.

השינוי החל את דרכו מלמטה. גזירת חיתון הילדים אותה המיט המגזר על עצמו, הפכה למכת מוות (לא במליצה) עבור הורים רבים. בריכוזים החרדיים, משפחות שרעבות לפת לחם, אינם מחזה נדיר. לחם – אין, דירה – יש. והשווער הנאנק בבית? שיחנק!

הציבור הליטאי ישב בשנים האחרונות על חבית חומר נפץ, היה זה רק שאלה של זמן מתי היא תתפוצץ.

השנה היא התפוצצה. ברעש נמוך. בתהליך איטי. אבל החבית כבר לא מתקתקת מבפנים.

ציבור בחורי הישיבות המגיעים מהמגזר הליטאי הם חוד החנית של הכישרון היהודי. בחורים המשייפים את מוחם במשך שנים ארוכות בסוגיות החמורות שבש"ס. ציבור שההתעמלות היחידה שלו – היא אימון המח וזיקוקו.

אי מתן האופציה לצאת ולפרנס, הוליד מרירות וכעסים בליבם של אברכים רבים שלא מצאו את מקומם בין ספסלי ה'כוללים', ואלו מצאו את פורקנם באמצעות הפיכתם לעסקנים הגוזרים גזירות על הציבור. גזירות מהסוג שהציבור לא יכול לעמוד בו.

הייתה זו שנת תש"ע, ששחררה את הכבלים הכובלים.

שלא יובן לא נכון: אין כל ספק, כי ציבור לומדי התורה במגזר החרדי ובכלל, הוא הנעלה ביותר. באופן אישי אני מרגיש, כי עפר אני תחת כפות רגלי הלומדים, וכמוני, אני מאמין, מרגישים כולם, אבל הסיטואציה שנוצרה בה יושבים אברכים שאינן מוצאים טעם בלימוד ומכלים את זמנם על שטויות והבלים, במקום לצאת ולקיים את התחייבויותיהם כלפי האשה והילדים, היא מציאות קטסטרופלית.

את הסיפור הבא לא הצלחתי לאמת, אך אני בטוח שיש בו גרעין של אמת: "החזו"א", כך מספר הסיפור, "אמר לאחד מגדולי הדור הקודם, כי המציאות בה כל בחור ישיבה הולך ל'כולל', תחזיק רק שלוש דורות אחרי השואה. זה נס מיוחד שנתן הקב"ה לעם ישראל, בכדי שלא תשכח התורה. אחרי 3 דורות", המשיך המספר בשם החזו"א, "זה ייגמר. זה לא יוכל להחזיק".

בתש"ע נגמרו שלושת הדורות.

מי יזכה בתור איש שנת תשע"א?


בפני קברניטי הציבור עומדת משימה לא פשוטה. איש לא נערך אליה, וחוששני שבאם לא תימצא המסגרת המתאימה, הולך הציבור החרדי לקטסטרופה של ממש.

בכדי להמחיש את גודל המשימה, אספר לכם את שרואות עיני מידי ערב.

בשעת ערב מוקדמת מתכנסים להם כשני מניינים של בחורים באחד מבתי הכנסיות בירושלים. האחד, מגיע כשעל חולצתו סמל של חברת אורנג'. חברו מגיע כשבידו תיק עור המשמש אותו בבית המשפט, בתפקידו כעורך דין, ואילו השלישי, זה שמוסר את השיעור, חוזר ממפעל היי טק, בו החל לעבוד בשבועות האחרונים.

הם מגיעים מכל השכונות ברחבי העיר. כולם חברים טובים עוד מימיהם בישיבה, והם מגיעים רק בכדי לשבת וללמוד שעה. שעת 'דף היומי'. נדיר שמשהו יפספס את השיעור המיוחד, שנמסר כל יום על ידי אחד מבני החבורה. בתורנות.

את הלבטים שלהם אני שומע גם מרחוק. הקשיים במציאת מקום לימודים עבור הבן שגדל, התשובה השלילית מבית הספר של 'בית יעקב' בשכונה, הם הנושא המעסיק אותם יותר מכל.

למה זה קורה? איך אנחנו נותנים לזה לקרות? האם אנחנו לא דוחקים במו ידינו אלפי אברכים שקובעים עיתים לתורה אל מחוץ לחברה החרדית? במה חטאו אותם אברכים צעירים, שיצאו לעבוד לפרנסתם, אך משמרים אורח חיים חרדי למהדרין?

תנועת 'טוב' שקמה בשני ערים חרדיות מהווה סמן דרך לעומד להתרחש בשנים הקרובות בציבור החרדי. תחושת חוסר השייכות של צעירים רבים, דוחקת אותם אל מחוץ למחנה. מחוץ למחנה אמרנו? לא מדוייק. היא דוחקת אותם למחנה חדש, בו אין לחרדיות הישנה והטובה שום מקום. מחנה שנוצר כתוצאה מדחיה מרושעת של מנהלי מוסדות חסרי לב.

זוהי הסוגיה הבוערת ביותר בציבור החרדי. יבוא העסקן או הרב שיטול לידיו את הכפפה, יפתח מוסדות לציבור החרדי שבחר לפרנס את משפחתו, ואת שנת תשע"א, אנחנו מבטיחים כבר עכשיו להקדיש לו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!